קל לנו להימנע מעשייה, לפעמים זה נראה מתבקש. לפעמים אפילו נחוץ. אבל האם בחרנו בפסיביות כדרך חיים? "כולנו נמנעים ממשהו, אבל כשאנחנו נמנעים בתחום חשוב אנחנו הופכים לאבודים", קובעת ד"ר אנאבלה שקד.
שקד, פסיכותרפיסטית ומייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר, הגיעה לשיחה מיוחדת ששודרה בזום למנויי +ynet, ודיברה על פחד מכישלון, על אי עשייה שמאפיינת יותר ויותר אנשים ועל ההתמודדות איתה. הנה הקלטה של השיחה עימה:
שיחה עם אנאבלה שקד
"הימנעות זה המרחק שאדם מציב בינו לבין מה שהוא רוצה לעשות", הסבירה ד"ר שקד, ואמרה שבימים אלה אנשים מתחלקים בעיקר לשני סוגים - הנמנעים והעושים. "בעידן שלנו מצפים מאיתנו לייחודיות. יש כאלה שמשקיעים ומנסים להגיע למטרות. לצידם יש קבוצה של אנשים שמתייאשים", אמרה במהלך השיחה.
הרצאות נוספות למנויים:
עם זאת, היא הבהירה כי לא כל הימנעות היא בעייתית, ולא כל דחייה של חלום או רצון מעידה על התנהלות פסיבית מדי: "הבעיה היא לא דחיית חלומות ותשוקות - אנשים יכולים לדחות דברים בגלל כל מיני שיקולים. הבעיה היא אנשים שמוותרים. לאדם צריך להיות חיבור בין תשוקה, יכולת והכמיהה להביא את הדבר הזה לעולם".
שקד החלה לחקור את העניין לאחר שנתקלה בו יותר ויותר כמטפלת: "ישבו אצלי בקליניקה המון אנשים עם יכולות שלא עשו כלום עם עצמם. לא הבנתי למה הטיפול לא עוזר להם".
היא הבינה שיש קבוצה גדולה של נמנעים, רבים מהם צעירים: "אלה אנשים בגילי 30-20 שנשארו בבית". ואיך אפשר לעזור להם? התשובה לפי שקד היא פשוטה: להוריד את רמת האירוח בבית ההורים. "פינוק זו קרקע פורייה שעליה צומחת הימנעות. לעשות בשביל ילדים יותר מדי מונע מהם להתמודד עם החלקים הפחות נעימים של החיים", היא אומרת על הורות לילדים - קטנים וגם גדולים.
אז איך מניעים ילדים ואיך מדרבנים בני נוער? מה הקשר בין הימנעות לרווקות מאוחרת, האם סובלים ממנה גם בגיל השלישי, ולמה פחד מהצלחה הוא פייק ניוז (אלא אם כן מדובר בתיכוניסטיות שמצטיינות במתמטיקה)? מוזמנים לצפות בהקלטה.
