תסמונת המעי הרגיז פוגעת בכ-13% מאוכלוסיית העולם. היא מתאפיינת בכאבי בטן ובשינויים ביציאות – שלשולים ו/או עצירויות – ומביאה לפניות מרובות לרופאים, לשימוש מוגבר בתרופות וירידה באיכות החיים.
קראו עוד:
למרות השכיחות הגבוהה שלה, הסיבה לתסמונת נותרה לא ברורה. מחקרים מוקדמים התרכזו בהפרעות בתנועתיות המעי, כולל שינויים בזמן המעבר של המזון במעי והתכווצויות לא תקינות של המעי. מחקרים נוספים הראו שלסובלים מהתסמונת יש רגישות יתר במעי, שמתבטאת בסף כאב נמוך יחסית לניפוח בלון שמוחדר דרך פי הטבעת. בשנים האחרונות גוברות עדויות לכך שחיידקי המעי (המיקרוביום) הם בעלי תרומה משמעותית להתפתחות התסמונת. מאמר שפורסם במגזין הרפואי Digestive Diseases and Sciences ב-2020 מתאר את התהליך.
הקשר בין התסמונת לזיהומים ולאנטיביוטיקה
בעבר היו הערכות שתסמונת המעי הרגיז יכולה להתפתח בעקבות זיהומים. בשנות ה-60 תיארו שני חוקרים תופעה של תסמונת המעי הרגיז שהתפתחה בעקבות קלקול קיבה, וב-1994 תיארו שני חוקרים אנגלים התפתחות של התסמונת אחרי שתי התפרצויות של סלמונלה. בהמשך נחקרו מספר רב של אירועי קלקול קיבה, והתברר כי השכיחות של התפתחות התסמונת אחריהם הייתה גבוהה ונמשכה שש עד שמונה שנים לאחר המקרה. במחקר שפורסם ב-2017 נמצא שהסיכון לתסמונת היה גבוה פי 4.2 אצל אנשים שסבלו מקלקול קיבה בשנה שקדמה להיווצרותה לעומת אלו שלא סבלו מהתופעה.
התסמונת קשורה פעמים רבות גם למתח ולחרדה, אבל מחקר מ-2011 שבדק משוחררים מצבא ארצות הברית, מצא שלמרות המתיחות הגבוהה ששררה באזורים שבהם שהו החיילים, גורם הסיכון המשמעותי ביותר להתפתחות התסמונת היה קלקול קיבה דווקא. יתרה מזאת, מחקר מ-2016 הראה שאצל כשני שלישים מהסובלים מהתסמונת התפתח מתח נפשי לאחר הופעת הסימפטומים ולא קודם.
יש מספר מזהמים היכולים לגרום לקלקול קיבה חריף (גסטרואנטריטיס), שבעקבותיו עלולה להתפתח תסמונת המעי הרגיז: קלוסטרידיום דיפיצילה, סלמונלה, אי קולי ושיגלה. כולם יכולים לייצר רעלן (טוקסין) שנקרא CdtB. אדם הסובל מקלקול קיבה מפתח נוגדנים נגד הרעלן הזה, אלא שהם תוקפים לא רק אותו, אלא גם חלבון בשם וינקולין, הנושא תפקיד מפתח בתנועתיות ובהתכווצות של דרכי העיכול.
מתברר שנוגדנים נגד CdtB ו-וינקולין נמצאים בשכיחות יתר אצל אנשים שסובלים מתסמונת המעי הרגיז עם שלשול. אם שני הנוגדנים נמצאים אצל אדם הסובל משלשול כרוני, ניתן לאבחן בביטחון כי הוא סובל מתסמונת המעי הרגיז המלווה בשלשול. עם זאת, הרגישות של הבדיקה הרלוונטית נמוכה יחסית, והיא מזהה רק כ-50% מהמקרים, כנראה משום שתסמונת המעי הרגיז המלווה בשלשול יכולה לנבוע גם מגורמים אחרים מלבד הזיהומים שהוזכרו.
התסמונת קשורה למתח ולחרדה, אבל מחקר מ-2011 שבדק משוחררים מצבא ארה"ב, מצא שלמרות המתיחות הגבוהה ששררה באזורים שבהם שהו החיילים, גורם הסיכון המשמעותי ביותר להתפתחות התסמונת היה קלקול קיבה דווקא. מחקר מ-2016 הראה שאצל כשני שלישים מהסובלים מהתסמונת התפתח מתח נפשי לאחר הופעת הסימפטומים ולא קודם
נושא נוסף שנחקר הוא הקשר בין התסמונת לשימוש קודם באנטיביוטיקה. במחקר מ-2002 נמצא ששימוש באנטיביוטיקה בשנה שקדמה לתסמונת קשור בסיכון של פי שלושה לפיתוח התסמונת. במחקר מ-2015 נמצא ש-83% מאלו שפיתחו סימפטומים המתאימים לתסמונת דיווחו על שימוש קודם באנטיביוטיקה.
נבדק גם הקשר בין התסמונת לבין חוסר איזון של חיידקי המעי (דיסביוזיס). חלק מהמחקרים בנושא זיהו ירידה במגוון החיידקים או בכמותם אצל הסובלים מהתסמונת. במחקר מ-2017 נמצא שמחקרים קודמים הראו בעקביות רמות נמוכות של חיידקים מסוג לקטובצילוס, ביפידובקטריום ופקלובקטריום פראוזניציה אצל הסובלים מהתסמונת. התברר גם שאם מעבירים צואה מאנשים שסובלים מהתסמונת לחיות מעבדה, מתחוללים אצלן תהליכים המאפיינים את התסמונת, כמו שינויים בתנועתיות המעי, הפעלה של מערכת החיסון, התפתחות מעי דליף ורגישות יתר של המעי. ממצא זה מחזק את הסברה שיש קשר בין תסמונת המעי הרגיז לחיידקי המעי.
עוד נושא שנבדק: הקשר בין התסמונת לשגשוג יתר של חיידקי המעי הדק. באופן תקין, המעי הדק מכיל כמות חיידקים קטנה יחסית לזו שבמעי הגס. שגשוג יתר של חיידקים במעי הדק (SIBO) הוא מצב לא תקין שיכול להוביל לסימפטומים כמו נפיחות בבטן, כאבי בטן, בחילות, עצירות ושלשול. האבחנה הטובה ביותר של SIBO היא על ידי שאיבת נוזל מהמעי הדק ומציאת כמות מוגברת של חיידקים, אבל זוהי בדיקה פולשנית, ולכן האבחון מתבצע בדרך כלל באמצעות תבחין נשיפה. במחקרים רבים נמצא שגשוג יתר של חיידקים במעי הדק אצל סובלים מהתסמונת המעי הרגיז לעומת קבוצת ביקורת.
2 צפייה בגלריה
ייתכן שהיא לא סובלת רק מבעיות מעיים, אלא גם ממתח נפשי, מה שמעיד על קשר בין המעי למוח
(צילום: shutterstock)
הקשר בין המוח, המעי והמיקרוביום
הקשר הזה חשוב להבנתה של תסמונת המעי הרגיז. התסמונת הזו נמצאה קשורה לשינויים בתנועתיות המעי, לפגיעה במחסום המעי, לשינויים בפעילותה של מערכת החיסון ולרגישות יתר של המעי. כל השינויים הללו יכולים להיות מושפעים על ידי המיקרוביום במעי. למשל, בדגימות דם של אנשים הסובלים מתסמונת המעי הרגיז המלווה בשלשול, נמצאו רמות מוגברות של תוצרים של חיידקי המעי, דבר המעיד כי חלה פגיעה במחסום המעי שאפשרה את חדירת החומרים הללו לזרם הדם, מה שהוביל לתגובה של מערכת החיסון ולדלקת.
העלייה ברמות נוגדן לאחד מתוצרי החיידקים הללו נקשרה גם לעלייה ברמות החרדה של הנבדקים, דבר המעיד על קשר הדוק בין המעי למוח. לאחרונה הופיעו מחקרים שהראו שמעבר להשפעתם על המעי, חיידקי המעי יכולים להשפיע על המוח. למשל, במחקר מ-2017 השתילו לעכברים נטולי חיידקים חיידקי מעי של אנשים עם תסמונת המעי הרגיז שסבלו גם מחרדה – והעכברים פיתחו תופעות של חרדה. לעומת זאת, כשהשתילו להם חיידקים מאנשים עם התסמונת שלא סבלו מחרדה, או מאנשים בריאים, הם לא פיתחו חרדה. במחקר נוסף מ-2017 נמצא ששינויים במיקרוביום אצל אנשים עם תסמונת המעי הרגיז השפיעו על הביטוי של הפעילות המוחית שלהם. כל הממצאים הללו תומכים בכך שקיימים יחסי גומלין בין חיידקי המעי, המעי והמוח.
השפעת אנטיביוטיקה על התסמונת
בעקבות העדויות על כך שלחיידקי המעי תפקיד חשוב בתסמונת המעי הרגיז, החלו ניסיונות לטפל בתסמונת באמצעות אנטיביוטיקה. רוב המחקרים השתמשו באנטיביוטיקה שאינה נספגת היטב – ולכן מרבית השפעתה היא במעי – כמו נאומיצין וריפקסימין (לורמיקס).
ריפקסימין (לורמיקס) היא אנטיביוטיקה הפועלת באופן מקומי במעי, והיא נבדקה בעיקר בטיפול בתסמונת המעי הרגיז המלווה בשלשול. מספר מחקרים שבדקו טיפול של שבועיים בריפקסימין הראו שיפור משמעותי לעומת קבוצת הביקורת, ללא הבדל בתופעות הלוואי. השיפור נמשך עד עשרה שבועות לאחר סיום הטיפול. מנגנון הפעולה של האנטיביוטיקה הזו אינו ברור לחלוטין, אבל מחקרים שנערכו על מכרסמים הראו שהיא מפחיתה את רמות החיידקים במעי הדק, בעוד השפעתה על חיידקי המעי הגס פחותה יותר. מכיוון שהיא נמצאה בטוחה, ה-FDA אישר אותה לטיפול בתסמונת המעי הרגיז המלווה בשלשול.
במחקר מ-2017 השתילו לעכברים נטולי חיידקים חיידקי מעי של אנשים עם תסמונת המעי הרגיז שסבלו גם מחרדה – והעכברים פיתחו תופעות של חרדה. לעומת זאת, כשהשתילו להם חיידקים מאנשים עם התסמונת שלא סבלו מחרדה, או מאנשים בריאים, הם לא פיתחו חרדה
גם פרוביוטיקה יכולה להקל על הסובלים מתסמונת המעי הרגיז. מחקר מ-2015 הגיע למסקנה שהיא יכולה להפחית את הכאב ואת חומרת הסימפטומים, אבל לא נקבעו הזן המועדף, המינון המועדף, התכשיר המועדף ומשך הטיפול המועדף.
מחקר מ-2005 השתמש בפרוביוטיקה מסוג ביפידובקטריום אינפנטיס 35624, והטיפול הוביל לשיפור משמעותי בכאבי הבטן, בנפיחות בבטן ובקושי בפעולות המעיים. מחקר מ-2012 בדק שילוב של חיידקים מסוג לקטובצילי, ביפידובקטריה וסטרפטוקוקוס תרמופילוס, וגם כאן דיווחו המטופלים על הקלה בסימפטומים.
השפעת הדיאטה דלת ה-FODMAP
הדיאטה דלת ה-FODMAP עוררה עניין בשנים האחרונות, בין השאר משום שהיא מגבילה מזונות שיכולים לעורר תהליכי תסיסה על ידי חיידקי המעי. המקורות העיקריים של FODMAPs בדיאטה הם מוצרי חלב, חיטה ודגנים אחרים, פירות, ירקות וממתיקים מלאכותיים. יש עדויות שההגבלה של FODMAP מביאה לירידה בתהליכי התסיסה ולשיפור משמעותי בסימפטומים אצל מטופלים מסוימים הסובלים מתסמונת המעי הרגיז.
מחקר מ-2017 הראה שמטופלים עם תסמונת המעי הרגיז שטופלו בדיאטה הזו נהנו משיפור משמעותי: פחות כאבי בטן, פחות נפיחויות בבטן, פחות שלשולים. אחד האתגרים בדיאטה הזו הוא בשימוש ארוך טווח. בדרך כלל מעריכים את התגובה לה כעבור ארבעה עד שישה שבועות, ומי שמגיב היטב, יכול בהדרגה להכניס בחזרה מזונות שמכילים FODMAP. המורכבות של הדיאטה הזו, וכן הצורך בתוכנית מובנית לצורך הכנסה מחדש של מזונות המכילים FODMAP, דורשים ליווי של איש מקצוע.
מחקר מ-2017 הראה שהדיאטה דלת ה-FODMAP יכולה להפחית את מגוון החיידקים במעי, ממצא שבדרך כלל מעיד על מיקרוביום לא בריא, ולכן הטיפול בדיאטה דלת ה-FODMAP דורש המשך מחקר.
השפעתה של השתלת הצואה
השתלת צואה הוא תחום טיפולי מבטיח, שמרבית הצלחתו הייתה בטיפול בזיהומים חוזרים על ידי החיידק קלוסטרידיום דיפיצילה. מחקר נורווגי מ-2018 מצא שכשהשתילו במהלך קולונוסקופיה צואה מאנשים בריאים לחולים עם תסמונת המעי הרגיז המלווה בשלשול, אצל 65% מהם חל שיפור משמעותי כעבור שלושה חודשים – לעומת שיפור של 43% בלבד אצל מטופלים שעברו השתלת צואה של עצמם. עוד מחקר מ-2018 הראה שהשתלת הצואה שינתה את המיקרוביום אצל אנשים שסובלים מתסמונת המעי הרגיז, אבל דווקא אלה שקיבלו פלצבו דיווחו על הקלה גדולה יותר בסימפטומים.
עד כה בוצעו שבעה מחקרים מקיפים בנושא השתלת צואה על תסמונת המעי הרגיז: בארבעה מהם נמצאו השפעות חיוביות על הסימפטומים, ובשלושת האחרים לא הייתה השפעה. התוצאות השונות יכולות לנבוע מכך שהתורמים, המושתלים וצורת ההשתלה היו שונים בין המחקרים השונים, ויש המלצה על קביעת קריטריונים אחידים להשתלת הצואה. במאמר שפורסם בשנה שעברה נכתב שהתהליך נראה בטוח, עם תופעות לוואי קלות וחולפות בלבד. לדעתם של מחברי המאמר, השתלת הצואה פועלת על שינויים בהרכב של חיידקי המעי, שבעקבותיהם חלים שינויים בתהליכי התסיסה במעי ובתוצריהם. התוצאה: הקלה בסימפטומים.
הכותבת היא מומחית ברפואת המשפחה, רפואה אינטגרטיבית ופונקציונלית
