שבועות עמוסים פיזית ונפשית עוברים על צוותי בתי החולים. מאז 7 באוקטובר, מי שהיו רגילים להתמודד בשגרה עם עבודה תובענית מסביב לשעון, מצאו עצמם בתוך מציאות קשה מנשוא. בית החולים סורוקה בבאר שבע קלט ביממה הראשונה מאות רבות של פצועים מהתופת. לא מעט מעובדי בית החולים הם תושבי העוטף. ד"ר יעל לבאות, אחראית על יחידת החוסן בבית החולים, אומרת כי "דווקא בימים כאלה, בית החולים הוא אי של חוסן, מקום של שייכות, משמעות ועשייה".
"ממה שאני חווה ופוגשת בבית החולים, האתגר העיקרי שלנו הוא בהקשר של בני המשפחה. אנשים שהשאירו משפחות בחרדה, עם בני ובנות זוג מודאגים, הורים לחיילים. חלק מהאנשים חוו אובדן, הרבה עסוקים בחרדה של הילדים שלהם, שלא מוכנים לצאת מהבית או מהממ"ד. בנוסף לזה יש כמובן את האתגרים הרגשיים הקשורים בעבודה בתוך בית החולים. יש תחושה של הצפה רגשית.
"למרבה הצער, סורוקה זה בית חולים עם הרבה ניסיון בהקשר של מלחמות ופיגועים. אנשים פה עברו הרבה מאוד דברים עם השנים, אך היה משהו בהיקף של האירוע של 7 באוקטובר שהיה מאוד מציף. הגיעו הרבה מאוד נפגעים במצבים קשים. זו חוויה חושית מורכבת". לדבריה, "היו תגובות פוסט-טראומטיות, המתבטאות בפן הפיזיולוגי בקשיי שינה, חוסר תיאבון או תיאבון מופרז, הצפה של בכי, חוויה רגשית של פחד. אנחנו קוראים לזה 'תגובה נורמלית לאירוע לא נורמלי'".
קראו עוד:
ד"ר יעל לבאות: "אני חושבת שדווקא בתוך בית החולים יש חוויה של משמעות מהרבה בחינות. אם בחוץ העולם הפך להיות מסוכן ומפחיד ויש בו רוע, בתוך בית החולים אנחנו יודעים מה התפקיד שלנו"
נשמע קשה. איך מתמודדים עם דבר כזה בבית החולים?
"אנחנו נמצאים בשטח. ביום שבת האחרון הייתי משבע בבוקר במיון, בטיפול הנמרץ, בחדרי הניתוח. העבודה שלנו היא במגע עם אנשים. לחפש אותם, להסתכל להם בעיניים. אנחנו מחפשים את הכאב, ולא בשביל לשים על הבנאדם איזו תווית, אלא דווקא בשביל לנרמל את הסיטואציה, להזכיר שאנחנו ביחד, שלהיות עם דמעות זה נורמלי.
"המסר שלנו הוא שיש כאב ושאנחנו ביחד. לשאול איך אפשר לעזור, וגם אם קשה, לבוא ולהגיד ונדבר על זה. זה שיח שאנחנו מאפשרים בשגרה ולכן מתאפשר גם בחירום. כטיפול קו שני יש לנו מערך פסיכיאטרי מקצועי כשהמטרה היא לזכור שאנחנו פה להציל חיים. זה תורם לחוויה של החוסן. היא הרבה יותר משמעותית פה מאשר במקומות מחוץ לבית החולים. יש כאן אנשים שמצילים חיים כתף אל כתף במשך 30-20 שנה. זה מה ששומר עליהם".
כלומר, העיסוק בעבודת בית החולים מסייע לפיתוח חוסן נפשי?
"כן, מציאת משמעות תורמת להתאוששות מהירה יותר. יש על זה הרבה מאוד מחקר, על התמודדות של צוותים רפואיים בתוף הקשרים של מלחמה. אני חושבת שדווקא בתוך בית החולים יש חוויה של משמעות מהרבה בחינות. אם בחוץ העולם הפך להיות מסוכן ומפחיד ויש בו רוע, בתוך בית החולים אנחנו יודעים מה התפקיד שלנו.
"אנחנו יודעים שאנחנו מצילים חיים. זה בא לידי ביטוי אפילו במובן שאנשים מבקשים להישאר ולא רוצים ללכת הביתה. גם עובדים עקורים מגיעים לעבודה. הם זקוקים לשגרה ששומרת עליהם בתוך בית החולים, והתחושה הזו, של עשיית הטוב, מאוד חסרה היום בחוץ".
7 צפייה בגלריה
"יש כאב, אך אנחנו ביחד". בית החולים סורוקה בעת טיפול בנפגעי העוטף
(צילום: דוברות סורוקה)
הזוועות שאירעו בדרום המדינה, לצד האיום העומד וקיים מצפון, הובילו מאות מעובדי המרכז הרפואי רמב"ם לפנות לצוות התמיכה בצוותים בחירום ומשבר. "מאז תחילת המלחמה ועד היום, יש לנו בממוצע בכל יום, מעל לעשרה מפגשי תמיכה פרטניים, וכעשרה מפגשי תמיכה בפורמט של צוותים", מציינת ליאת אריאל, מנהלת השירות הפסיכולוגי בבית החולים.
"אנו נותנים מענה טלפוני גם בשעות מאוחרות ובסופי השבוע. הפניות מגיעות מכל מחלקות ומגזרי בית החולים, ביוזמה ישירה של העובדים או בתיווך של המנהלים וחברים לצוות. אנשים זיהו את הצורך בתמיכה כבר בתחילת האירועים ופנו אלינו. בשלב הזה, יש כבר מנגנון יזום ומבוסס של הוועדה, שפועל באופן קבוע ונותן מענה לכל מי שצריך".
בכל מקרה של פנייה לעזרה, עוברים העובדים לטיפולם המסור של אנשי צוות התמיכה הרב-מקצועי, וצוות השירות הפסיכולוגי ברמב"ם, ומולם הם מעלים את תחושות המתח והחרדה, העצב והמועקה, הנסיבות האישיות למצוקה, את הקשיים השונים בתפקוד, כל אחד והסיפור האישי שלו בתוך המצב הכללי המשותף.
הצוות המקצועי נותן הכרה לתחושות השונות ומציע דרכים אפשריות להתמודדות, בדגש על גיוס המשאבים האישיים, הארגוניים והחברתיים העומדים לרשותם. צוות המטפלים נמצא בקשר עם רווחת העובד במשאבי אנוש ומרפאת פרסונל, וער לצרכים של אוכלוסיות שונות בקרב הצוותים, כך למשל, נפתחו קבוצות זום שמאפשרות מענה פסיכולוגי להורים מקרב העובדים.
"המצב מאוד מורכב ויש לו פנים רבות", מסבירה אריאל. "זו סיטואציה קשה להכלה ולעיכול, ויחד עם זאת עובדי רמב"ם חיוניים ומצופה מהם לעמוד במשימות הטיפול, הצלת חיים ושמירה על החיים. אנו יודעים שההכרח לתפקד, תחושת השייכות והחיבור למשמעות מסייעים בזמנים קשים של אי-ודאות".
מנהלת המערך הפסיכולוגי בבית חולים בילינסון, ד"ר עירית חרותי, משתפת בתחושות דומות. "מאז 7 באוקטובר כולנו מאוד כאובים ודואגים באופן קיצוני. האתמול כבר לא מנבא את המחר ובשפה הפסיכולוגית הכי פשוטה, כולנו בתגובת דחק קיצונית. בגדול אנחנו בסוג של ניסיון לעכל באופן ראשוני את כל האירוע - דבר מאוד קשה גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית", היא מסבירה על ההתמודדות של תושבי ישראל עם הטראומה, ומרחיבה בפרט על ההתמודדות המערכתית בבית החולים:
"מאז אותה שבת ארורה כל צוות בית החולים התגייס לטפל בפצועים. הם ממשיכים בשגרת העבודה הרציפה של התפקיד שלהם ויש להם משמעות. הם יודעים לאן הם הולכים, ועצם הדבר הזה נותן הרבה מאוד חוסן, לצד האתגר של ניהול האירוע במערכת העיכול הפסיכולוגית הראשונית.
"ויקטור פרנקל, אחד הפסיכולוגים היותר מוכרים, שהוא וכל משפחתו הגיעו לאושוויץ, אמר 'אם יש לי בשביל מה, אני יכול לעשות הכול'. מסיבה זו אני חושבת שצוותי הרפואה שלנו חסינים, באופן יחסי לפחות, לשלב האקוטי. חשוב לומר את זה".
ד"ר עירית חרותי: "בימים הראשונים צוותי הרפואה קיבלו פצועים שהיו עדיין במדים. אתה ישר נזרק לחוויה האישית של החייל הפרטי שלך. במקרים אחרים איש צוות רפואה נאלץ ללכת להלוויות - זה הרבה פעמים משליך על המשפחה שלך עצמך. האתגר הוא לשמור על התפקוד ועם זאת להכיל את הכאב"
יש אתגרים מיוחדים בתקופה הזו?
"דבר מרכזי שאני פוגשת זה שהדיסטנס הפסיכולוגי בין המטפל למטופל בכל הסקטורים שמטפלים בפצועים קצת נפרם. כרגע כשרופא בא לעבודה התפקיד ידוע - אני הרופא ואתה המטופל. יש איזשהו מרחק עדין שאיתו אנחנו לומדים להתנהל והוא מה ששומר על המקצועיות ועל הבריאות הנפשית שלנו.
"בימים הראשונים צוותי הרפואה קיבלו פצועים שהיו עדיין במדים. אתה ישר נזרק לחוויה האישית של החייל הפרטי שלך. במקרים אחרים איש צוות רפואה נאלץ ללכת להלוויות, חלק של ילדים, חלק של אנשים בגיל ההורים. זה הרבה פעמים משליך על המשפחה שלנו. האתגר הוא איך לשמור על התפקוד, ועם זאת להכיל את כל הכאב – לסמן אותו ולא להתנתק ממנו"
במקרים אחרים דווקא אותה חמלה ורגש הכה חשובים לארסנל היכולות של רופא מקצועי, הם אלה שפוגעים בחוסנו הנפשי. "מבחינה מקצועית ניתן לפתח גם PTSD דרך טיפול באנשים פוסט-טראומטיים בעצמם", מסבירה ד"ר חרותי.
"הייתי אומרת שהסימן המרכזי הוא שאם התפקוד נפגע ואנו לא מצליחים לחזור לתפקוד תקין תוף מספר ימים, צריך לפנות לעזרה – ואנחנו אומרים את זה. אנשים רבים לא מצליחים לחזור לעבודה אחרי חשיפה לאירוע קשה. יש לנו הרבה תפקידים שבהם אנחנו מנסים להחזיק עכשיו. אנחנו גם עובדים, גם הורים".
אתם ערוכים להתמודדות כזו?
"לבית החולים יש מערכת סדורה זמינה ומנוסה לתמיכה בצוותי הרפואה. יש לנו ניסיון לכך מימי הקורונה. קבוצות לתמיכה נפשית ופיתוח החוסן של צוותי בית החולים זה משהו שקיים כבר ועובד, ולכן מיד עם פרוץ המלחמה הנהלת בית החולים פרסמה לכל העובדים רשימה מסודרת של נושאי התפקיד שאליהם אנשים יכולים לפנות בצורה דיסקרטית.
"המנהלים מתורגלים להסתכל על העובדים, לראות אותם בבוקר, או לחילופין – לראות מי לא הגיע בבוקר, ולבדוק את מצב הרוח. אנחנו יכולים לעשות את הזיהוי והמיפוי של המצוקה, ולדעת מי יישאר בתוך הטיפול של הפסיכולוגים והרופאים במערך הפסיכולוגי, ואת מי נכון יותר מקצועית להפנות לגורמים סדורים אחרים".
הסוד הוא תמיכה הדדית
ד"ר דניאלה עמיטל, מנהלת המערך הפסיכיאטרי בבית חולים ברזילי, מספרת כי בבסיס ההתמודדות עם העומס הרגשי, עומדת התמיכה ההדדית בין צוותי בית החולים.
"המערך הפסיכיאטרי בבית החולים כולל צוות רב-מקצועי הכולל רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים ומטפלים רגשיים. כמובן שגם אנחנו בני אדם. גם לנו יש מצוקות וגם אנחנו צריכים לתמוך ולקבל תמיכה במקביל.
"כל אחד מאיתנו חווה את הטראומה דרך העבודה ודרך הסיפור האישי שלו. אין בנאדם שלא מכיר מישהו שנפגע, מי יותר ומי פחות. יש בינינו אנשים שחוו אובדנים, בין אם במשפחה או חברים. התפקיד שלנו הוא לתמוך ולעזור, ובסופו של דבר להכיל את זה גם בתוך עצמנו.
"הסוד זה תמיכה הדדית, ממש שיח פתוח בתוך הצוותים ולעיתים גם שיח אישי, בין אם במפגשים יזומים שאנחנו מקיימים, ובין אם במפגש החברתי הכי פשוט שיש בעת החלפת משמרת. כשאנו נתקלים בקושי ומצוקות של הצוותים אנו תומכים ככל הניתן בלי חלק שיפוטי. המטרה היא לחזור כמה שניתן לשגרה, כאשר גם השגרה עצמה מורכבת היום".
7 צפייה בגלריה
המטרה: חזרה לשגרה, לפחות עד כמה שאפשר. טיפול בפצועים בבית החולים ברזילי
(צילום: ירון שרון)
איך זה מתבצע בפועל?
"בכל המחלקות יש מסגרות תמיכה, גם דרך ארגון הרופאים וגם בקרב העובדים הסוציאליים והפסיכולוגיים. יש פסיכולוגית שאחראית על נושא התמיכה בצוותים, יש חלוקת עבודה מכל הכיוונים. לעיתים הפנייה יכולה לבוא מקולגה, לפעמים זה יכול לבוא משיחה פתוחה ולעיתים בתוך קבוצה.
"זה יכול לבוא בדרכים שונות ואנחנו מכבדים הכול. כל דרך היא לגיטימית. אנחנו די יצירתיים בנושא הזה מכיוון שהצרכים של כל אחד ואחד הם שונים זה מזה", היא מסכמת, ובאותה נשימה מאחלת לימים שקטים יותר: "שיהיה כוח לכולנו. ובריאות. הרבה בריאות. זה הזמן לנסות להתמקד בטוב ולצאת מחוזקים".
