מה קורה לנו כשאנחנו נושאים סוד במשך 40 שנה? ומה קורה כאשר הסוד הכבד והאפל הזה קשור בניצול מיני שעברנו כילדים, ומכרסם בכל חלקה טובה בגוף ובנפש שלנו? "הגוף שלי גרם לי לחולי כדי שאצליח להקיא מתוכי את הסוד שנשאתי", אומרת דנה עמר־יהושע, 49, נשואה ואמא לשני בנים בני 23 ו־20 ומחברת הספר "ביום שלבשתי אדום", בו היא מסיטה את המסך מעל הצגת חייה ומתעדת פגיעה מינית שעברה בילדותה.
קראו עוד:
"בכל הפאנלים שאני משתתפת בהם ומדברת על המחיר של פגיעות מיניות בילדות, תמיד אומרים לי שאני גיבורה. אבל אני לא הייתי גיבורה. הייתי פחדנית. פחדתי להוציא את הסוד, והוא אכל אותי מבפנים, עד שלא יכולתי יותר", אומרת עמר־יהושע, אישה מבריקה ויפהפייה שבדרך כלל לובשת אדום, והחיוך כיום הוא חלק מההוויה שלה. אבל שנים רבות זה לא היה ככה.
למה הכוונה שהגוף שלך הקיא מתוכו את הסוד?
"לפני כמה שנים, אני מגלה פצע על השד ואני בכלל לא הולכת לכיוון של מחלה, אלא ממשיכה חיים כרגיל, במרתון של ילדים ועבודה כמו כולנו, ואז הולכת לרופאה שהופכת לי את החיים על הראש עם חשד לסרטן שמתברר בסופו של דבר כדלקת חמורה".
הטלטלה שחוותה גרמה לה לחרדות קשות שהכניסו אותה פנימה אל תוך הכספת החשוכה שהיא נושאת, ובה קבורה התעללות מינית שעברה מצד קרוב משפחה מאז שהייתה בת שש ונמשכה עד שהגיעה לגיל 12. אבל עדיין לא העזה לפתוח אותה. "אני כמובן נמנעת מלעשות את ההקשר בין המצב הבריאותי שלי לבין ההתעללות המינית שעברתי".
אבל איך אפשר לא לעשות את הקשר?
"לא שכחתי לרגע מה שהוא עשה לי, אי־אפשר לשכוח דבר כזה, פשוט חייתי חיים מקבילים. כלפי חוץ הצטיירתי כאישה שלמה, אבל מבפנים אני תמיד בתחושה של הבינונית והלא שווה והלא מוצלחת. אף פעם לא הרגשתי באמת בעלת ערך, ולמראית עין מאוד ניסיתי לכסות את זה שאף אחד לא יבחין".
1 צפייה בגלריה
דנה עמר-יהושע. "תמיד אומרים לי שאני גיבורה. אבל אני לא הייתי גיבורה. הייתי פחדנית. פחדתי להוציא את הסוד"
(צילום: עמית שאבי)
לקום עם אהבה עצמית
עד גיל 38 היא עבדה בבנק, ובכל פעם שהיו לה הצלחות, היא אומרת, דאגה בשתי ידיה לסכל אותן כי לא האמינה שמגיעים לה דברים טובים. "לא הרגשתי ראויה. הייתי בטוחה שעוד רגע העולם יגלה שאני פיקציה. הפעם השלישית שאני חוטפת התקף חרדה זה כשאני מסיימת לימודי סטיילינג והופכת להיות העוזרת של סנדרה רינגלר, אבל בום, אני שוב מקלקלת לעצמי ומודיעה לסנדרה שאני עוזבת את התפקיד ולא רוצה לעבוד בתעשייה".
למה הודעת לה את זה?
"היום אני יודעת שזה בגלל שרציתי להביא את הסטיילינג לא לתעשיית האופנה, אלא לנשים מוכות ופגועות. ובאמת התחלתי ללכת למעון לנשים מוכות ואמרתי שאני רוצה פעם ראשונה בחיים לדבר איתן לא על עובדות סוציאליות ועל מכות ועל הילדים, אלא על הנראות שלהן – על איפור ושיער וסטיילינג ולשים אותן מול המראה לצלם אותן ולהראות להן שאם הן לא קמות בבוקר עם אהבה עצמית, הן לא יכולות לחפש אותה במקומות אחרים".
"לא שכחתי לרגע מה שהוא עשה לי, אי־אפשר לשכוח דבר כזה, פשוט חייתי חיים מקבילים. כלפי חוץ הצטיירתי כאישה שלמה, אבל מבפנים אני תמיד בתחושה של הבינונית והלא שווה והלא מוצלחת. אף פעם לא הרגשתי באמת בעלת ערך, ולמראית עין מאוד ניסיתי לכסות את זה שאף אחד לא יבחין"
בעצם, זה מה שרצית להגיד לעצמך.
"ברור. וזה מה שאני מגלה שם. המפגשים עם הנשים המוכות נתנו לי כוח עבור עצמי, וגם שיקפו לי אותי. כי בהתחלה הן בכלל לא מסכימות שניגע בהן, ומגיעות למפגשים כשהן מכסות את הראש, ולאט־לאט נפתחות, וגם הפרויקט מתחיל לקבל חשיפה, ואני מוזמנת לדבר על זה בתוכניות בוקר ומגיעה לנשים אמיתיות בכל הארץ, וסוף־סוף מרגישה שאני במקום הנכון של נתינת ערך לנשים אחרות, אבל אז מגיע התקף החרדה, ואני חוטפת נימול בלשון, ומתמוטטת, והגוף שלי קורס".
כי עוד לא שחררת את הסוד. רק כיסית אותו בסטיילינג.
"נכון. ואני הולכת לפסיכולוגית, ובמפגש הראשון היא אומרת לי, 'את נושאת סוד. מי שהלשון שלה כואבת, היא נושאת סוד'. היא שואלת אותי: 'איפה המקום הכי בטוח שלך?' ואני עונה שבבית, באמבטיה. היא מנחה אותי להיכנס לאמבטיה ולקחת כלי כתיבה, ובבוקר הבית ריק, ואני לא מצליחה להיכנס לאמבטיה, אני לא מצליחה להיכנס כי אני יודעת מה צפוי לי שם. ובסופו של דבר אני נכנסת לתוך האמבטיה, סוגרת את הווילון, לוקחת דף לכתיבה. אני בת 39 אז, נשואה, אמא לילדים, וכותבת בפעם הראשונה בחיים שלי לאיש ההוא שכל כך אהבתי והתעלל בי מינית".
"עוד רגע הוא יברח"
"מילדה פעילה, שמחה, שניגנה בפסנתר באקדמיה למוזיקה, אני הפכתי לילדה שקטה ומסוגרת. כשזה קורה, הורים צריכים לשים לב. כל החיים אני מרגישה שאני מסריחה, אני צריכה להתקלח שלוש פעמים ביום כדי להרגיש נקייה. כשילד או ילדה נכנסים כל הזמן להתקלח – הורים צריכים לשים לב. מה פתאום ילדה בת עשר מתקלחת שלוש פעמים ביום?"
"אני באמבטיה", היא ממשיכה בדמעות ושתינו דומעות עכשיו, "ואני כותבת לאיש ההוא שהתעלל בי, לאיש שקבור כבר המון שנים מתחת לאדמה, אז גם אין לי עם מי להתעמת, ואני כותבת לו וצועקת ובוכה וגם מבינה שאני מפירה את ההסכם שהיה בינינו, כי הוא הבהיר לי שאסור לי לדבר על זה. הורים פונים אליי להתייעצות ואני עונה לכולם שהכי חשוב זה להסביר לילדים שאין סודות. שלא משנה מי אומר להם לשמור סוד, הכול הם באים ומספרים לאבא או לאמא. וזו המטרה שלי: אני רוצה שהורים יידעו מה לחפש אצל הילדים שנפגעים מינית".
מה עוד לחפש?
"אצלי, למשל, היו הרבה דלקות חוזרות בדרכי השתן. הייתה לי גם תקופה של שיעול נורא חזק כי נחנקתי עם הסוד. החיבור של גוף ונפש הוא קריטי במקרה הזה. אחרי הדלקת בשד היה ממצא חשוד בצוואר הרחם שגם הוא התגלה בסוף כשום דבר, אבל חודש הלכתי בתחושה שאני חולה. הגוף שלי נתן לי אותות אזהרה כדי שאעשה משהו ולא הקשבתי".
אחרי שחשפה את הסוד בפני הפסיכולוגית, היא נשלחה על ידה לדבר על מה שקרה, להוציא הכול החוצה. "אז אני מתחילה עם מוטי, בן הזוג, ואז עוברת להורים ולאחים. מוטי ישר מחבק ועוטף אותי ושלושה ימים שאני לא מצליחה לדבר איתו, כי אני הרי פגומה ומזוהמת והוא בטח עוד רגע יברח ממני".
"מילדה פעילה, שמחה, שניגנה בפסנתר באקדמיה למוזיקה, אני הפכתי לילדה שקטה ומסוגרת. כשזה קורה, הורים צריכים לשים לב. כל החיים אני מרגישה שאני מסריחה, אני צריכה להתקלח שלוש פעמים ביום כדי להרגיש נקייה. כשילד או ילדה נכנסים כל הזמן להתקלח – הורים צריכים לשים לב"
ואיך היו יחסי המין ביניכם?
"הכול היה בסדר. הייתי שחקנית כל כך טובה, שהכול היה בסדר. את שתי אהבות הנעורים הכי גדולות שלי הפסדתי כי לא הייתי מסוגלת שייגעו בי. הרבה שנים אני משלמת מחירים. אני, שהייתי עילוי בפסנתר, הדחקתי ואני לא זוכרת תו אחד. קשה לי עם אנגלית ומתמטיקה כי עשיתי דיליט על כיתות נמוכות כדי לא לזכור שום דבר ממה שהאיש המתעלל עשה לי. אז מחקתי את כל הקבצים במוח. וגם העיסוק שלי בבגדים, לקח לי זמן להבין שבגדים זה סוג של בגידה, שאני בוגדת בכאב ובפצע שלי בעזרת הבגדים שאני מלבישה את עצמי, כדי שלא יראו את הפגמים. הייתי מושקעת בחיצוני כדי לא לגעת בפנימי.
"וככה אני מגיעה לגיל 40 ומרגישה שאני פיקציה. כשהגעתי לפסיכולוגית, זה מה שאמרתי לה כשהיא שאלה מה שלומי: 'עזבי, אני פיקציה'. כי כל עוד נשאתי את הסוד הנוראי הזה בתוכי, הרגשתי שאני משקרת לעולם. אבל היום, כשאני עומדת מול נשים בהרצאות שלי, וכשנשים קוראות את הספר שלי ואני מספרת להן את האמת, ומסבירה להם שרק כשהתחלתי לאהוב את עצמי הצלחתי להבריא, אני מרגישה ראויה".
היום, היא אומרת, היא חיה חיים מלאים, מסתובבת בכל הארץ עם הספר שכתבה ומדברת בפני נשים על הסיפור שלה, נותנת להן כוח להגן על עצמן וגם תורמת עשרה אחוזים מהמכירות לטובת נשים בסיכון.
"אני בייעוד שלי. גידלתי בית בריא ואני נשואה נישואים מאושרים עם ילדים מהממים. כל אחת יכולה לבחור איך לחיות. אני לא שואלת למה זה קרה לי, היום אני כבר לא קורבן. גם אין לי כעס על ההורים שלי ומעולם לא שאלתי אותם למה הם לא שמרו עליי ולמה הם לא ראו. בחרתי להגיד להם בחמלה שאני יודעת שהגילוי הזה מכאיב להם מאוד, אבל אני כן רואה חובה גדולה להתייצב בפני הורים של ילדות וילדים ולהגיד להם – שימו לב. תפקחו עיניים. התופעה הזו נפוצה וחובה לשים לב לסימנים אצל הילדים".
איזה סימנים?
"להבין את הקשר בין גוף לנפש, לבחון תמיד צד נוסף אם יש משהו שחוזר על עצמו, להסביר לילדים על ׳סוד טוב׳ ו׳סוד רע׳. אין אדם שיכול להגיד לילד לשמור סוד מהוריו. אובססיה לניקיון יכולה להעיד על בעיה אצל הילד, וגם מצבי רוח משתנים, בכי בלי סיבה - להימנע מלהאשים את הילד, לבחון למה זה מתקיים אצלו. לאפשר מרחב בטוח בו הילד/ה יוכלו לספר הכול. לשאול את הילד/ה שאלות".
עכשיו תורכם להקשיב
מי שצריכים סיוע חיצוני, שימו לב ליוזמה חדשה בשם "יום ההקשבה - עכשיו תורכם להקשיב", שיזמה שרי, היום בת 57, וממש כמו דנה, חוותה בילדותה התעללות על ידי קרוב משפחה וניצלה בזכות מורה אחת שהקשיבה לה.
"חיצונית, לא ניתן היה לראות אצלי קושי, הבית שלי היה לכאורה נורמטיבי, הביגוד היה מוקפד, אבל בפנים היה בי כאב גדול והפצע היה עמוק". מספרת שרי ג'קסון קליין ונזכרת איך הייתה נרדמת קבוע בשיעורים בבית הספר, ורק מורה אחת בשם רונית זיהתה אצלה כאב וניסתה להבין מה קורה לה. המורה רכשה את אמונה, ושרי העזה לספר לה על קרוב המשפחה שמגיע למיטה שלה ונוגע בה. שרי כמובן לא הצליחה לישון במשך לילות, מה שהסביר את העייפות הקבועה בבית הספר. כשהמורה זיהתה את הנורות האדומות, היא איימה על קרוב המשפחה שאם ימשיך במעשיו היא תדווח למשטרה ומאותו רגע הסיוט פסק.
עם השנים שרי התחתנה ולא הצליחה להיכנס להיריון. התברר שמבחינה פסיכולוגית היא חששה שייוולדו לה בנות שיחוו פגיעה כמוה. "רק אחרי שהשתחררתי מהמחסום המחשבתי הזה, הצלחתי להביא לעולם שתי בנות שעליהן אני משגיחה מקרוב ואומרת להורים, תהיו זהירים וקשובים לילדים שלכם, תעקבו ותבחינו בכל דבר מעורר חשד. דווקא בימים אלו כשכולנו במרוץ החיים ובתקופה כל כך מאתגרת, אנחנו זקוקים להקשבה", אומרת שרי.
מתוך הכאב האישי היא יוזמת עכשיו את "יום ההקשבה הישראלי הראשון". כאשר במקביל ובפריסה ארצית יישבו מתנדבים על ספסלים ציבוריים ממותגים, "ספסל הקשבה", ויקשיבו לכל מי שיבחר לספר. כיום שרי היא אמא לשתי בנות, מרפאה באמנות, מאסטר NLP, הייתה בעלים במשך שני עשורים של עסק מצליח בעולם ההפקות והעיצוב, בוגרת שיטת סאטיה להקשבה פעילה ומעבירה הרצאות בהן היא מגוללת את סיפור חייה.
הסימנים שצריך לחפש אצל ילדים
לפני מספר שבועות השיק מכון חרוב מדריך מקוון עבור הורים ומבוגרים, שבעזרת סרטונים קצרים עונה על השאלה מה אנחנו כמבוגרים צריכים לחפש או לשים לב כדי לנסות לאתר מקרים של התעללות וגם התעללות מינית בילדים, אומרת ענת אופיר, מנהלת המיזם.
מכון חרוב הוא הגוף המוביל בישראל ומהמובילים בעולם, במחקר בתחום של ילדים נפגעי התעללות והזנחה, תוך העלאת המודעות בשיח הציבורי, הפוליטי והחברתי לנושא וכדי לקדם יוזמות להגנה על ילדים מפני פגיעה. ובדיוק משום כך אופיר אומרת שהיא לא אוהבת לתת רשימות מכולת שמהן אפשר להסיק פגיעה בילדים. "גם כיוון שהסימנים משתנים, והם ממש לא חד־משמעיים, וגם מפני שיש ילדים שיודעים להסתיר מצוין. אבל אם יש מקרים שבהם אנחנו רואים אצל הילדים נסיגה או שינוי משמעותי בהתנהגות, כמו למשל ילד שקודם היה שמח וחברותי ועכשיו הוא מסתגר, נמנע מפעילות חברתית, לא רוצה ללכת או לבקר אנשים מסוימים שקודם הוא אהב לבקר, או למשל, ילד שמשדר מחשבות אובדניות או סימנים לפגיעה עצמית, וגם ילד שמתחיל להתעסק באופן כפייתי בפעולות מסוימות - מתקלח כמה פעמים ביום או שוטף ידיים בצורה אובססיבית, או מחליף בגדים כמה פעמים ביום בכפייתיות – צריך לשים לזה לב.
"גם ילד שרואים שיש לו בעיות בהירדמות, באיכות השינה שקודם הייתה תקינה, ילד שעייף כל הזמן, שנרדם בשיעורים, זה סימן לילד שלא ישן בלילה. ילד או ילדה שהופכים להיות מאוד אגרסיביים, אלימים, שפתאום יש בו או בה כעס וסערה מאוד גדולים", אומרת אופיר. לדבריה, אלה הם סימנים שכיחים אבל לא חד־משמעיים. הם משתנים מילד לילד.
