מה מביא אנשים לעזוב משרות נחשקות ומתוגמלות היטב ולעבור לסיעוד בגיל ארבעים ואפילו חמישים? משמרות ארוכות, שכר לא גבוה, עבודה בסופי שבוע - ובכל זאת, רובם הגדול מדבר על ייעוד, כמעט על התמכרות למקצוע. בעשור האחרון, בעיקר בזכות לימודי הסבה לסיעוד לאקדמאים, ישנה נהירה גדולה למקצועות הסיעוד. גם הקורונה פלטה לשוק לא מעט מובטלים. היום תמצאו שם עורכי דין, אנשי היי-טק ומקצועות חופשיים נוספים. בתי הספר מדווחים על הכפלה ואפילו השלשה במספר התלמידים בשנתיים האחרונות.
קראו עוד:
אחיות וחנונים בראש כלכלת העתיד
על פי נתוני משרד הבריאות מ-2018, במדינות ה-OECD שיעור האחיות הוא 8.9 אחיות לאלף איש, ואילו בארץ, גם אחרי תהליכים של שיפור - השיעור עומד על 6.2. לפי נתוני המשרד, בסוף שנת 2018 היו בישראל 543,68 בעלות ובעלי רישיון לעסוק בסיעוד.
במאמר שהתפרסם לפני מספר שנים במגזין "האטלנטיק" תחת הכותרת המצחיקה: "מדוע אחיות וחנונים הולכים להשתלט על הכלכלה האמריקאית" (“Why nerds and nurses are taking over the U.S. economy”) פורסם דו"ח של 25 מבכירי הכלכלנים בארה"ב, שניתחו וחזו את השינויים בשוק העבודה בעשור הנוכחי. שלושת המקצועות הנחשקים ביותר היו מחשבים, סיעוד ואנרגיה מתחדשת, כאשר מקצועות הסיעוד מובילים בגידול בפער גדול. הדו"ח צופה כי עד שנת 2026 יצטרפו למעגל העבודה מיליון ומאה אלף אחים ואחיות חדשים.
בעולם שהופך להיות יותר ויותר מנוכר וטכנולוגי, יכול להיות שיש כאן מסר של תקווה. אולי בכל זאת, הצורך האנושי הבסיסי של עזרה ותקשורת אנושית, עדיין פועם חזק תחת האספלט. יצאנו לבדוק את האנשים שעשו מהפך קיצוני באמצע החיים והלכו אחרי הלב שלהם, כי סיעוד, כך מסתבר, הוא מקצוע העתיד.
יפתח ננר, 41, מת"א: משליח סוכנות לאח במחלקת פגועי ראש בשיבא
יפתח ננר היה שליח סוכנות בחו"ל במשך שנים באוסטרליה ובמקסיקו. את העבודה התחיל הארד-קור, לתוך הקורונה, היישר למחלקת פגועי ראש בשיבא. "למחלקה שלנו מגיעים מתאונות דרכים, אירועים מוחיים, יש מטופלי פוסט-קורונה ומטופלים מבוגרים ויש צעירים מתאונות אופנוע וקורקינט".
נשמע קצת קשוח למי שאין לו ניסיון קודם.
"זו חווית התחלה אחרת לגמרי. אף פעם לא עבדתי כל כך קשה בחיים שלי. לא מלקקים דבש. ציוד מגן, מסכות, משקפי מגן - אנחנו בשוחות. מצד אחד אתה מבין שאלו זמנים של צוק העיתים, ומצד שני אתה בחוד החנית של הרפואה המודרנית".
מה מחזיק אותך שם?
"אני מרגיש שאני עובד ב'ואהבת לרעך כמוך', על זה אני מקבל כסף. אני כאן לעזור לאנשים. כשאני חוזר מהמשמרת אני עושה לי רשימה בראש כמה מצוות עשיתי היום, וכשאני הולך למשמרת אני הולך לאסוף מצוות".
למה הלכת דווקא לסיעוד?
"עשיתי את הצעד הזה קודם כל במישור הערכי. לקום בבוקר ולעשות טוב לאנשים, אני קורא לזה 'חתימה אנרגטית'. לדעת שהעבודה שלך עושה שינוי, עוזרת למישהו. סיבה נוספת, לא פחות חשובה, היא שמדובר במקצוע שתמיד תהיה בו עבודה ויש בו גיוון, בין אם זה אח קהילה או אח בית חולים, יש המון תחומים ואין סוף ללמידה. בקיצור, לא משעמם רגע. מה גם שסיעוד נחשב היום למקצוע העתיד, שלא לדבר על זה שמדובר במקצוע בינלאומי. דווקא עכשיו, בדור של אינדיבידואליסטים ואקזיטים, לעבודה שלנו יש אימפקט גדול יותר. אני יודע שאם אני לא אעשה אותה כמו שאני אוהב, עם תשומת לב והקפדה על פרטים, עם דיבורי נועם למשפחות ולמטופל – מי יעשה את זה?".
את תקופת הטירונות עבר בעזרתן של האחיות, שגילו כלפיו סבלנות והכלה אין קץ. "במיוחד האחות הראשית עדי שריקי", הוא אומר. "בעבודה אתה מגלה שאתה משנה עולמות לפעמים בג'סטות קטנות, במילה, באינטואיציה, בלתת הרגשה לחולים שמישהו באמת דואג להם. אני זוכר מטופל פגוע ראש שסירב לקחת תרופות למרות שהיו לו פצעים כואבים בכל הגוף. לקחתי את הזמן והסברתי לו בסבלנות יום-יום למה זה חשוב ובסוף הוא הפסיק להתנגד והחלים".
לא פשוט להקדיש זמן לחולים במהלך משמרת עמוסה.
"העומס הוא עצום. אין רגעים מתים. העבודה קשה ונוצרים מצבים שבהם אנחנו לא מצליחים להיות תמיד בכל מקום שזקוקים לנו. אני מבין את זה וכשמופנה אלי תסכול אני מנסה להסביר בנועם הליכות שאין מספיק אחיות במדינת ישראל ושאנחנו עושים את המקסימום. התפקיד שלי כאח הוא לייצג את המטופל מול המערכת, להביא את מה שכואב לו, ומהצד השני לייצג את המערכת מול המטופל".
"רופאים לא יכולים לתפקד בלי אחיות אבל אחיות כן לומדות לתפקד בלי רופאים. בישראל לימודי סיעוד הם ברמה גבוהה מאוד, כדי שיוכלו למלא את החלל"
ומה לגבי השכר?
"אני חושב שהמקצוע לא מתוגמל בגלל שהוא מקצוע נשי בעיקרו, ולכן, היסטורית, דרכו עליו במשך שנים. אני רוצה להאמין שעם כניסת הגברים לתחום, דברים ישתנו גם בעניין הזה. כל בית חולים מבוסס על אחיות, הן המניעות, רופאים לא יכולים לתפקד בלי אחיות אבל אחיות כן לומדות לתפקד בלי רופאים. בישראל לימודי סיעוד הם ברמה גבוהה מאוד, כדי שיוכלו למלא את החלל.
"מעבר לזה, בעבודה הזו אתה נחשף למקום באמת מיוחד בחברה הישראלית. מקום שבו גם חרדים, ערבים, רוסים, אתיופים וצברים – כולם עובדים ביחד בשיתוף פעולה מדהים. כולנו עובדים בסוג של בית מקדש כדי לקדש את הדבר הכי חשוב בעולם: האדם. יש פה מוסלמים אדוקים שמטפלים בחיילי צה"ל באופן מעורר הערצה. מתפתחות חברויות והקהילות שלנו מתערבבות זו בזו".
מניסיונך, יש הבדל בין אחים לאחיות?
"אפשר לומר שבכלל, גברים ונשים שעובדים בסיעוד הם אנשים עם ערך מוסף. היתרון היחיד לגברים בסיעוד זה הכוח הפיזי שמאוד נחוץ בעבודה. אבל למרות העלייה באחוזים, אין מספיק, צריך עוד הרבה".
מיקי ברנע, 48, מראשון לציון: ממשרה נחשקת בהיי-טק לאחות מיילדת באסף הרופא
"כשהייתי בת שלוש באתי להוריי בפורים ומשום מקום אמרתי להם שאני אהיה אחות מיילדת", מספרת מיקי ברנע, 48, תושבת ראשל"צ. "כאילו זה היה הייעוד שלי מגיל צעיר. עד היום התמונה הזו נמצאת בארנק שלי והיא הולכת איתי, מלווה אותי ומחזקת אצלי את הידיעה שלא אני בחרתי בסיעוד, הסיעוד בחר בי".
כבר בצבא היא התקבלה לבית ספר לסיעוד, רק שהחיים חשבו אחרת. "התחלתי עבודה זמנית בחברת 'מטריקס' רק עד שיתחילו הלימודים", היא מספרת, "ואחרי שבועיים הבוס ביקש ממני להישאר. אמרתי לו שאין סיכוי, כבר קניתי את כל הספרים וכולי בציפייה לתחילת הלימודים".
הבוס רשם על נייר את סכום המשכורת ושלח אותה הביתה לחשוב על זה. יחסית לחיילת משוחררת לפני עשרים שנה, זו הייתה משכורת גבוהה. "אבא שלי פתח את עיניים ואמר, אם את עוזבת את זה בשביל ללמוד בבי"ס לאחיות, את עושה שטות". ביחד עם גור, בעלה לעתיד, החליטה לדחות את הלימודים בשנה. רק שהשנה הפכה לשנתיים, והשנתיים הפכו ל-18 שנים. "בכל פעם שרציתי להתפטר הייתה סיבה טובה ללמה לא", היא אומרת. "משכנתא, ילדים - נסיבות החיים הובילו אותי להבנה שכנראה זה מה שנגזר עלי".
משבר גיל הארבעים עשה את שלו. "כשהתקרבתי לגיל ארבעים הנפש לא הייתה רגועה. שאלתי את עצמי האם כשאהיה על ערש דווי אצטער שלא למדתי סיעוד, וכשהבנתי שהתשובה היא כן - החלטתי להמר על כל הקופה, עם שלוש בנות ומשכנתא, ולפרוץ את כלוב הזהב. לא הרגשתי שאני עושה משהו מיוחד. הרגשתי שזה או להיות או לחדול. או שאני ממשיכה להיות בינונית בחיים או שאני מגשימה את עצמי".
ברנע כינסה את כל המשפחה המורחבת והתייעצה איתם. "זה לא פשוט לעשות פתאום את רעידת האדמה הכלכלית המשפחתית הזו", היא אומרת. "אמא שלי קמה מייד וחיבקה אותי. היא אמרה שזה מה שרציתי מגיל קטן ושאני מגשימה את החלום. יצאתי חמושה בהמון אמונה ותמיכה גם של גור בעלי. זה הדבר הכי חשוב לאישה שעושה הסבה באמצע החיים. למדתי כאילו כל החיים שלי תלויים בזה", היא מספרת, "בבית ספר הייתי תלמידה בינונית אבל פה קיבלתי בפעם הראשונה תעודת הצטיינות בגיל 41".
העובדה שילדת בעצמך משפיעה על עבודתך כמיילדת?
"לקחתי משהו מהניתוחים הקיסריים שלי. הרגשתי שם מאוד בודדה, מאוד לבד. אני זוכרת סיטואציה שהמרדים כעס עלי כי לא הצליח לעשות לי אלחוש ולא היה אף אחד בחדר בשביל לתמוך בי. היום, אם יולדת שלי נכנסת לניתוח, אני תמיד יוצרת קשר עין ומסבירה לה הכול. גם בפרוצדורות דחופות שמשתבשות, תמיד חשוב לי לזכור קודם כל ששוכבת שם אישה, שלא תרגיש לבד".
את שמחה שעשית את הצעד הזה?
"העבודה הזו היא התגשמות כל החלומות שלי, זה באמת הדבר הכי טוב שעשיתי למען עצמי אחרי משפחתי. לעשות מהפך כזה באמצע החיים ולהתחיל להיות מיילדת רק בגיל 44 בפעם הראשונה - זה אדיר. אני מרגישה שאני חיה, אני פורחת. כשאני הולכת למשמרת אני לא הולכת לעבודה – בשבילי כל משמרת היא שליחות. אני באמת מתרגשת לפני כל משמרת".
7 צפייה בגלריה
לקח לה 38 שנה להגשים את החלום. מיקי ברנע מחופשת לאחות בגיל 3. משמאל: אחרי שיילדה חברה טובה
(צילום: עידית עובדיה)
איך יורדים ממשכורת של הייטקיסטית למשכורת של אחות?
"סיעוד זה מקצוע שגובה ממך מחיר כלכלי, משפחתי, נפשי וגופני, אין מה לומר. המשפחה משלמת את המחיר, אם זה ארוחות חג ואספות הורים או טיולים שאני לא יכולה להשתתף בהם. מצד שני, הם מקבלים אמא הרבה יותר מאושרת ומסופקת, אז מה זה אספת הורים אם באותו לילה קיבלתי שלוש לידות? מבחינתי זה יותר משמעותי.
"האחריות היא מטורפת" מוסיפה ברנע. "אני באה למשמרת עם דופק 180, ונכנסת לחדרים שלי בחיל ורעדה, מתייחסת לכל יולדת במלוא הכבוד. מיילדת זה מקצוע שגובה ממך מתח. את לא רגועה לרגע, כי הכול יכול להשתבש בשניות. אני כל הזמן דרוכה ואני נרגעת לא כשהתינוק יוצא, אלא רק כשהיולדת משתחררת".
מה הסוד? למה אתן מתמכרות למקצוע הזה?
"זו אכן התמכרות. אני לא מתרגלת לרגע הזה שהראש מבצבץ ומגיח והמבט המופתע של האישה, זה הרגע שבו את שותפה לקסם הבריאה. התינוק בוכה, האמא בוכה, האבא בוכה, הסבתא בוכה – לא מתרגלים לזה. זה המקצוע היפה ביותר בעולם, חד משמעית. אני לא מעלה על דעתי שיש מקצוע יותר יפה מלהיות מיילדת. לא אשכח את התמיכה שקיבלתי מהאחות הראשית קרין לי ומד"ר בצר, ומכל המיילדות הוותיקות שקיבלו באהבה אחות מהניילונים".
יש יתרון לגיל מבוגר בסיעוד?
"לגיל מאוחר יש יתרון. סיימתי חלק ראשון של החיים, אני לא עסוקה לגדל ילדים ולבנות את עצמי – אני באה נטו ממקום של שליחות ושל נתינה ושל אהבה למקצוע. זה מקצוע שאם אתה עושה אותו הרבה זמן הוא שוחק אותך, והנה אני בגיל 48, באה לכל משמרת בשמחה ועם אנרגיות עצומות. למיילדת טובה יש יכולת לשלוט גם על לידה קשה, ארוכה ומעייפת. יש לי את הכוח הזה ותמיד אנצל אותו לטובה".
שני יאדגרי ג'ורנו, 41, מלהבים: מעיתונאית בריאות לאחות במחלקת ילדים בסורוקה
החלום הגדול של שני יאדגרי ג'ורנו, 41, מלהבים, היה להיות עיתונאית. אחרי שהשתחררה כקצינה בקבע, עבדה ככתבת בריאות במקומון "זמן נגב" בבאר שבע, אבל לא הצליחה להתפרנס מזה. "זה עצוב כי מדובר במקצוע כל כך חשוב ציבורית". היא חזרה לקבע בחיל האוויר ובמקביל החלה בטיפולי הפריה. "גרנו בבסיס בחצרים ובכל יום בשש בבוקר הייתי נוסעת לבי"ח לבדיקות וחוזרת לבסיס". השילוב של הזרקות הורמונים ביחד עם עבודה תובענית התיש אותה והיא עזבה. אחרי חמש שנים של הפריות, נכנסה סוף סוף להיריון. "היו לי תאומים והשמחה הייתה עצומה, הרגשתי שאלוהים הטיב אתי וסגר לי פערים".
אבל ההיריון לא צלח. בשבוע ה-24 נאלצה יאדגרי ג'ורנו לעבור לידה שקטה של שני תינוקות. אז נחשפה בפעם הראשונה לחשיבות עבודתן של האחיות במחלקת הנשים בסורוקה. "הן ליוו אותי ואת בעלי במסירות והיו חלק נפרד מכל מה שעברנו. באותה תקופה קשה נוצר החיבור בינה לבין המקצוע החדש בחייה. "גיליתי שכל העניין של לטפל באנשים ולהעשיר את הידע הרפואי מאוד מדבר אלי".
שלוש שנים אחרי האובדן ילדה יאדגרי ג'ורנו את בתה הבכורה. "היא נולדה פגית אחרי היריון בסיכון ונשארה שבועיים בפגייה". שם נחשפה שוב לעבודת האחיות. "הן עשו אתי חסד, ג'סטות קטנות, כמו לעמוד לידי כשאני מאכילה אותה ולראות שהיא לא נחנקת". אחרי לידת הבן השני, החליטה ללכת ללימודי סיעוד.
למה סיעוד?
"התהליך של הבאת ילדים חיבר אותי לעולם הזה. נחשפתי לכל כך הרבה אחיות מדהימות וסורוקה היה חלק גדול מחיי. רציתי להיות כמו אלו שעזרו לי, רציתי לעבוד בעבודה שתשפיע, שתשאיר חותם, זיכרון טוב".
בגיל 36, אימא לשני תינוקות, החלה יאדגרי ג'ורנו ללמוד סיעוד במסגרת תוכנית מיוחדת של הסבת אקדמאים, שכוללת שנתיים וחצי אינטנסיביות במקום ארבע, כולל סימסטר קיץ. "זה היה מטורף. בעלי תמך ואיפשר את זה אחרת לא הייתי מצליחה. בסוף שנת הלימודים נכנסתי באופן טבעי להיריון בפעם הראשונה בחיי ובמבחן הממשלתי המסכם כבר הייתי בהיריון מתקדם".
בוכה מתחת למסכה
מחלקת ילדים א' בסורוקה, המחלקה שבה יאדגרי ג'ורנו עובדת, איננה פשוטה. "זה כמו פנימית ילדים", היא אומרת, "רק שבדרום אנחנו נחשפים לאוכלוסייה הבדואית שסובלת מהמון מחלות גנטיות קשות ונדירות, שלא רואים בשום מקום בעולם".
את נחשפת גם למוות של ילדים.
"אולי כי אני אמא ואולי כי אני אחות, אבל כשילד מת אצלנו במחלקה, אני לוקחת את זה מאוד קשה. היצר שטבוע בנו, הנשים, להגן על הקטנים שלנו בכל מחיר, התחזק מאז הפכתי לאחות במחלקת ילדים, ולא נותן לי מנוח אחרי מקרה כזה. ילדים סובלים זה השפיץ של הקושי, אבל משהו מאוד משך אותי לכיוון של ילדים, אני לא יודעת להסביר את זה. מזל שאנחנו עם מסכות עכשיו בקורונה, כי אני בוכה המון מתחת למסכה".
מה זה אומר בשבילך, להיות אחות?
"להיות אחות זה מקצוע לא מתוגמל עם משמרות קשות, אבל יש שם משהו מעבר לזה. את נוגעת באנשים ובמשפחות, את עוזרת בריפוי, במתן איכות חיים. המקצוע הזה ממלא אותך מבפנים, נותן לך סיפוק. את קמה שונה בבוקר, יש תכלית לחיים שלך. כמו שהאחיות עזרו לי ועשו בשבילי המון, בשבילן זה היה שגרה ובשבילי עולם ומלואו – כך אני רוצה להיות. כשאת באה להורים מודאגים, נותנת חיבוק, שמה יד על הכתף, אומרת מילה טובה – זה המון. כמטופלת אני זוכרת את זה לטובה".
כשהתחילה לעבוד, החלה הפגזה קשה על הדרום ורסיסים נפלו בחצר ביתה. "נאלצתי להשאיר ילדים בוכים ומפוחדים ולרוץ לטפל באנשים שאין לי מושג מאיפה הגיעו ומאיזה צד של המלחמה", היא מספרת. "עשיתי את זה ללא משוא פנים ולמרות שהפרידות היו קשות, הילדים היו בוכים ומתחננים שלא אלך כי הם פוחדים, ואני הולכת כי זה מה שבחרתי לעשות. לא סוגרים מחלקות ילדים במלחמה".
סנג'אנה קוקוט, 43, מאשדוד: מנקה בלילה ואחות מיון בשיבא ביום
סנג'אנה קוקוט, 43, מאשדוד, עלתה לבדה לארץ מבלרוס, עם בנה בן השש, בלי לדעת מילה אחת בעברית. בתחילה עבדה בעבודות ניקיון ומלצרות, עד שהתגלגלה לעבוד כעובדת משק בביה"ח שיבא תל השומר. משם התקדמה לתפקיד כוח עזר, ובמקביל השלימה תואר ראשון בניהול מערכות בריאות כמצטיינת רקטור. לאחרונה השלימה את לימודי הסיעוד, וכבר חמישה חודשים שהיא עובדת כאחות מיון. בספירה מהירה מדובר ב-11 שנים של לימודים. "עבודה קשה לא מפחידה אותי, עבדתי יום ולילה בניקיון ובמקביל למדתי, אבל נכשלתי במבחן שלוש פעמים", היא מספרת.
איך הצלחת לשלב את הכל?
"לא היה לי מקצוע, לא הייתה לי שפה, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. גם כשהתקבלתי ללימודי הנדסה רפואית, המשכתי לעבוד ככוח עזר בבית חולים. ביום עבדתי כטכנאית צנתורים וקוצבים ועוזרת מרדים, ובלילה הייתי מנקה את החדרים. זה היה מצחיק, כי בבוקר עוד הייתי אומרת משהו לרופא ובערב הוא היה רואה אותי עושה ספונג'ה".
המרוץ לסיעוד של סנג'אנה לא הפסיק. היא התקבלה לתואר ראשון בניהול מערכות בריאות באריאל וסיימה אותו כמצטיינת רקטור. במקביל סיימה קורס לקיחת דמים וקורס גבס, ועזרה לצוות הרפואי במיון. כל זה עדיין לא הספיק כדי להתקבל לסיעוד. "זה הרג אותי", היא אומרת. "כל כך רציתי להיות אחות וכל הזמן היו קשיים ולא הבנתי למה. עבדתי כל כך קשה בשביל להיות אחות, זה היה ממש טראומתי. הילד שלי גדל לבד, הייתי כל הזמן בעבודה או בלימודים". בסופו של דבר נכנסה ללימודי הסבת אקדמאים ברמת גן ושם, סוף סוף, השלימה את התואר כאחות מוסמכת, עם תואר ראשון בניהול מערכות בריאות.
"ביום עבדתי כטכנאית צנתורים צינוקוצבים ועוזרת מרדים, ובלילה הייתי מנקה את החדרים. זה היה מצחיק, כי בבוקר עוד הייתי אומרת משהו לרופא ובערב הוא היה רואה אותי עושה ספונג'ה"
איך את מסבירה את הנחישות שלך?
"כשהייתי קטנה, אולי בת עשר, הלכתי עם אמא ברחוב, ופתאום היא קיבלה אירוע מוחי ונפלה לידי. אני זוכרת שעמדתי שם ולא ידעתי מה לעשות, איך לעזור לה. מישהו הביא אותנו לבית חולים ומאז הפכה למשותקת ואני טיפלתי בה בבית. זה קרה לפני 33 שנה, אבל אני עדיין זוכרת את אותו היום, מה היה הצבע של הגדר ומה אמא לבשה".
"אמא שלי הייתה המון שנים במיטה, עשיתי לה זריקות, בדקתי לחץ דם, סעדתי אותה, לא היה לה אפילו פצע לחץ אחד. לילה-לילה שכבתי לידה בחרדה, בודקת האם היא נושמת. כל כך פחדתי לקום בבוקר ולגלות שהיא איננה".
ואיך מגיב הצוות שהכיר אותך בתור מנקה?
"יש כאלו שלא מקבלים את זה, אנשים עושים פרצופים, יש כאלו ששמחים - אבל מי שלא מקבל אותי זה לא מעניין. בזכות הבן שלי עשיתי את זה. הייתי חוזרת הביתה ותמיד היה לי אוכל ומיטה נקייה. ישבתי ולמדתי בכל רגע פנוי שהיה לי. עברתי תקופות קשות, לא היה לי כסף לאוכל, אבל תמיד הסתדרתי. היום אני אחות ומאושרת מכל רגע. הגשמתי את החלום האמיתי שלי", היא אומרת. "אני אוהבת את העבודה במיון, שם אפשר להזיז דברים מהר יותר. תמיד אפשר לשפר וברור שמאוד קשה, אבל הכי חשוב לא לפספס בני אדם. אנשים חשובים לי וגם מה שאני עושה חשוב לי".
מובטלי קורונה, בעיקר מהיי-טק
ד"ר אפרת דנינו, מנהלת בית הספר האקדמי לסיעוד בבית חולים שמיר (אסף הרופא), מכירה היטב את הנפשות הפועלות. לדנינו, אחות במקצועה, שני תארים בסיעוד עם מומחיות קלינית ותואר שלישי בבריאות הציבור. המומחיות שלה היא בקידום תחום הבריאות בילדים. דנינו עבדה כסטודנטית במחלקת ילדים בשערי צדק, ומאוחר יותר במחלקה מטו-אונקולוגית לילדים בהדסה. בהמשך היא הדריכה בבית ספר לסיעוד ובמקביל עבדה בבית חולים שיקומי בירושלים. לקראת סוף הדוקטורט עברה להיות האחות הראשית של מחלקת ילדים בהדסה עין כרם והפכה לשותפה של בית חולים אסותא באשדוד, שם ניהלה את כל הפיתוח המקצועי והמחקר של בית החולים. לפני שלוש שנים עברה לנהל את בית הספר האקדמי לסיעוד.
"סיעוד הוא המקצוע היחיד בבריאות שעשה תהליך גם ברמה האקדמית הפרופסיונלית וגם בהתפתחות המקצועית שלו", היא אומרת. "משרד הבריאות הוביל מגמה בעשור האחרון שהופכת אותנו לאנשי מקצוע טובים יותר, שיודעים לנווט מטופל טוב יותר בתוך המערכת. ישנם קרוב לשלושים קורסים למיומנויות נוספות והיקף ההתפתחות הקליני הוא גדול מאוד. היום יש כבר דוקטורט בסיעוד ואפשר להתפתח גם בחינוך, בקליני, בניהול - יש גיוון עצום".
"יש היום גל גדול מאוד של עורכי דין שלא מצליחים להתפרנס בתחומם ובשנה האחרונה אנחנו רואים לא מעט מבוטלי קורונה, בעיקר מתחום ההיי-טק"
סיעוד מזוהה עדיין כמקצוע נשי?
"אחוז הגברים בסיעוד עומד על 16% כיום, מה שאומר שהרוב הגדול הוא עדיין נשים. בעבר זה היה מקצוע מזוהה נשי מאוד, אבל קרו שני דברים מאוד משמעותיים. לאט לאט הבינו שצריך יותר גברים במקצוע, ויצרנו להם באסף הרופא מיתוג אחר, למשל תוכנית שמשלבת בין פרמדיקים לסיעוד. המסלול הזה קיים רק פה אצלנו ואני העליתי את אחוז הגברים. התפיסה שלהם שונה מנשים והשאיפה היא להביא יותר גברים לסיעוד".
מי מגיע ללמוד סיעוד לקראת גיל ארבעים?
"לרוב זה תלוי סטטוס פרנסה. למשל, יש היום גל גדול מאוד של עורכי דין שלא מצליחים להתפרנס בתחומם. יש קבוצה גדולה שמגיעה מלימודי מנהל מערכות בריאות שזה סוג עוקף דרך. בשנה האחרונה אנחנו רואים לא מעט מבוטלי קורונה, בעיקר מתחום ההיי-טק".
"לעבודה בסיעוד יש שני יתרונות עיקריים: הראשון - תעסוקה מובטחת. אין מובטלים במקצוע הסיעוד, תמיד מחפשים. והדבר השני הוא מימוש אישי. ברמה האישית זה המקום לנתינה, הכלה, רצון לסייע ולקדם. אנחנו נותנים כלים לסטודנטים איך למצוא את עצמך בתוך הנתינה ולשמור על עצמך. כלים להתמודד עם קשיים ושחיקה, תקשורת בין אישית, קשר עין, וכו'".
כמה כסף מרוויח אח מתחיל?
"הסתדרות האחיות חזקה מאוד והשכר השתפר משמעותית בשנים האחרונות. ביחס למדינות העולם או לשעות העבודה שלנו, נכון, זה לא שכר גבוה, אבל אפשר להרוויח יפה גם בסיעוד. המשכורת תלויה בשעות העבודה, משמרות ומומחיות קלינית. אח מתחיל במשרה מלאה בבית חולים יכול להגיע ל-12-10 אלף ברוטו, ואם הוא עושה עוד משמרות - אז גם ליותר מזה. צריך לזכור שמדובר בארבעים שעות בשבוע, יום שלם על הרגליים".
אמנון שמלוב, 44, מת"א: מחשמלאי לאח קהילה במכבי
במשך 20 שנה עבד אמנון שמלוב, 44, חשמלאי מוסמך מתל אביב, כראש צוות ומנהל עבודה אצל קבלן. "הייתה לי עבודה מסודרת עם משכורת יפה", הוא אומר. "אשתי אחות חדר ניתוח באסף הרופא ויש לנו חמישה ילדים". שמלוב היה אמור להתחיל בלימודי הנדסת חשמל, כשהחיים קיבלו תפנית אחרת.
למה צריך עוד אח במשפחה?
"זה משהו שרציתי לעשות הרבה זמן, לעבוד במקצוע שיש בו נתינה. למרות שהתפרנסתי יפה, משהו היה חסר. ראיתי כמה קשה אשתי עובדת אבל בכל זאת רציתי. העבודה כחשמלאי שחקה אותי מבחינה פיזית וחיפשתי עבודה מסודרת עם עתיד טוב יותר. אשתי תמכה מאוד והחלטתי לנסות.
"לעבודה בסיעוד יש הרבה יתרונות. היא מאפשרת לי להיות יום שלם עם הילדים ויש לי ביטחון תעסוקתי. הלימודים היו קשים ולא פעם נשברתי ורציתי לעזוב, אבל אשתי עזרה המון ואין לי מילים להודות לה. היום, כשאחד הילדים נופל או נפצע, הוא לא פונה לאמא שלו, הוא יכול כבר לפנות אלי".
בזמן לימודי הסיעוד נפטר אביו בפתאומיות. שנה לאחר מכן הידרדר מצבה של האם. "בזמן הסטאז' ההתנסות הקשה ביותר עבורי הייתה במחלקה הפנימית, בחדר מוגבר, שזה חדר של מונשמים. אמא שלי הייתה מונשמת במשך תקופה ארוכה, תוך כדי המבחנים שלי, וזו גם הסיבה שביקשתי לא לעבוד כאח בבית חולים אלא כאח קהילה".
אתה אוהב את העבודה כאח קהילה?
"השנה הראשונה לא קלה, אני עובד גם באשפוז יום ואשפוז בית בקהילה, אבל אני מאמין שזה חלק מהעניין. בפעם הראשונה שדקרתי מישהו הרגשתי שאני דוקר את עצמי, כאב לי יותר ממנו, אבל עם הזמן המיומנות עולה וגם הביטחון".
תמר פישמן מגן, 54: ממתרגמת סימולטנית לרכזת אחיות במאוחדת
גם תמר פישמן מגן, 54, היום רכזת אחיות מומחיות באגף הסיעוד של קופ"ח מאוחדת, הגיעה ללימודי סיעוד ממקצוע שונה לחלוטין. "הייתי מתרגמת סימולטנית במשך שנים, אין דבר יותר רחוק מזה מסיעוד", היא אומרת. "כמתורגמן אתה עובד רוב הזמן לבד מול המחשב, את הלקוחות אתה רואה מעט מאוד, וגם בתרגום סימולטני בכנסים ישבתי בתוך תא בודד. היה חסר לי מגע עם אנשים".
פישמן מגן הייתה חברתה הטובה של טובה קררו ז"ל, אחות מרפאת שיכון עממי בחולון, שנרצחה לפני כמה שנים תוך כדי עבודתה. "אני לא חושבת שיש אחות מרפאה שלא נחשפה פעם אחת לגילויי אלימות מילולית שעלולה לגלוש גם לפיזית", היא אומרת. "פעם אפילו נאלצתי להגיש תלונה במשטרה. אישה שלא קיבלה מייד את מבוקשה התנפלה עלי, קיללה אותי ואיימה עליי ועל משפחתי. זה השאיר אותי רועדת למשך שעות. אין ספק שיש תקופות של עומס, כמו למשל עכשיו, עם החיסונים של הקורונה, אבל האלימות היא לא תוצאה של העומס".
במחשבה לאחור, את מרוצה מהצעד שעשית?
"להיות אחות קהילתית במרפאה התאים לי מאוד כאמא לארבעה ילדים. ברגע שדרכתי בדלת של המרפאה הבנתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה. היכולת להיות במגע ממושך עם המטופל, להכיר אותו, את הוריו ואת ילדיו ולהיות איתו בקשר לאורך זמן, זה משהו שבסופו של דבר מדבר אלי יותר מאשר טיפול בטווח קצר בבתי חולים. יש משהו יותר משפחתי בקהילה.
"אני זוכרת שכשעבדתי כאחות אחראית במרכז בריאות הילד במרפאה גדולה בת"א, הגיע אב צעיר מאוד, חרד ולחוץ. הסתבר שבתו הקטנה, שהייתה חולה מאוד, שוחררה מבית חולים אבל היו זריקות שהיא הייתה צריכה לקבל בבית והוא לא היה מסוגל לעשות זאת. הם גרו לא רחוק ממני, ובסופי שבוע הלכתי בעצמי לתת לה את הזריקה. הייתה שם עוד תינוקת קטנה והמשפחה הייתה מבוהלת, אבל ככל שהביקורים התמשכו היא תמיד שמחה וחייכה אליי. תמיכה משפחתית זה הרבה מעבר לזריקה, זה לדעת שיש שם מישהו שאפשר להתייעץ איתו, לסמוך עליו ולהרים טלפון כשצריך".
מה הסוד של המקצוע? למה אנשים נמשכים אליו?
"הסוד של המקצוע הזה הוא להיות אנשים. מה שמנחה אותנו זה אנושיות, קשר אישי. לא רק שאני לא מצטערת על הבחירה שלי, אני גם לא מבינה איך לא עשיתי את זה הרבה קודם".
