בני הגיל השלישי בודדים שחיים תחת איום ביטחוני מתמשך עשויים להיות מוטרדים מדברים רבים: חשש שייפול טיל על ביתם, חשש שיקרה משהו לאחד מקרובי המשפחה, חשש מהחמרה במצבם הבריאותי בשל המתח, חשש למות. אבל מתברר שהדבר שמטריד אותם יותר מכל הוא הבדידות. הקושי להיות לבד כשהבית ריק - בן הזוג הלך לעולמו, הילדים עזבו מזמן, אין מי שיבקר אותם, אין מי שידאג להם, אין אפילו מי שיתקשר לשאול לשלומם.
קראו עוד:
כך עולה ממחקר שערכה שירלי חדידה-נעוס, עובדת סוציאלית בעיריית שדרות ותושבת העיר, שחקרה את הנושא במסגרת לימודיה לתואר שני בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. "ראיינתי 15 זקנים שחיים לבד בשדרות", היא אומרת, "והדבר המרכזי שעלה בשיחות עם רובם היה הבדידות. גם אנשים עם משפחות גדולות דיברו על כך".
המחקר וממצאיו מוצגים ביום העיון "להזדקן בצל טרור – ידע, חוויה ודרכי התערבות" שנערך היום (ג') ביוזמת אשכול הזדקנות: פרט, משפחה, קהילה במרכז "שדות" הפועל בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר בשיתוף אגף הרווחה בעיריית שדרות, האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית שער הנגב, מרכז חוסן במועצה האזורית שער הנגב ועמותת ותיקי שער הנגב, "יחדיו".
בודדים אבל חזקים
השתתפו במחקר שמונה נשים ושבעה גברים תושבי שדרות, בני 63 עד 82. ארבעה מהם היו גרושים, שניים פרודים, אחד רווק ושמונה אלמנים. תשעה הגדירו עצמם כדתיים. 14 עלו מצפון אפריקה, ואחת מחבר העמים. כולם חיים בגפם.
"חלק מהמשתתפים אמרו שהאיום הביטחוני לא משנה את תחושת הבדידות, אחרים טענו שהאיום מעצים אותה, והיו גם שסיפרו שהאיום דווקא מפחית אותה", אומרת חדידה-נעוס. "משתתפים שביטאו את שתי התפיסות האחרונות הבחינו בין תקופות רגיעה, שבהן אין אירועים ביטחוניים משמעותיים, לתקופות הסלמה, המאופיינות בירי טילים תכוף".
ואיך הם תיארו בדידות?
"אמרו לי, 'הייתי רוצה שהילדה שלי תתקשר', 'שהבן שלי יתייחס אליי'. שוב ושוב חזרו המילים 'אני פוחד': 'אני פוחד שיקרה לי משהו ואף אחד לא יידע, וכשיידעו, זה יהיה מאוחר מדי'. דיברו הרבה גם על חשש לצאת החוצה. נשים אמרו, 'כשבעלי היה בחיים, יכולתי להיעזר בו. היום אני לבד'. אני חושבת שהרשויות צריכות להכיר את הזקנים שחיים לבד ולעזור להם: לוודא שיש להם מעטפת משפחתית או חברתית, אולי גם להקים צוותים של צעירים שיבואו לבקר אותם. חשוב כמובן לסייע עם אוכל ותרופות, אבל שאלות כמו 'מה שלומך?' ו'אכלת היום?' חשובות לא פחות".
"אני מודה שעד המחקר לא ממש הבנתי את המשמעויות של חיי בדידות בקרב זקנים שחיים תחת איום ביטחוני. היום, בכל פעם שיש צבע אדום, אני מיד מתקשרת לזקנים בשכונה שלי שחיים לבד ובודקת מה קורה איתם"
לדבריה, לצד הקשיים והתחושות הקשות שעלו בראיונות, הוזכרו גם דרכים מגוונות של התמודדות הן עם האיום הביטחוני והן עם הבדידות. "המרואיינים דיברו הרבה על אמונה: אמונה בגורל, אמונה באידאולוגיה הציונית. דיברו גם על ניסיון חיים קודם. גברים אמרו, 'הייתי בצבא, בקרבי, חברים מתו לידי במלחמות'. ניצולי שואה אמרו, 'מה זה איום ביטחוני? קטן עליי'. שמעתי גם את המשפט 'לפעמים טוב להיות בבדידות', וזה היה לי מוזר. ההסבר היה: 'בעבר הייתי צריך לדאוג למישהו, ואילו היום, כשאני לבד, אני צריך לדאוג רק לעצמי'. הקסים אותי השילוב הזה של פגיעות לצד חוסן".
האוכלוסייה שלא נחקרה
חדידה-נעוס (41), נשואה ואם לשלושה, אומרת שתמיד הייתה מחוברת לבני הגיל השלישי ואהבה להיות במחיצתם. "בתואר הראשון שלי כתבתי עבודה סמינריונית על נשים מבוגרות בעלות מוגבלות בשדרות ובדקתי איך הן מתמודדות וחוות את מוגבלותן בצל הטרור", היא מספרת. "כשעשיתי סקירה של מחקרים קודמים, הופתעתי לגלות שרובם עוסקים באמהות, בילדים, במבוגרים, אבל אוכלוסיית הגיל השלישי לא נחקרה כלל".
את המחקר הנוכחי ערכה בהנחיית ד"ר גבריאלה ספקטור־מרזל מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר ופרופ' שרון שיוביץ־עזרא מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. "עבדתי עליו שנתיים", אומרת חדידה-נעוס, "ומה שנשאר איתי עד היום זה שני משפטים קשים שאמר לי אחד הזקנים: 'כשאתה לבד, ואין לך מערכת תמיכה, יש אפשרות שמישהו יידע שקרה לך משהו רק אם תמות והגופה שלך תסריח. רק אז יבואו לבדוק מה איתך, בגלל הריח שמסריח להם באף, לא כי למישהו אכפת ממך'. זה היה לי מאוד עצוב.
"אני מודה שעד המחקר לא ממש הבנתי את המשמעויות של חיי בדידות בקרב זקנים שחיים תחת איום ביטחוני. היום, בכל פעם שיש צבע אדום, אני מיד מתקשרת לזקנים בשכונה שלי שחיים לבד ובודקת מה קורה איתם".
