נקודות אור בימי המלחמה. מדינה שלמה התגייסה במלוא עוצמתה לטובת מי שאיבדו את היקרים להם מכל. תושבים, אנשי מקצוע, מבוגרים וצעירים כאחד, מקדישים את מרב זמנם למען תושבי העוטף והנפגעים. בשבוע האחרון שוחחנו עם אנשי רפואה שעזבו הכול, התפנו מעיסוקיהם הדחופים - ומעניקים טיפול צמוד למי שאיבדו את יקיריהם או את רכושם במלחמה.
ד"ר ויקטוריה (ויקי) וישניבסקה דאי, מנהלת השירות לאונקולוגיה של העין ומחלות דלקתיות בבית החולים שיבא תל השומר, עזבה הכול וירדה לדרום עם משלחת רופאים מבית החולים, על מנת לטפל בבעיות העיניים של התושבים המפונים.
"מתוקף היותי רופאת עיניים רציתי לתרום את חלקי וארגנתי בדיקה בערבה ובאילת, שם נמצאים כ-65 אלף מפונים בקירוב", היא אומרת, "המטרה הייתה להביא קצת אור, תרתי משמע לעיניהם של האנשים המפונים שכרגע מסתובבים כפליטים במדינה של עצמם".
קראו עוד:
ד"ר דאי חברה לאופטומטריסט קלוד סמואל, ארזה את הציוד והתרופות הנדרשים, ויחד יצאו השניים עם רופאים נוספים מבית החולים שיבא לתת מענה לצורכיהם של תושבי העוטף.
"המטרה הייתה להביא רפואה טובה, לא סתם לבוא לתת משקפיים. בית החולים שיבא נתן את הגב המנהלי. דאגנו שתהיה פלטפורמה מסודרת שדרכה נוכל להקליד את כל הביקורים ולהמשיך מעקב על מנת שתהיה רציפות טיפולית", היא מסבירה. "את המסגרות תרם קלוד שהוא אופטומטריסט ואת העדשות עצמן תרם קיבוץ שמיר. היום כבר כל המשקפיים נשלחו אל בעליהם".
ד"ר ויקטוריה דאי: "אתה שומע כל הזמן כל הזמן אנשים שאומרים 'אני לבד עכשיו' ועוד כל מיני דברים שקשה מאוד לשמוע. טיפלתי באנשים שנשארו בלי כלום, ממש חסרי כל. אתה מרגיש שזה המעט שאתה יכול לעשות"
השניים היו חברים בצוות גדול יותר שהגיע אל הערים הדרומיות על מנת להעניק שירותי רפואה לתושבים המפונים. "יחד איתי היו גם רופאות נשים, מיילדות, רופאת עור ואורטופד. זה היה מאוד מרגש כי מעבר לזה שהאנשים האלה באמת נזקקו לעזרה ראשונה רפואית, הם רצו להשמיע את הקול שלהם. היה חשוב לשמוע אותם ולהיות שם בשבילם, להרגיש שעושים משהו משמעותי".
במסגרת שהותה שם נחשפה ד"ר דאי לסיפורים המרגשים של התושבים. מספר ימים לאחר מכן, וניכר שהיא עדיין מתרגשת מעצם המעמד הלא פשוט.
"באילת הייתה לנו נציגות מאוד מכובדת מניר עוז, והיה סיפור של אחד המפונות, אישה מבוגרת, שסיפרה בדמעות על תינוק שנחטף, כאשר את כל זמנה היא הקדישה למלאכת סריגת נעליים בשבילו", היא מספרת בקול חנוק שמתקשה להסתיר את הדמעות.
"במשך כל הבדיקה, המטרה שלי ושל קלוד לא הייתה רק לפתור את הבעיות שלה בעיניים שאותן היא סחבה לא מעט זמן, שזה דבר מרגש בפני עצמו, אלא גם לגרום לה לחייך. גם אם אפילו לחמש דקות הצלחנו להשכיח ממנה את כל הדברים הקשים, זה מתגמל. פגשנו שם אנשים שלא ראו רופא עיניים הרבה מאוד זמן. היה חשוב לתת להם רפואה טובה, להביא את כל מה שאנחנו יודעים למקומות האלה".
נשמע כמו משהו לא קל נפשית.
"ממש. אתה שומע כל הזמן כל הזמן אנשים שאומרים 'אני לבד עכשיו' ועוד כל מיני דברים שקשה מאוד לשמוע. זה לא שטיפלתי בפצועי עיניים, כי אותם מביאים אל בית החולים. פשוט טיפלתי באנשים שנשארו בלי כלום, ממש חסרי כל. אתה מרגיש שזה המעט שאתה יכול לעשות".
את קלוד סמואל, אופטומטריסט במכון העיניים בשיבא ובעל קליניקה בתל אביב, אנו תופסים כאשר סיים שיחה טלפונית עם חבר, פסיכיאטר במקצועו, שהתנדב אף הוא לטפל במפוני העוטף. השניים בדיוק השוו חוויות ביניהם מהטיפול בתושבים.
"לא ידענו בדיוק מה מחכה לנו, בדקנו עשרות אנשים. היו טיפולים דחופים כמו דלקות עיניים וכו' ולשם כך היה איתנו מלאי של תרופות, אך מעבר לזה רוב הבעיות היו בעיות ראייה, כאשר הרבה מפונים איבדו את המשקפיים שלהם", הוא מספר.
"אני כבר 20 שנה יוצא למשלחות בגדה עם רופאים לזכויות אדם, אז אני תמיד מביא איתי חנות קטנה עם מלאי של מסגרות לגברים, נשים וילדים. בנוסף להתאמה של המספר, הם גם עברו בדיקות עיניים כמו לחץ תוך עיני.
"באותו יום כבר הזמנתי את העדשות המתאימות למרשמים, כל זה חזר אליי לקליניקה הפרטית, והיום כבר יצאה אליהם לאילת חבילה דרך רופא משיבא שיורד לטפל שם. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות במסגרת המקצוע שלנו. אנחנו צמאים לעזור ורוצים להקל על הנזקקים. זה גם עושה לנו טוב, אז זה עובד כפול".
ד"ר מיכל פישל-ברטל, רופאת נשים: "הנשים היו זקוקות לרוגע הזה שהעובר שלהן מרגיש טוב. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהן ראו שהכול בסדר, אחרי שהן שכבו על הכביש במשך שעות או היו במקלט ללא מים ומזון"
בדומה לד"ר דאי, גם סמואל נחשף לסיפורים מעוררי השראה במהלך ביקורו בדרום. "הייתה לי פציינטית מבוגרת מיד מרדכי. כאשר בדקתי אותה היא בדיוק קיבלה טלפון מהחתן שלה שנמצא בכיתת הכוננות של הקיבוץ, שהודיע לה שטיל נפל על הבית שלה. היא הייתה כל כך שמחה שאף אחד מבני המשפחה לא היה בתוך הבית. כל שאר הדברים היו לא רלוונטיים בשבילה.
"במקרה אחר הגיעה אליי לקליניקה אישה דתייה חד-הורית עם חמישה ילדים, שפונתה משדרות כי נפל טיל על הבית שלה ומחבלים נכנסו. היא הגיעה למלון דן פנורמה בתל אביב, שזה עולם אחר בשבילה, והייתה בלי בגדים לילדים. חיברתי בינה לבין לקוח דתי מבני ברק, איש מאוד אמיץ, והוא סיפק לה את כל הבגדים שמתאימים לאוכלוסייה הדתית".
6 צפייה בגלריה
"אנחנו רוצים להקל על הנזקקים, וגם לנו זה עושה טוב". קלוד סמואל מבצע בדיקת אופטית לתושב העוטף
ד"ר מיכל פישל-ברטל, רופאת נשים מומחית וסגנית מנהלת מחלקת היריון בסיכון בשיבא, הייתה ממובילת המשלחת שירדה לערי הדרום על מנת לסייע לתושבים המפונים. "בשבוע הראשון של המלחמה התחלנו לקבל מידע שבמלון בים המלח שבו מפונות המשפחות מבארי, נמצאות נשים בהיריון שפונו ולא ידעו אם ההיריון שלהן תקין", היא מספרת.
"היום כבר הכול יותר מאורגן, אך אז אף אחת עדיין לא עברה איזושהי הערכה, לכן יצאנו צוות מאגף נשים למלונות בים המלח יחד עם אולטרסאונד ומוניטור ניידים וכל מה שצריך בעצם על מנת לבצע הערכה ראשונית. קיבלתי שם של מטופלת בהיריון מבארי, יצרתי איתה קשר וביקשתי ממנה להפיץ את הידיעה לכל הנשים בהיריון שצריכות בדיקה של רופא נשים".
6 צפייה בגלריה
"בשביל חלק מהנשים זו הייתה הפעם הראשונה שבה הן הבינו שהעובר בסדר". ד"ר פישל-ברטל במהלך בדיקת אולטרסאונד
ד"ר פישל-ברטל נסעה יחד עם שלושה מתמחים ועברה בין כל מלונות ים המלח. עבודה קשה ותובענית, וגם לא פשוטה רגשית. "בהמשך הגענו למלון בעין גדי שם שהו מפונים מקיבוץ חולית. זה היה יום מאוד מציף", היא מודה.
"הנשים היו זקוקות לרוגע הזה שהעובר שלהן מרגיש טוב. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהן ראו שהכול בסדר, אחרי שהן שכבו על הכביש במשך שעות או היו במקלט ללא מים ומזון. נשים בשלבים שונים של היריון, משבועות 17 עד מועד. זו הייתה האופרציה הראשונית. לאחר מכן הפכתי להיות אשת קשר לרפואת נשים למפונים מהעורף וקיבלתי גם בקשות מאילת".
ד"ר פישל-ברטל הייתה גם חלק מאותו צוות שבו גם נכחו ד"ר ויקטוריה דאי וקלוד סמואל בעיר אילת. "כאן כבר התארגנו באופן יותר מסודר והעברנו שאלון דרך מנהל המרפאה ואנשים בחמ"ל האזרחי לכל המלונות באילת שיש בהם מפונים, וזאת על מנת להבין למה הם זקוקים. התארגנו צוות של רופאים עם כל הציוד הנדרש ויצאנו. במהלך השהות סיפקנו מענה לצרכים – ביצענו בדיקת שקיפות עורפית ומעקב היריון, כל מה שהן היו זקוקות לו באותו הרגע".
בין בדיקה לבדיקה היו גם רגעים מרגשים, סיפורים מעודדים ואופטימיים שרק שגרה של ימי מלחמה יכולה לספק. "הייתה לנו מטופלת בשבוע 38 להריונה שלא הרגישה תנועות ומאז אותו אירוע של 7 באוקטובר לא יכלה להיבדק. הגענו אליה, עשינו לה אולטרסאונד ומוניטור והיא נשמה לרווחה. כולנו כמובן היינו בדמעות.
"באילת הגיעה אליי מטופלת עם היריון תאומים לבדיקת שקיפות עורפית. היא לא ידעה עדיין את סוג התאומים או המין וליווה אותנו בטלפון בעלה שהיה במילואים יחד עם המח"ט שלו שהיה ברקע. הם למעשה גילו ביחד שיש להם תאומים זהים ואת מין העוברים. זה היה רגע של אושר – גם לה כי היא נמצאת שם בלעדיו, וגם לו מרחוק, שהיה מאוד מעורב בבדיקה, שאל שאלות וביקש לראות קצת יותר טוב מכל הזוויות. זה נותן שמחה בימים הקשים האלה".
יש קושי נפשי?
"בהחלט. יש קושי נפשי ועומס רגשי, אך אי אפשר להשוות את זה למה שעוברות כל המשפחות וכל המפונים, ולכן אנחנו מגייסים את עצמנו ומנסים להיות בשבילם כמה שאנחנו יכולים וזמינים, גם רגשית וגם לתת לנשים את המאה אחוז ואת הפניות והזמינות עבורן לכל שאלה. זה המעט שאתה יכול לעשות בסיטואציה הקשה", היא מסכמת.
