ד"ר ארי גרינוולד מטורונטו היה מוכן אפילו לשטוף רצפה בבית חולים בישראל, ד"ר ג'וזף אופנבאכר מניו יורק עזב מאחור את אשתו הרופאה ושלושת בניהם הקטנים (והוא מתכנן לחזור לפה בחודש הבא), ד"ר בצלאל רייך ממינסוטה עזב את ישראל לפני 20 שנה - אבל מרגיש שחלק ממנו נשאר פה, ד"ר בנימין האן מניו ג'רזי רקד את "לכה דודי" עם פצוע שהתאושש בברזילי. הכירו את הרופאים שעזבו חיים נוחים מאחור ובאו להתנדב במלחמה במקום שבו נמצא הלב שלהם - ישראל.
עשרות רופאים לרפואה דחופה מרחבי העולם מתנדבים בישראל מפרוץ המלחמה. בחודשים האחרונים הם נמצאים כאן, בבתי החולים מהצפון עד אילת, ופועלים במסירות במאמץ הרפואי. הם לא מבקשים תודה, מבחינתם - הרווח כולו שלהם. כבר מתחילת המלחמה קיבל משרד הבריאות אלפי פניות של רופאים שביקשו להתנדב. המשרד הקים "מכלול התנדבות" והגיב לפניות הרופאים באמצעות טופס מקוון. כאמור, רבים מהפונים אכן הגיעו.
את היוזמה זו, שזכתה לשם "EM - Emergency Medicine) "MiluEM), הגה בין היתר ד"ר ארי גרינוולד, רופא בכיר לרפואה דחופה מטורונטו, קנדה. כמעט מיד עם פרוץ המלחמה, יצר קשר גרינוולד עם חברים רופאים בארץ והחליט להגיע להתנדב כאן ולתרום מהידע שלו. לאחר שבועיים אינטנסיביים של עבודה, ומשראה את הצורך האקוטי במציאת סיוע שיקל מעומסם של הצוותים הרפואיים, החליט לפעול.
"זה לא היה רק רעיון שלי, אלא מהלך משותף, אך בהחלט הייתי הכוח המניע מאחורי זה", הוא מודה בשיחת טלפון מטורונטו. "היוזמה עמדה מאחורי ההבנה שיש אלפי רופאים כמונו ברחבי העולם שרוצים לעזור, אנשים עם ניסיון, הכרה וכישורים שניתן להשתמש בהם. כולנו הרגשנו שעלינו להיות בישראל ולתמוך באחים ובאחיות שלנו. הייתה היענות מאוד גדולה, אך בפועל לא הייתה דרך ברורה. ראיתי איך כל היהודים בעולם התאחדו על מנת לתמוך אחד בשני. הרגשתי שהתרומה שלי היא ליצור שביל לאותם רופאים ולהביא אותם לכאן".
ד"ר ג'וזף אופנבאכר: "אשתי גם רופאה ויש לנו 3 בנים קטנים. זה מאוד קשה לעזוב אותם אך מצד שני הרגשתי שזו האחריות שלי. גם בשבילם. הרי העתיד של כולנו קשור ביחד עם ישראל. זו לא רק התשוקה להיות שם בגלל האהבה לארץ, אלא גם בשביל עתיד המשפחה שלי. זה מה שליווה אותי כשעליתי למטוס"
רבות דובר בארבעת החודשים האחרונים על החוסן הנפשי של הצוותים הרפואיים בישראל. גם ד"ר גרינוולד מסכים. "הדבר המדהים בישראלים הוא שהם מאוד חזקים נפשית. זו גם ברכה וגם קללה. הדבר הטוב פה הוא שלא משנה מה, הרופאים הישראלים ישרדו, גם אם מצבת כוח האדם חצי ריקה. הם לא יתלוננו ויעבדו קשה על מנת שהעבודה תבוצע. מצד שני, המחיר של זה עם הזמן הוא שחיקה.
"אנשים בישראל אמרו לי 'למה שתעזבו הכול ותגיעו לפה' ועניתי להם שקודם כל הם עושים לנו טובה בכך שהם מאפשרים, כי אנחנו נקבל מזה הרבה יותר. היה לי חשוב שיבינו שיש המון דרכים שבהן נוכל לעזור: אנחנו יכולים לתפוס משמרות לילה, לעזור בהדרכות של מתמחים. מבחינתי, היינו אפילו שוטפים רצפות ומכינים קפה, רק על מנת להיות חלק מזה. היופי פה הוא שכל בנאדם יכול להביא רשת שלמה של קשרים, משאבים, הזדמנויות ושיתופי פעולה למעגל, ויש לזה אפקט מאוד גדול".
צפו בעדות של רופא בפרויקט Miluem:
ד"ר דניאל טרוצקי, סגן מנהלת המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) ומזכיר האיגוד הישראלי לרפואה דחופה, מספר כי "אנחנו באיגוד הישראלי חיבקנו את ההצעה וסייענו לד"ר גרינוולד להוציא אותה לפועל. התאגדנו, נציגי ועד האיגוד הישראלי לרפואה דחופה יחד עם מספר רופאים בולטים מארה"ב וקנדה, והצגנו את המצב בארץ - איפה בדיוק נמצא הצורך ולמה יש צורך.
"חשוב להבין שבנקודת זמן מסוימת ארבעים אחוזים מהצוות הרפואי של המחלקה לרפואה דחופה בשמיר היו במילואים. מטרה נוספת ראויה לא פחות היא חיבור מקצועי לארגונים ומרכזים רפואיים מובילים בחו"ל. במהלך תהליך המיון קיבלנו מאות פניות אותן סיננו לפי כישורים מקצועיים וכישורי שפה בעברית".
8 צפייה בגלריה
מערכת יחסים מקצועית שהפכה לחברות. משמאל לימין: ד"ר ארי גרינוולד, ד"ר גל פחיס, מנהל המיון במרכז הרפואי שמיר, וד"ר דניאל טרוצקי
"להיות מסוגל לעבוד בישראל זו זכות עצומה"
כיום, ממש ברגעים אלה, מתנדבים קרוב ל-50 רופאים מרחבי העולם בבתי החולים ברחבי הארץ. "התחלנו מבתי חולים שסבלו מהיעדר כוח אדם ובתי חולים בפריפריה או על קו העימות", מסביר ד"ר טרוצקי, "ומשם עברנו לבתי החולים באזור המרכז או כאלה שאין להם בעיית כוח אדם חמורה. לראות את זה קורה זה פשוט מרגש ומחמם את הלב. החבר'ה שהגיעו לכאן הם מהשורה הראשונה והמובילה של רופאי הרפואה הדחופה מסביב לעולם - חוקרים, מרצים, מדריכים - והחיבור איתם היה מיידי. אני יכול לספר בהתרגשות שגם ברמה החברית הם אפילו היו אצלי בבית בארוחת ערב, ואנחנו שומרים על קשר גם עם אלה שחזרו חזרה".
ד"ר ארי גרינוולד: "אנחנו יכולים לתפוס משמרות לילה, לעזור בהדרכות מתמחים. מבחינתי, היינו אפילו שוטפים רצפות ומכינים קפה, רק כדי להיות חלק מזה. היופי פה הוא שכל בנאדם יכול להביא רשת שלמה של קשרים, משאבים, הזדמנויות ושיתופי פעולה למעגל, ויש לזה אפקט מאוד גדול"
ד"ר גרינוולד מספר כי עצם קבלת רישיון הרופא בישראל היווה ציון דרך בחייו המקצועיים. "היום שבו קיבלתי רישיון ותג היה אחד הימים הגאים בקריירה שלי. להיות מסוגל לעבוד בישראל ולתמוך באנשים המדהימים שעובדים במערכת הרפואה זו זכות עצומה. לאחר שיצאנו עם הקול הקורא לגיוס מתנדבים, אלפי רופאים מסביב לעולם הביעו נכונות".
איך אתה מסכם את החוויה שלך בתור רופא בארץ?
"יש לא מעט סיפורים. עבודה במחלקה לרפואה דחופה היא מאוד אינטנסיבית, אך אני חוויתי את ההיפך מזה. בכל הזדמנות שהייתה לי דיברתי עם המטופלים, שיתפתי אותם שבאתי לכאן במיוחד מקנדה וזה העניק לי כל כך הרבה. הייתה לזה המון השפעה על המטופלים והמשפחות שלהם וגם לי זה נתן המון כוח – לדעת שהנוכחות שלי יכולה לעזור. לא רק למטופלים, אלא גם למתמחים. להרים אותם בשעות הקשות.
"לפגוש רופאים אחרים שמתנדבים ולראות מה הם עושים ממלא בהשראה. בשביל חלקם זה הדבר הכי משמעותי שהם עשו בקריירה. הם לא היו בישראל יותר מ-20 שנה ואתה שואל – מה הקשר שלהם לאדמה? ברגע שהמלחמה פרצה כל מה שהם רצו היה להיות פה. מעולם לא הכרנו או נפגשנו, אך התחברנו באופן מיידי בזכות התשוקות המשותפות שלנו".
ד"ר ג'וזף אופנבאכר עובד כמומחה לרפואה דחופה באוניברסיטת ניו יורק (NYU) ומנהל את ההתמחות ברפואה דחופה. כבר ב-7 באוקטובר, כשהתחילו הדיווחים הקשים מהארץ, החל לבדוק כיצד יוכל להגיע ולתרום. "אני מבקר הרבה בישראל ומבלה חלק נכבד מהזמן שלי שם. תמיד רציתי להיות מעורב. זה התחיל עוד מאז שהייתי צעיר והתנדבתי במד"א", הוא מספר.
"אמנם למדתי בארה"ב וההתמחות שלי הייתה פה, אבל גם במהלך התקופה הזו נשארתי מעורב ברפואה דחופה בישראל. יש לי קבוצה של חברים שאיתם אני מדבר באופן שבועי ובאופן קבוע אני שואל איך אפשר לעזור. תמיד הם אמרו לי שהכול בסדר, אך זו הייתה הפעם הראשונה שאחד החברים שאל אם אני יכול להגיע, ושהם מאוד ישמחו לעזרה".
את ד"ר ארי גרינוולד הכיר לראשונה בערב הגעתו לארץ, בזמן ביקור במרכז הרפואי שמיר. "הרישיון שלי היה בהדסה, את הימים העברתי שם ובמקביל העברתי הדרכות למתמחים בשמיר ובשיבא", הוא מספר. "ביום האחרון לפני שעזבתי, נפגשנו ארי ואני לארוחת ערב ודיברנו על מה ניתן לעשות בטווח הארוך כדי למסד את ההתנדבות באופן מסודר. פנינו לכל המחלקות לרפואה דחופה בארץ, פגשנו רופאים נוספים שהפכו לחברים טובים ומאז הפכנו לקבוצה של ממש".
גם אופנבאכר בדומה לעמיתו, מרגיש תחושת שליחות גדולה מעצם עבודתו כאן. "אשתי גם רופאה ויש לנו שלושה בנים קטנים. זה מאוד קשה לעזוב אותם, אך מצד שני הרגשתי שזו האחריות שלי בשבילם. הרי העתיד של כולנו קשור בישראל. זו לא רק התשוקה שלי להיות שם בגלל האהבה לארץ, אלא גם בשביל עתיד המשפחה שלי. זה ממש מה שליווה אותי כשעליתי למטוס. כבר יש לי תוכניות לחזור בחודש הבא".
מה אתה זוכר במיוחד?
"אחד הדברים העוצמתיים היו האנשים שאתה פוגש והקשרים שאתה יוצר. פתאום כולם הופכים לחברים ומשפחה. זה קשר מיוחד ומאוד חזק מבחינה מקצועית. זו הייתה הפעם הראשונה שטיפלתי בחיילים. בשבילי כרופא זה היה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי. זה מאוד קשה. אתה מרגיש את זה.
"בתור רופא אני אוהב את כל המטופלים שלי ומנסה לשמור על פרספקטיבה כדי לבצע החלטות, אך כשאתה מטפל בחיילים שנפגעים בזמן שהם מגנים על המדינה שלנו אתה מרגיש תחושה גדולה יותר של אחריות ומשמעות. כמובן שהייתי חלק מצוות של רופאים. הרופאים הישראלים הם רופאים מצוינים ואני אסיר תודה על העבודה המשותפת ותחושת הקהילתיות".
הלב תמיד נשאר כאן
ד"ר בצלאל רייך עובד בשגרה כמנהל אזורי ברפואה דחופה בבית חולים Mayo Clinic במינסוטה. הוא הגיע לארץ כמה ימים לאחר 7 באוקטובר יחד עם קבוצה מצומצמת של מתנדבים. כשגבר הצורך בידיים עובדות במחלקות השונות חיפש עזרה ומצא את MiluEM.
"נסעתי כבר פעמיים", הוא אומר. "פעם ראשונה לאיכילוב מיד עם תחילת המלחמה ובפעם השנייה לבית חולים יוספטל באילת. זה היה בתקופה שירו טילים בליסטיים על אילת. התנדבתי במלר"ד ועזרתי להם להתכונן לאירוע רב-נפגעים. זה היה שילוב של עבודה קלינית אך גם עבודה חינוכית של הדרכות למתמחים. כמובן שגם שם היו הרבה מפונים מהעוטף, לא מעט עם צרכים רפואיים. הרבה הגיעו למיון לקבל טיפול, חלקם יומיומי, חלקם טיפול דחוף".
הוא עלה לארץ בגיל 10, גדל כאן ואף התגייס לצבא. לאחר מכן עזב לארה"ב כדי להתחיל את לימודי הרפואה. מאז הוא שם, אך לדבריו, הלב עדיין נמצא כאן. "אני כמעט 20 שנה בארה"ב, אך מבחינה נפשית חלק ממני נשאר בארץ, והחלק הזה כל הזמן רצה לגשר בין רפואה דחופה בארה"ב לבין רפואה דחופה בארץ, ולסייע לחברים שלי מהילדות שמתנדבים ומשרתים", הוא מסביר.
"כמובן שהרגשתי שאני חייב לעשות משהו וזה באמת מה שדחף אותי להתנדבות. יש לי אחריות גם לארץ, גם לחברים וגם למשפחה, לא הייתה אופציה אחרת. זה דחף פנימי שאני חושב שהרבה אנשים מרגישים. החזון שלנו זה להמשיך להזרים רופאים עם התמחות ברפואה דחופה גם לאחר המלחמה מכל העולם לישראל".
בין היתר, במהלך עבודתו כאן, נחשף מקרוב לתחושת האחדות הגדולה בין צוותי בתי החולים. "תוך כדי העבודה במלר"ד אתה שומע אזעקות או טילים. מצד אחד אתה רואה את הפחד בעיניים של אנשים, אבל אתה גם רואה את החוסן שלהם ושל הצוותים. המלר"ד ממוגן, לא צריך לפנות את החולים, אבל הרבה צוותים מגיעים אליו כי זה מקום בטוח, ואז במשך חמש-עשר דקות יש התקהלות מאוד גדולה. זה מאפשר לך לקבל מושג על החוסן הקהילתי. מתנדבים שבאים מבחוץ לא רגילים להיחשף לכזה דבר. זה באמת מחזק ומאפשר לך להמשיך".
מתי הביקור הבא?
"כל המשפחה שלי בארץ אז אני כל הזמן הלוך-ושוב. אני כמובן מתכוון להגיע ב-2024 עוד מספר פעמים. זה מאוד חשוב שהמנהיגים של הארגון יגיעו להתנדבות, גם כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהודות להם. כמובן שכל זה לא היה מתאפשר לולא הסיוע של התורמים הנדיבים שלנו - Auschwitz Jewish center foundation, ארגון נפש בנפש וארגון ILUSDocAid".
ד"ר בנימין האן מניו ג'רזי עובד בשגרה כמומחה לרפואה דחופה באוניברסיטת סטאטן איילנד בניו יורק ומנהל את מחלקת המחקר. ב-7 לאוקטובר היה בארץ לחגוג עם משפחתו את חג סוכות וחווה מקרוב את אירועי אותו יום. "כבר ברגע הראשון עשיתי טלפונים לחברים לראות אם אני יכול לעזור במחלקות לרפואה דחופה, אך הם לא היו בטוחים מה הצרכים אז חזרתי לארה"ב. לא באמת הצלחתי להתרכז בעבודה שלי וחיפשתי דרכים שונות לחזור. בסוף הגיעה ההזדמנות", הוא מספר.
במסגרת ההתנדבות עבד האן במחלקה לרפואה דחופה בבית חולים ברזילי. "מאוד קשה לתאר את זה במילים. הרגשתי שיש לי הזדמנות מיוחדת לתרום במקום רק להעניק תמיכה רגשית. על הדרך הרגשתי שקיבלתי בעצמי חיזוקים מהמטופלים והצוות בדיוק כמו שנתתי להם. היה מדהים לראות איך אנשים שם עובדים, מתקשרים ומטפלים בחיילים. לראות כמה החיילים שלנו חזקים".
ד"ר האן מציין מספר סיפורים שנגעו בו במיוחד במהלך תקופת התנדבותו. "הגיע אמבולנס צבאי לברזילי ונכנסנו לחדר הטראומה יחד עם החייל. היו הרבה אנשים בחדר ומישהי אחת שאף אחד לא הכיר. היא אמרה שהיא מהמשפחה. שאלו אותה מה טיב הקשר המשפחתי והיא ענתה: 'מה זאת אומרת, אנחנו ישראלים, כולנו משפחה'. היא כמובן לא נשארה בחדר, אך הרגע הזה המשיך ללכת איתי.
ד"ר בנימין האן: "כשמדובר בטיפול בטראומה הצוותים הישראליים מובילים, גם מבחינת היכולת שלהם להסתגל לכל מה שקורה עכשיו ולמצוא דרכים חדשות לדאוג למטופלים"
"סיפור אחר זו הדרך שבה הרב של בית חולים ברזילי תיאר את בית החולים. הוא קרא לזה 'בית רפואה' – מקום שלא מתרכז אך ורק בלדאוג לחולים, אלא להבריא אותם מבחינה פיזית, רגשית ורוחנית. אך המקרה הכי מרגש היה של חייל שהגיע לחדר המיון עם פגיעה של רסיסים. הצוות טיפל בו וניקה את הרסיסים וכמה ימים אחרי הוא הצטרף אלינו לקבלת שבת. הוא כבר היה מחויך ורקדנו את 'לכה דודי' מסביבו. לאחר מכן הוא הציג לי חייל נוסף שהיה המפקד שלו, עליו הוא הגן מהרסיסים. זו הייתה חוויה מאוד מרגשת".
האם יש הבדלים בין בתי החולים בארץ ובארה"ב?
"הייתי אומר שברוב בתי החולים רמת המקצועיות של הרופאים היא טובה מאוד, אם לא יותר מארה"ב. זו הדרך שבה מטפלים ומנהלים את המטופל שמעט שונה. בישראל יש המון מומחים שבאים לראות את המטופל, בארה"ב אנחנו עושים יותר בעצמנו. זה לא רק בגלל שהרופאים בישראל לא יכולים לעשות את זה, זה פשוט איך שהמערכת עובדת. כשמדובר בטיפול בטראומה הצוותים הישראליים מובילים, גם מבחינת היכולת שלהם להסתגל לכל מה שקורה עכשיו ולמצוא דרכים חדשות לדאוג למטופלים. הם יצאו עכשיו עם אפליקציה שתעזור להם להעביר מידע רפואי מהשטח ישירות לבית החולים. זה מדהים".
מצדיעים לרופאי הרפואה הדחופה
ד"ר צחי סלוצקי, יו"ר האיגוד הישראלי לרפואה דחופה וסגן מנהל בית החולים סורוקה, רוצה לנצל את ההזדמנות להאיר זרקור על פעילותם החשובה של המלר"דים מאז אירועי 7 באוקטובר. "חשוב להדגיש את המיקום של המלר"דים באירוע הזה. היינו ממש בחזית, בטח בתי החולים ברזילי וסורוקה שקיבלו את מרב הפצועים באירוע. עם זאת, מהר מאוד הגענו להבנה שיש צורך בכוח אדם נוסף, גם לאור העובדה שחלק מהרופאים גויסו למילואים.
"צריך לזכור שהמשכנו לטפל לא רק בחירום, אלא גם בשגרה. לצורך העניין, בסורוקה, שם המלר"ד הגדול ביותר בארץ, אנחנו מטפלים באופן קבוע בממוצע בין 600-500 אנשים בכל יום, ללא קשר לפצועים. מעבר לכך, סיכמנו את שנת 2023 עם עלייה מאוד משמעותית של 10 אחוזים יותר פניות ללא שינוי משמעותי בכוח האדם, עם יציאה של המון צוותים של רופאים וצוותים סיעודיים למילואים".
לדבריו, פרויקט ההתנדבות סייע עד מאוד ויצר קשרים חדשים בין צוותי הרפואה, קשרים שעתידים להימשך. "יש פה באמת חיבור מדהים, למידה משותפת. הם מגיעים לפה ומרגישים שהם תורמים בצורה מאוד משמעותית וגם אנחנו נתרמים מזה מאוד. אני רוצה להגיד תודה לחבר'ה על רוח ההתנדבות הבאמת מדהימה, וגם חשוב להוסיף תודה לצוותים של המלר"דים, שעושים באמת לילות כימים החל מ-7 באוקטובר לתת מענה גם בשגרה וגם בחירום".
ומה הלאה?
ד"ר דניאל טרוצקי מספר שלפרויקט יש כבר שאיפות ותוכניות גדולות: "הכנס הבא של האיגוד הישראלי לרפואה דחופה שיתקיים בקיץ כבר יאגד בתוכו את כל שיתופי הפעולה החדשים שנוצרו כתוצאה מהפרויקט. אלה בעצם כבר תוצרי לוואי נהדרים של התוכנית הזו. אנחנו מצליחים להשתמש בקשרים האלה ולהעשיר את עולם הרפואה הדחופה בישראל דרך החברים היקרים האלה".
