ישראל היא השיאנית העולמית במספר טיפולי הפריה חוץ-גופית לנפש, ומספר סבבי הטיפול פה לאישה הוא הגבוה בעולם. מתוך כשישה מיליון בני אדם שנולדו מטיפולי הפריה בעולם, 100 אלף הם ישראלים. לא מעט מחקרים, ספרים וסקרים הוקדשו לשאלת האובססיה הישראלית לילדים, והתשובה מורכבת כנראה ממצוות פרו ורבו, שקבוצות מסוימות בחברה הישראלית נוהגות לפיה, משבריריות העם היהודי, שנרדף לאורך אלפי שנים, ומהיכולות הטכנולוגיות הגבוהות בכל הקשור לפוריות.
עוד בנושא:
ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמממנת במסגרת סל הבריאות טיפולי הפריה לנשים עד גיל 45 ולשני ילדים (כלומר גם אמהות לילד זכאיות לטיפולים). מרבית הביטוחים המשלימים של קופות החולים כוללים גם מימון להפריות עבור ילד שלישי.
ברוב המדינות אין השתתפות נדיבה כזאת, ובוודאי לא עד גיל מבוגר כמו 45, שהסיכוי להיכנס בו להיריון נמוך מאוד. בדנמרק למשל, שמדורגת במקום השני במספר ההפריות לנפש, ביטוח הבריאות הציבורי מכסה רק שלושה סבבי IVF, לילד אחד בלבד ולנשים עד גיל 40. גם במדינות שיש בהן מערכת רווחה מפותחת, הטיפולים יקרים מאוד ומגיעים לעשרות אלפי דולרים.
בישראל טיפולי הפריה ניתנים לכל הנשים, ללא תלות במצבן המשפחתי או בזהותן המינית, ואם עד גיל 45 טיפולי ההפריה מותנים בשימוש בביציות של האישה עצמה, הרי מגיל 45 עד 51 היא יכולה לעשות זאת באמצעות תרומת ביציות. על רקע זה, בין 2007 ל-2012 זינק מספר המטופלות בקבוצת הגיל הזאת כמעט פי שניים.
בישראל פועלים כיום כ-25 מרכזי IVF, יותר מרכזים לנפש מאשר בכל מדינה אחרת בעולם, ומספר הטיפולים נמצא בעלייה מתמדת - מ-5,000 ב-1990 ל-50 אלף כיום – פי שניים מדנמרק, הנמצאת במקום השני. מבחינת הנגישות לטיפולי פוריות, ישראל מדורגת במקום השני באיחוד האירופי, אחרי בלגיה.
למרבה הצער, המספר הגדול של טיפולי ההפריה משמעו גם שקורות לפעמים טעויות, וללא ספק כל טעות מציפה את סוגיית ההפריות כולה כנושא שבגלל רגישותו, דורש עוד יותר פיקוח ובקרה.
הנגישות הגבוהה לטיפולים והאפשרות לעבור אינספור סבבי הפריה גם בגיל מבוגר אף היא חרב פיפיות. בגללה, בישראל הריונות רבים לא מסתיימים בלידה ביחס למדינות אחרות. הסיבה לכך אינה שהרופאים כאן פחות טובים, אלא שהמדינה מממנת הפריות גם לנשים שמבחינה רפואית הסיכוי שלהן להגיע ללידה תקינה נמוך ביותר.
גם שיעור ההפריות המוצלחות יורד - הסיכוי להיכנס להיריון מהפריית מבחנה בגיל 44 הוא כארבעה אחוזים בלבד, וזאת כנראה אחת הסיבות לכך שבישראל רק 19 אחוז מההפריות מסתיימות בלידת תינוק חי (ומעל גיל 43, רק 3.5 אחוזים מהן), לעומת 33 אחוז בארצות הברית ו-22 אחוז באירופה. בסך הכול, כחמישה אחוזים מהילדים שנולדים מדי שנה בישראל הם "ילדי מבחנה", כפול מאשר בשנות ה-90.
תעלומת הילודה הישראלית
וכמובן, לא רק ילדי מבחנה נולדים בישראל. לפני שנים אחדות ערך פרופ' דן בן דוד מחקר מקיף שבחן את הקשר בין רמת החיים לפי תוצר לנפש לבין הילודה ב-173 מדינות. את שאר מדינות העולם הוא הצליח לסווג לאחת משלוש קבוצות, לפי הקשר המובהק בין העושר למספר הילדים, אבל ישראל לא נכנסה לשום קטגוריה – לפי התוצר לנפש היא שייכת לקבוצת המדינות שההכנסה בהן גבוהה, ואילו שיעור הילודה כאן הוא כמו במדינות עם הכנסה נמוכה. ולמה מצופה שבמדינות עם רמת חיים גבוהה יהיו פחות ילדים? כי תושביהן רוצים להכין את הילדים לשוק העבודה התחרותי ולכן משקיעים רבות בחינוך, מה שעולה כסף רב. משאבים הם בדרך כלל מוגבלים, והמשמעות היא פחות ילדים.
ישראל קוראת תיגר על כל הקריטריונים בתחום זה, ומדי יום נולדים כאן כמעט 500 תינוקות. ב-2020 נרשמה ירידה קלה בשיעור הילודה, ל-2.9 ילדים לאישה לעומת 3.09 ילדים ב-2018, אך אנחנו עדיין מובילים בבטחה בקרב המדינות המפותחות, שם שיעור הילודה הממוצע הוא רק 1.61 ילדים לאישה. במדינות שממוקמות אחרי ישראל בשיעור הילודה של ה-OECD - מקסיקו וטורקיה – הנשים יולדות בממוצע ילד אחד פחות מאשר נשות ישראל. כך נהייתה ישראל המדינה השנייה ב-OECD בשיעור האוכלוסייה הצעירה (עד גיל 15) - 28 אחוז, כשרק דרום אפריקה מקדימה אותנו. (מדובר במדד המדינות המפותחות בלבד. בעולם השלישי עדיין יולדים יותר, ובעיקר באפריקה הדרומית, שמתחת לסהרה, האזור העני בעולם, שם נולדים בממוצע 4.4 ילדים לאישה).
התפיסה הרווחת, שלפיה שיעור הילודה בישראל מוטה בגלל החברה החרדית והחברה הערבית, נכונה רק בחלקה. מאז שנת 2000 שינו הנשים הערביות כיוון והחלו ללדת פחות, עד שב-2019 המאזן התהפך, ובמדד שיעור הילודה עקפה החברה היהודית את החברה הערבית. בשנות ה-70 ילדה אישה ערבייה 6.6 ילדים בממוצע, לעומת 2.97 בחברה היהודית, ואילו כיום ירד שיעור הילודה של הנשים הערביות מתחת לשלושה ילדים, וזה של הנשים היהודיות נותר דומה ואף עלה. לכך יש חריג אחד - החברה החרדית – שם ירד שיעור הילודה מאז הקיצוץ בקצבאות הילדים ב-2013.
איך נעשינו מעצמת מבחנה?
ישראל היתה בין המדינות הראשונות בעולם שהצליחו להביא מפגש של ביצית וזרע במעבדה כל הדרך עד לתינוק. תינוקת ה-IVF הראשונה בישראל – והחמישית בעולם - נולדה ב-1982 והיא מוכרת בכל בית: זוהי מגישת הטלוויזיה רומי נוימרק. האירוע זכה לפרסום נרחב וכולם, מרופאים ועד רבנים, היללו את הטכנולוגיה פורצת הדרך. עד מהרה הכניסה המדינה את טיפולי ההפריה לסל הבריאות.
הפופולריות של טיפולי ההפריה כאן מעודדת גם את המוחות הטכנולוגיים היצירתיים שפונים לתחום, המכונה לעתים בייביטק או פֶמְטק. המטרה של כולם היא להגביר את האפקטיביות של הטיפולים ולשפר את הסטטיסטיקה של הריונות שיסתיימו בלידת תינוק בריא. חברת הסטארט-אפים Embryonics, למשל, פיתחה פתרון מבוסס בינה מלאכותית שאמור לסייע לרופאים או אפילו להחליף לגמרי את האמבריולוגים (מי שמקבלים את ההחלטה הגורלית איזה מהעוברים להחזיר לרחם, כך שסיכויי ההצלחה יהיו הגבוהים ביותר).
הבינה המלאכותית אמורה לזהות את התאים החזקים והבריאים ביותר שיוכלו לשרוד עד סוף ההיריון. החברה, שהוקמה על ידי ד"ר יעל גולד-זמיר, כבר הוכיחה היתכנות ראשונית לטכנולוגיה שלה עם שישה עוברים, שנקלטו ויצאו לאוויר העולם כתינוקות בריאים. גם חברת AIVF, שנוסדה על ידי האמבריולוגית ד"ר דניאלה גלבוע יחד עם מומחה הפוריות דניאל זיידמן, פיתחה מערכת מבוססת בינה מלאכותית שמנסה לזהות את העוברים האיכותיים ביותר ברמה הגנטית.
חמישה סבבי טיפול לתינוק
טכנולוגיות אלו נועדו כמובן למנוע את מפח הנפש המתלווה לכישלון הטיפול, ומעבר לכך - גם לחסוך בעלויות הגבוהות שנלוות אליו. סטטיסטית, זוג שפונה להפריה חוץ-גופית יזדקק לחמישה סבבי טיפול לפני שיגיע היריון תקין שיסתיים בלידת תינוק חי. בישראל, כאמור, מממנת המדינה את הטיפולים האלה, שעלותם מגיעה לעשרות אלפי דולרים לכל הפחות. באמצעות אלגוריתמים מתקדמים של למידת מכונה, המערכת שפיתחה AIVF מפחיתה משמעותית את מספר הניסיונות הדרושים להשגת היריון. היא כבר הוטמעה במחלקות הפריה חוץ־גופית מובילות באירופה ובארצות הברית והציגה שיפור ניכר בשיעורי ההצלחה של הטיפולים.
במחקר קליני גדול, שנערך באחת היחידות הטובות ביותר בארצות הברית, נמצא כי המערכת מהירה פי 60 ומדויקת ב־48 אחוז יותר בהשוואה ליכולתם של אמבריולוגים לזהות עוברים שצפוי שייקלטו ברחם. באפריל 2021 קיבלה AIVF אישור מה-CE (המקבילה האירופית של ה־FDA), שסלל את דרכה לשוק האירופי, הנחשב לגדול בעולם, עם יותר ממיליון טיפולים ב־1,200 מרפאות, ומגלגל כ־4.5 מיליארד דולר.
ישנן גם טכנולוגיות שנשמעות מתוחכמות פחות, אבל הן לא פחות קריטיות עבור הצלחת ההיריון. השחקנית הבולטת ביותר בתחום זה היא Pulsenmore הישראלית, שפיתחה מכשיר אולטרסאונד ביתי, המאפשר מאפשר לנשים שעוברות טיפולי פוריות לעקוב אחר הביציות מהבית, מה שיאפשר להן להימנע מהגעה לבדיקות אולטרסאונד תכופות אצל גינקולוג, ובהמשך לנטר את מצב העובר בלי להגיע למרפאה לכל אורך ההיריון. בכך המכשיר מספק שקט לאם לעתיד וגם מאפשר זמן תגובה מהיר יותר אם משהו משתבש. המכשיר מתחבר לסמארטפון ומשדר את תוצאות האולטרסאונד למרפאה במידת הצורך. הוא כבר נכנס לשימוש בקופת חולים כללית, ותאגיד הענק ג'נרל אלקטריק השקיע בו 50 מיליון דולר.
אתגר הילודה הגבוהה
כחלק מהיותו של מוסד ההורות פרה קדושה בישראל, לא מתקיים כמעט דיון בעלויות האדירות של טיפולי ההפריה מול יעילותם. כשני אחוזים מתקציב הבריאות - חצי מיליארד שקל - מופנים היום למימון הפריות חוץ-גופיות, אף שקשיים בפוריות לכל הדעות אינם בעיה מסכנת חיים. בעבר היו ניסיונות, בעיקר מצד גורמי הרפואה, לפעול להגבלת המימון לטיפולי הפריה לפי גיל או מצבים רפואיים מורכבים במיוחד, אלא שהפוליטיקאים עלו מיד על הבריקדות ומנעו שינויים כלשהם במצב. לשם השוואה, בשוודיה, שהיא מדינת רווחה עם תקציב בריאות נדיב, טיפולי הפוריות מוגבלים עד גיל 42, שכן לפי הנתונים היבשים, בנשים בנות 45-43 נדיר שהם מביאים ללידת ילד חי.
וקיים גם המחיר הנפשי, שעליו לא מרבים לדבר. שרית מגן, עיתונאית שעברה בעצמה יותר מעשרה סבבים של טיפול IVF, התייחסה בספרה "ילד משלך" להשלכות הנפשיות של תקוות שווא שמפיח מתן טיפולים גם במי שהסיכוי שלה להיכנס להיריון אפסי. מעבר לכך, גם הסיכונים הבריאותיים - הן לאישה שמזריקה כמויות אדירות של הורמונים, לפעמים לאורך שנים, הן לעוברים – לא מקבלים מספיק תשומת לב.
5 צפייה בגלריה
תרופות להגברת הפריון מגדילות ב-69 אחוז את הסיכון לחלות בסרטן הרחם
(צילום: Shutterstock)
במחקר נמצא כי תרופות להגברת הפריון מגדילות ב-69 אחוז את הסיכון לחלות בסרטן הרחם. ועדת מומחים שהקים משרד הבריאות ב-1998 קבעה כי "הואיל ותכיפות יתר של הטיפולים עלולה להיות קשורה בסיכוני יתר", יש להגביל את מספרם לארבעה עד שישה בשנה, ואף קבעה באילו מקרים לא יינתנו טיפולי הפריה חוץ-גופית נוספים. נוסף על כך, מחקרים נוספים הראו כי ככל שעושים יותר סבבי טיפולים, הסיכוי להרות דווקא פוחת.
ישראל היא היום המדינה השלישית בצפיפות האוכלוסין מבין המדינות המפותחות. אם שיעור הילודה לא ירד, בתוך 30 שנה תוכפל אוכלוסיית ישראל, ועל פי תחזיות מעודכנות, ב-2060 יחיו כאן 22 מיליון איש
מומחי הפריון עצמם, ובראשם פרופ' משיח, משקיעים היום מאמצים דווקא בעידוד נשים להקפיא ביציות בגיל צעיר כדי להפחית את מספר הפריות המבחנה בעתיד. אבל בינתיים המספרים עולים ללא הפסק, עד כדי כך שהדיון בסוגיה הגיע לפתחו של מבקר המדינה. המבקר פרסם דוח מיוחד בנושא והעלה בו לא מעט שאלות מורכבות לגבי המשך ההתמכרות הישראלית למבחנות.
גם נשים שכבר יש להן ילדים מקבלות טיפולי פוריות, מה שמחזק את אתגר הילודה הגבוהה הכללי של ישראל. ואמנם ילדים זה שמחה וגם הטאבו הגדול ביותר בחברה הישראלית, אבל ההתמכרות לילודה היא בעלת השלכות על חיינו כאן ועכשיו. מעבר לצפיפות, היא משפיעה לדוגמה גם על הרווחה. למשל, בדמות עוני, משום שהכנסות ההורים צריכות להתחלק בין יותר ילדים. לכן, אף על פי שישראל נחשבת למדינה עשירה, שיעורי העוני בה בקרב הילדים הם הגבוהים במדינות המפותחות: כ-18 אחוז, לעומת ממוצע של 11.7 אחוז ב-OECD. בדנמרק ובפינלנד, למשל, שיעור העוני בקרב ילדים הוא רק כחמישה אחוזים.
האם אפשר ללדת פחות ילדים? נראה שבישראל, אף אחד לא רוצה לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, בטח כשהוא משתלב בשיח על משבר האקלים ועתיד כדור הארץ. כתוצאה מהבייבי בום הבלתי-פוסק כאן, שרק התגבר מאז אמצע שנות ה-90, ישראל היא היום המדינה השלישית בצפיפות האוכלוסין מבין המדינות המפותחות. אם שיעור הילודה לא ירד, בתוך 30 שנה תוכפל אוכלוסיית ישראל, ועל פי תחזיות מעודכנות, ב-2060 יחיו כאן 22 מיליון איש. המשמעות היא שאותו מספר בניינים שנבנה כאן ב-75 השנים הראשונות יהיה חייב להיבנות שוב, בחצי מהזמן.
