המתבגרת סיימה כיתה י"ב. עוד שתי בגרויות ויאללה לשנת שירות. על הדרך היא מודיעה לי באושר גדול שהיא מקבלת תעודת הצטיינות לימודית והטקס יהיה באולם בית הספר ובלי הורים כמובן.
כבר שבוע שאני מסתובבת בתחושת החמצה ואני חוקרת מה קורה לי. אני לא מהאמהות שבוכות בטקסים. לא בוכה בבית הספר, לא בחגיגת בת המצווה וגם לא בלשכת הגיוס.
אבל הפעם, כשנמנעה ממני האפשרות להשתתף בטקס ונמנע מהסבים לבוא להרגיש גאווה עבור נכדתם, לא יכולתי להתעלם מתחושת ההחמצה.
כל זה התחבר לי מאוד לתחושות שמביעים הורים רבים שנבצר מהם לחגוג את סיום שנת הלימודים בבית הספר או סיום מסלול בצבא. אז הלכתי לבדוק מה קורה לי ומה המשמעות הפסיכולוגית והחברתית של טקסים בחיינו.
עיניים חיצוניות
בשנים שבהן אני מלווה אמהות ובנות מצווה הבנתי את מה שחוקרים מתחום האנתרופולוגיה מצאו במחקריהם: לטקסי המעבר יש תפקיד של אישור זהות, השתייכות לקבוצה מסוימת ועמידה בציפיות החברתיות.
בעיניים פסיכולוגיות המשמעות היא שאנחנו זקוקים לעיניים חיצוניות שיראו אותנו, ישמחו איתנו ויהיו גאות בנו כדי שנוכל לחוש גאווה, התקדמות ושמחה עבור עצמנו.
כלומר, אני יודעת שהמתבגרת סיימה 12 שנות לימוד ואני יודעת שהיא תלמידה מצטיינת אבל הטקס מאשרר את זה והעיניים של הסבא והסבתא הגאים והמאושרים מנכחים את הידיעה הזו עבורנו כהורים ועבורה כמי שעשתה את כל הדרך הזו.
קראו עוד:
מחקרים מתחום הפסיכולוגיה של עולם השיווק בדקו את משמעות הטקסים בתרבות הצריכה המערבית. מסקנת המחקרים היא שאנחנו זקוקים לטקס, לתעודות, לבגדים החגיגיים ולשאר המרצ'נדייס (מוצרי צריכה ממותגים) כי ללא זה השגרה הופכת להיות חסרת נשמה.
מערכת איתות לתודעה
טקסים הם כמו מערכת איתות עבור התודעה. באמצעות סמלים חיצוניים ומוסכמים המערכת הנפשית קולטת שמשהו נעים ומשמח מתרחש כעת.
הרי אם נחשוב על טקסי הסיום בבית הספר או בצבא - לולא האיתות הפנימי הזה לא היינו מצפים לטקס וכנראה שגם לא היינו נהנים ממנו. כי מה כבר יכול להיות נעים ומרגש בעמידה על מדרגות רחבת המסדרים של סיום הקורס בצבא או בחצר בית הספר, צפופים ומיוזעים עם הורים נוספים, לולא האיתות הפנימי שמדובר במשהו כל כך משמח ומרגש?
הקורונה צמצמה אותנו להישרדות בלבד. אנחנו הולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, מתחברים לזום, יוצאים מהזום. נמנעים ממפגשים חברתיים מיותרים, שומרים על סבא וסבתא וחסרה לנו נשמה. חסר לנו טעם החיים.
בכל זאת אנחנו לא מוותרים לחלוטין על טקסים. הם משנים צורה ולא נראים כמו שהתרגלנו אליהם. כמאמר השועל לנסיך הקטן בספרו של אנטואן דה סנט אכזופרי.
"מוטב אילו באת בשעה שבאת אתמול", אמר השועל. "אם תבוא בארבע אחרי הצהריים, למשל, אתחיל לשמוח כבר בשלוש. ככל שתקרב השעה, כן תגדל שמחתי. בארבע כבר אתרגש ואדאג. אגלה את מחיר האושר! אבל אם תבוא כל פעם בשעה אחרת, אף פעם לא אדע באיזו שעה להכין את לבי".
הדבר הכי בטוח הוא השינוי
אנחנו וילדינו מורגלים להנחיות שמשתנות תדיר. לפני כמה ימים בתי שמחה כי הודיעו לה שהופעת הסיום של חוג הבלט תתקיים כמתוכנן. שמחתי איתה אבל הכנתי אותה שייתכן ועד למועד ההופעה יהיו שינויים ואולי גם ביטולים.
הנפש עסוקה באכזבה רגעית אבל גם מתארגנת לשינוי המיידי. את השינוי הגדול חווינו עם הגל הראשון של הקורונה. כעת אנחנו מבינים שהדבר הכי בטוח הוא השינוי.
הילדים שלנו מתבוננים על התגובות שלנו. אם נגיב במשיכת כתפיים, חיוך והבנה שיהיה בסדר, ונצליח להתארגן עם השינוי - הילדים יפתחו גמישות ויתארגנו בהתאם.
מהתבוננות שאני מבצעת בקליניקה שלי אני רואה שרוב המתבגרים גמישים ומסתגלים לשינויים הרבה יותר טוב מהוריהם. הם הסתגלו במהירות למפגשים בזום, נפגשים בקבוצות קטנות וחיים את חייהם. הם לא אוהבים את זה אבל מסתגלים למצב.
"מה זה טקס? שאל הנסיך את השועל. "גם זה מן הדברים שהוזנחו יתר על המידה", ענה השועל. "והרי זה מעשה המבדיל יום אחד מכל יתר הימים ושעה אחת מכל השעות האחרות".
טקסים נותנים טעם לחיים וגם אם נציין אותם אחרת - אנחנו פשוט לא נוותר. אני חוגגת עם מה שיש. אני זקוקה לנשמה ולחגיגה, ואמצא אותה בדרכים שונות ומשונות אבל אמצא. אני קונה יין, מחבקת את בני ביתי וחוגגת בזום עם סבא וסבתא שמסתגרים שוב בבית.