כאבי הבטן של מאי (22) העובדת כמקעקעת בתל אביב, התבררו כגידול ממאיר בשחלה והיא החליטה להיחשף ולתעד את התהליך שהיא עוברת, באמצעות מילים ותמונות שמשקפות שלא הכול ורוד כפי שמוצג לנו באינסטגרם.
יומן הסרטן של מאי:
טיפולים הם שגרה ברורה מאוד - שבוע אשפוז, שבועיים בבית. רגשות קשים עולים בי ואני מחליטה להכחיש. אני מכחישה שבעוד כמה ימים הטיפול השלישי ואני לא יודעת ממה אני חוששת יותר - מהטיפול האחרון או מהחיים שאחרי. פתאום אני רואה את הסוף. ומה עכשיו? אני יכולה לחזור לחיים הקודמים? אני רוצה לחזור לחיים הקודמים? איך השגרה שלי תראה? כל השאלות האלו עולות ואיתן גם ההבנה שאנחנו פה לפעם אחת וכל דבר יכול לקרות, אז האם ככה אני רוצה לבזבז את הזמן שלי? הכול מקבל פרופורציה אחרת. אני מתנחמת במשפחה ובאליה, שהייתה לצידי לאורך כל הטיפולים. אליה ואני הכרנו מתחום הקעקועים ומשם אי אפשר היה ניתן להפריד בנינו. אליה הייתה החברה הראשונה שעדכנתי שאני חולה בסרטן ובכלל הבנאדם הכי קרוב אליי אחרי אמא שלי.
בסוף השבוע מצבי הבריאותי הידרדר ונאלצתי להגיע למיון. לקחו לי דם. בדיקות דם זה החלק השנוא עליי, אבל כמו שכבר הבנתם - אין לי בעיה עם מחטים. הסיבה היא שהטיפול הכימותרפי פוגע גם בוורידים והגוף נהיה רגיש יותר לכאב, והבדיקה הופכת לבלתי נסבלת. אחרי שלקחו לי דם הרגשתי רע כמו שלא הרגשתי בחיים. לא הצלחתי לעמוד והיד שלי התנפחה כמו בלון.
קיבלנו את התשובות ואמרו לי שהטיפול השלישי יצטרך להידחות כי הגוף שלי חלש מדי. ושוב, הייתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הייתי כל כך חלשה וזה נתן לי אוויר לנשימה. מצד שני, רציתי לסיים עם זה. אמרו לי לחזור בעוד שבוע לטיפול באחרון, בתנאי שהבדיקות שלי יצאו תקינות. קיבלתי שתי זריקות ושיחררו אותי הביתה.
הימים עברו ואני נעשיתי חלשה יותר ויותר. הגוף שלי המשיך להתנפח מסטרואידים והריסים והגבות שלי הלכו והידללו. בטיפול הראשון והשני קיבלתי מבקרים בברכה, אבל הפעם לא הייתי מסוגלת לראות אף אחד
עבר שבוע. המזוודה כבר הייתה ארוזה, הפעם ידעתי בדיוק מה אני צריכה לקחת איתי. נפרדתי לשלום מהחיות שלי והבטחתי להם שזאת הפעם האחרונה שאני עוזבת אותם בהפרשי זמן קצרים כל כך. מצבי ישתפר והתרגשתי לכבוד הטיפול האחרון. כשהגענו לבית החולים אתי קיבלה אותנו ושוב לקחו לי דם. אחרי שעתיים שהרגישו כמו נצח ועלו בחמש סיגריות, הנייד שלי צלצל. אתי ביקשה ממני לחזור למחלקה. משהו בקול שלה היה שונה. כשנכנסתי כבר הבנתי שלא אקבל טיפול גם היום. "מתוקה שלי, אני מצטערת התוצאות שלך עדיין נמוכות", אמרה.
ואני? באותו רגע חיכיתי שייכנס הבמאי ויצעק 'קאט'. כבר לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. אבא ואני הסתובבנו ללכת וממש לפני שיצאנו מבית החולים אתי התקשרה שוב. "מאי את עדיין פה? ד"ר לוי אישרה שלמרות הבדיקות תקבלי טיפול היום". הסתכלתי למעלה בחצי חיוך וחשבתי, האם אלוהים ניחן בחוש הומור?
הימים עברו ואני נעשיתי חלשה יותר ויותר. הגוף שלי המשיך להתנפח מסטרואידים והריסים והגבות שלי הלכו והידללו. כמו אחרי כל טיפול אליה הציעה לבקר אותי, היא הבנאדם היחיד שרציתי לראות. בטיפול הראשון והשני קיבלתי מבקרים בברכה, אבל הפעם לא הייתי מסוגלת לראות אף אחד.
ראיתי את אחות של מרים. היא הייתה מרוסקת
באחד מהלילות בבית החולים, בזמן שאני מנסה להירדם, התעוררתי לצעקות, זה הרגיש כאילו אני מתעוררת לסיוט. הצעקות נשמעו מהחדר ליד ועמוק בפנים ידעתי, אבל קיוויתי שאני טועה. קמתי והצצתי מבעד לדלת, היו המון אנשים בחוץ והתקשיתי לראות. מבין הרופאים והאנשים, ראיתי את אחות של מרים. היא הייתה מרוסקת.
כעבור כמה דקות יצא סניטר מהחדר של מרים עם מיטה מכוסה בסדין. כעסתי כמו שלא כעסתי בחיים. אם אי פעם חשבתי שחוויתי שברון לב, אז טעיתי. סגרתי את הדלת וחזרתי למיטה. כיסיתי את הפנים עם השמיכה והתפללתי לקום ליום חדש בבית
בזמן שאני נכנסתי ויצאתי מבית החולים, מרים לא יצאה. היא מאושפזת שם מאז שעברתי את הניתוח להסרת הגידול. גם למרים אובחן סרטן בשחלה, אבל מהסוג האלים. הרופאים לא נתנו לה סיכוי אבל היא המשיכה להילחם. תמיד היו שתי מיטות בחדר של מרים, אחת בשבילה ואחת נוספת בשביל אחותה. מדובר בכמה חודשים שבהם היא הייתה קמה איתה בבוקר וישנה איתה בלילה. היא לא עזבה אותה לרגע.
כעבור כמה דקות יצא סניטר מהחדר של מרים עם מיטה מכוסה בסדין. כעסתי כמו שלא כעסתי בחיים. אם אי פעם חשבתי שחוויתי שברון לב, אז טעיתי. סגרתי את הדלת וחזרתי למיטה. כיסיתי את הפנים עם השמיכה והתפללתי לקום ליום חדש בבית.
הלילה עבר והתעוררתי מוקדם. הייתי עייפה והגוף שלי היה מותש. הרגשתי חלשה ונכנסתי להתקלח. מאז ומתמיד מקלחות בוקר היו חלק מהשגרה שלי. זה עוזר לי לשטוף את המחשבות. אבל הפעם לא הצלחתי. הגוף שלי היה מותש מהלילה ובכלל. מותש מהטיפולים ובעיקר מותש ממחשבות. חשבתי על מרים. אחרי שקניתי קפה, התיישבתי בפינה הכי שמשית בחצר ונהניתי מהשקט של הבוקר. פתחתי את הפלאפון והדבר הראשון שראיתי זה דיווחים על ההפגנה האחרונה. בחוץ המדינה בוערת, אבל פה, בבית חולים, כל הנפשות הופכות לאחת. אין לי ספק שההשקפות הפוליטיות של מרים והשקפות הפוליטיות שלי הן לא זהות אבל בסוף כולנו רוצים שיהיה פה טוב יותר, כל אחד מהזווית שלו.
כשחזרתי לחדר כבר חיכתה לי ארוחת הבוקר. נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים, ניסיתי לשחזר את הלילה וכעבור כמה דקות נכנסה אתי לבדוק לי לחץ דם ואמרה בהתרגשות 'מחר זה היום האחרון שלך, את מתרגשת?' "בטח", הנהנתי. והראש שלי בכלל בכוכב אחר.
נפרדתי לשלום מכל הצוות שתמך בי לאורך התקופה. בין האחיות והרופאים, הרגשתי אסירת תודה ועמוק בפנים לא האמנתי שסיימתי. "בעוד חודש מהיום תקבע לך בדיקת פט-סיטי ולאחר מכן תקבע לך פגישה עם פרופ' לוי", אמרה אתי ובידה טופס השחרור.
פט-סיטי היא בדיקה שגרתית שבאה לוודא שהכימותרפיה הרגה את כל התאים הסרטניים. מכיוון שכבר הוציאו לי את הגידול ונתנו לי סיכוי של 90 פלוס אחוז אחרי הטיפולים, לא דאגתי כלל. הימים עברו ואני ניסיתי לפענח את השגרה החדשה שלי. הרגשתי לבד, ממש לבד. אבדו לי שמונה חודשים מהחיים בזמן שכולם המשיכו את חייהם. לא מצאתי את עצמי והיה קשה לחזור לנקודת ההתחלה. למרות שממש רציתי, מהר מאוד הבנתי שזה בלתי אפשרי.
בתקופה הזאת נפרדתי לשלום מכמה אנשים וגם מהסטודיו שעבדתי בו. תקופה ארוכה התאבלתי על החיים הקודמים שלי. על השיער, על חברים שהיו ואינם, הסטודיו והדירה שלי. אבל בזמן שדברים יצאו מחיי, התפנה מקום לדברים חדשים וטובים. המשכתי לקעקע ונכנסתי לעבוד בסטודיו חדש בשם אינקלוד. בזמן שנשאר לי התחלתי להתאמן.
התפנה לי מקום גם לקשרים חדשים. את לירון הכרתי בתחילת הטיפולים. היא פנתה אליי באינסטגרם אחרי שראתה פוסט שפרסמתי וכתבה לי שגם היא מחלימה. החלטנו להיפגש וגילנו שמעבר לסרטן יש לנו המון דברים במשותף וגם היא מקעקעת.
הימים עברו ואני נעשיתי חזקה יותר ויותר. אפילו התחלתי לתכנן את הנסיעה שלי לחו"ל. הראש אמר אוסטרליה אבל הלב צעק מזרח. כעבור שלושה חודשיים אפשר להגיד שהצלחתי לייצר לעצמי חיים חדשים ומלאים לא פחות מהקודמים. ואז התבקשתי להגיע לבדיקת הפט-סיטי.
לעמוד האינסטגרם של מאי לחצו כאן
