את יום הולדתה ה־90, שיחול ביוני הקרוב, תחגוג פרופ' רנה גיל בנסיעה משפחתית לאי קורפו, יחד עם משפחתה - בעלה, יוסף (ג'ו), בן ה־92, ילדיה ונכדיה. גם שם, בנופש על האי היווני, היא תהיה צמודה לטלפון שלה, כדי לוודא שהכול מתנהל כשורה במקום עבודתה ואין שום משבר רפואי דחוף, שדורש את התערבותה.
כן, בזמן שרוב בני גילה נלחמים לשמור על מידה מסוימת של עצמאות, פרופ' גיל, מחלוצות רפואת הפגים והילודים בישראל, מנהלת ביד רמה את המחלקה להנשמה כרונית של תינוקות וילדים במרכז הרפואי הרצוג בירושלים. במחלקה הזו מטופלים תינוקות מגיל שלושה חודשים עד גיל 18, שמתמודדים עם פגיעה מוחית חמורה, וזקוקים לתמיכה נשימתית מתמשכת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני מגיעה לבית החולים פעמיים־שלוש בשבוע, לפי הצורך, לישיבות צוות ופגישות עם תורמים", היא מספרת. "בשאר הזמן אני בכוננות. יש לי קושי ללכת. הנעליים כבר לא מונחות ליד הדלת כדי שאוכל לרוץ לעשות אינטובציה, אבל אני בקשר עם המחלקה כל הזמן. ברגע שאני פותחת את הדלת בבית החולים – אני מתחילה לחיות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
היא נולדה בשנת 1933, כשהיטלר עלה לשלטון, והייתה בת שש כשפרצה מלחמת העולם השנייה. במשך כל שנות המלחמה נדדה ממסתור למסתור יחד עם אמה ובנות משפחה נוספות, עד שהרוסים נכנסו לפולין, בינואר 1945, והן יצאו לחופשי.
את לימודי הרפואה בהדסה סיימה ב־1960. "כבר בגיל 12 ידעתי שאני רוצה להיות רופאה", היא מספרת. "בתקופתי לא היה בית ספר אחר. היינו חמש בנות וכל השאר בנים. בזמני היו אומרים שאישה נשואה לא יכולה להיות רופאה. אבל עשיתי הכול, בלי הנחות, כולל תורנויות של שלושה ימים רצופים".
ב־1971, כשסיימה את ההתמחות בנאונטולוגיה (רפואת פגים וילודים), קיבלה את ניהול המחלקה בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים. "היה לי המזל להכניס את השיטות של טיפול נמרץ בילודים", היא נזכרת. "היינו ראשונים בארץ להשתמש בטכניקות כאלה. 'ביקור חולים' נסגר מזמן, אבל מה שעשינו שם לא הלך לאיבוד. השיטות שלנו נכנסו לטיפול בכל בתי החולים בארץ, וסייעו להתפתחות התחום".
אבל הקריירה הפורחת שלה נקטעה במפתיע. אחרי 30 שנה שבהן ניהלה את המחלקה, נקלע בית החולים למשבר כספי, וגיל בת ה־70 התבקשה בעל כורחה לצאת לפנסיה. "הייתי בשיא כוחי, יכולתי לתרום עוד הרבה, ואולצתי לפרוש", היא משחזרת. "הייתי מאוד ממורמרת. הילדים אמרו לי, '30 שנה ניהלת את המחלקה, לא הספיק לך?' אמרתי, 'לא'. שנתיים עבדתי במרפאות שונות, והייתי מאוד לא מאושרת. עד שהגיעה ההצעה מ'הרצוג'".
באמצע העשור השמיני לחייה, כשבני גילה קורעים את היכל התרבות בקונצרטים של הפילהרמונית, קיבלה על עצמה גיל משימה מורכבת: להקים מחלקת מונשמים ראשונה וייחודית לתינוקות וילדים. "התלבטתי מאוד", היא מספרת. "לא היה לי שום ניסיון בשיקום. אבל מנהל בית החולים אז, ד"ר יחזקאל קן, לא ויתר לי. הוא צילצל אליי כל יום, גם כשהייתי בחו"ל, עד שהסכמתי. יש בזה סיפוק רב. אנחנו לא עוסקים בהארכת חיים, אלא בשמירה על איכות החיים של הילדים האלה. יש שנפטרים אחרי שלושה חודשים, ויש שחיים אצלנו כבר יותר מ־12 שנים".
והמשפחה לא אמרה לך, "עזבי אותך, בגילך מה את צריכה את כאב הראש הזה"?
"הבית שלנו קצת משוגע. המשפחה שלי מעודדת עבודה. כולם אמרו לי, 'תמשיכי לעבוד כמה שאת יכולה'. בעלי, שמבוגר ממני בשנתיים והיה טייס בחיל האוויר, הוא פרופסור באוניברסיטה העברית, שעוסק בפיזיולוגיה של הצמח ובאסטרוביולוגיה (חקר החיים ביקום – ש"ר). גם הוא עדיין עובד. יש לו קורס של כמעט מאה סטודנטים".
מה אתם עושים כשאתם לא עובדים?
"ג'ו מאוד אוהב לנסוע. לפני שבועיים חזרנו מטיול בשארם א־שייח'. היה מאוד־מאוד נחמד. גם את קורפו אני מאוד אוהבת".
בגיל 90, פרופ' רנה גיל, דוגמה קלאסית לסופר–אייג'רית, היא מנהלת המחלקה להנשמה כרונית של תינוקות וילדים במרכז הרפואי "הרצוג" בירושלים. היא מגיעה שלוש פעמים בשבוע למחלקה, ובשאר הזמן מייעצת טלפונית למקרים המורכבים. "ברגע שאני פותחת את הדלת בבית החולים", היא אומרת, "אני מתחילה לחיות"
לְמה את מייחסת את מצבך המעולה?
"במלחמת העולם השנייה שרדתי דברים שאי־אפשר לספר. זה חלק מהעניין. אני נשואה לבעלי 70 שנה. פשוט מעניין לנו. כשאנחנו מתיישבים לארוחת צהריים, זה לוקח שעתיים, כי הוא מספר לי בהתרגשות על כוכב חדש שגילו. אני לא כל כך מתלהבת מכוכבים, יותר מטריד אותי שילד שנמצא במחלקה שלי פיתח זיהום".
את נראית ונשמעת כמו אישה צעירה בהרבה מגילך. יש לך עצה לאחרים, איך להגיע לגיל 90 בצלילות ובחיוניות שכזו?
"אני חושבת שאדם צריך לעשות את מה שהוא באמת אוהב. אם הייתי צריכה לבחור מחדש מה אעשה בחיי, הייתי שוב בוחרת ברפואה. בעלי אומר שלא חשוב לי מה יעשו, העיקר שהנכדים שלנו יהיו רופאים".
את לא חושבת לצאת לפנסיה אמיתית? לנוח? ליהנות מחיים נטולי לחץ ואחריות?
"אם אדם רוצה ומסוגל לעבוד, אני לא רואה שום סיבה שיפסיק. יש רופאות צעירות ממני שאני אומרת להן, 'בואו תעבדו, תחליפו אותי', אבל הן רק רוצות לראות תיאטרון ולנסוע לחו"ל. אני לא מבינה את זה. אני לא נסעתי לחו"ל? לא הלכתי לתיאטרון? אם רק אוכל להמשיך בדיוק כמו עכשיו – דייני. אני נהנית מכל רגע".
פרופ' גיל היא נציגה מובהקת של קבוצה מצומצמת שזכתה במחקרים לכינוי סופר־אייג’רס (SuperAgers), מזדקני־על. אלו הקשישים שגם בעשור התשיעי והעשירי לחייהם, המוח שלהם חד וצלול כמו מוח של צעירים מהם בעשרות שנים, ולפעמים יותר. היכולת המופלאה הזו מאפשרת להם להיות גם בגילים מופלגים אנשים יצירתיים, פעלתנים, חריפים ודעתניים, כאלו שהמילה "פנסיה" מצחיקה אותם. בשנים האחרונות חידת הסופר־אייג’רס מעסיקה חוקרים בכל העולם, שמנסים להבין בעיקר שני דברים: האחד, למה דווקא האנשים האלו זכו במוח־על, שנשאר הרבה יותר צעיר מהגוף שבו הוא נמצא. והשני, האם גם אתם – בני ה־20, 30, 40, 50 היום – יכולים לעשות משהו, כדי שבעתיד תהיו סופר־אייג'רס?
הנה עובדת חיים מצערת: ככל שמזדקנים, המוח האנושי מתכווץ. כמה? בתהליך הזדקנות נורמלי, מאבדים כשניים ורבע אחוז מהמוח בכל שנה. אבל חוקרים שמדדו באמצעות אם־אר־איי קבוצה של 24 סופר־אייג’רס והשוו אותה לקבוצת ביקורת של 12 קשישים אחרים, גילו שהסופר־אייג’רס מאבדים רק אחוז אחד מנפח המוח. כלומר, המוח שלהם מזדקן הרבה־הרבה יותר לאט.
אבל זה לא רק נפח המוח הכללי, אלא גם האזורים שבתוכו. אצל הסופר־אייג’רס, הקורטקס, קליפת המוח שאחראית על תהליכי חשיבה, קבלת החלטות והזיכרון שלנו, נותרת עבה יחסית, גם בגיל מבוגר. אזור אחר, שהתאים שלו נראים גדולים ובריאים יותר אצל סופר־אייג’רס, הוא האנטורינלקורטס, אחד המוקדים הראשונים שנפגעים באלצהיימר. האזור הזה מחובר ישירות להיפוקמפוס, אזור נוסף הקשור לזיכרון וללמידה.
זו אחת הסיבות, כך משערים המומחים, לכך שהמוח של הסופר־אייג’רס מזדקן לאט מהרגיל, ובגיל מבוגר מאוד נראה ומתנהג כמו מוח של אנשים צעירים מהם בעשרות שנים. בדיקות אחרות הראו שלמי שהיטיבו להזדקן מוחית היו הרבה פחות משקעי חלבון בתאי העצב במוח, מאשר לאנשים אחרים. אגב, לא נמצאו הבדלים ברמות ה־IQ בינם לבין קשישים אחרים, מה שמעיד על כך שההבדל בין סופר־אייג’רס לקשישים אחרים לא מוסבר באינטליגנציה הבסיסית שלהם. לעומת זאת, המחקרים גילו כי חלק גדול מהסופר־אייג’רס עברו טראומות בחייהם, חלקם שרדו את השואה או איבדו ילד. החוקרים קבעו כי רבים מהם מפגינים עמידות גדולה יותר בפני מצבי סטרס.
"ברמה הביולוגית, עולה העובדה שחלק מאותם קשישים חוו טראומה מסוימת בעברם", מסביר פרופ' חיים כהן, ראש המעבדה לחקר הזקנה וראש מרכז סגול להזדקנות בריאה באוניברסיטת בר־אילן.
נפח מוח גדול יותר זה הגיוני. אבל איך טראומה תורמת לכך שתהיה סופר־אייג'ר?
"זה קשור כנראה לתופעה בשם הורמזיס, או בלשון העם, מה שלא הורג - מחשל. בשפה הביולוגית הכוונה לסטרס נמוך, שיש לו אפקט חיובי על תוחלת החיים: הגבלה קלורית, קרינה, חום – כל אלה יכולים להאריך את תוחלת החיים. אצל מי שהוגדרו כסופר־אייג’רס מצאו שיש יותר עמידות לאובדן תאים במוח. ייתכן שגם זה קשור להורמזיס".
אין איזה גן שאפשר לשנות כדי להפוך לסופר־אייג'ר?
"יש מודלים של עכברים שהצליחו להאריך להם את החיים, וראו שהם יותר פעילים והזיכרון שלהם יותר טוב. אבל לצערנו, בבני אדם עוד לא מצאו גן אחד שאפשר לומר שאם נשנה אותו - נקבל סופר־אייג'ר".
אז המוח של הסופר־אייג'רס מאבד פחות נפח, הקורטקס שלהם עבה יותר, יש להם פחות משקעי חלבון בתאי העצב וחלקם הגדול התמודד עם טראומה. אבל יש להם עוד מאפיין חשוב: הם שומרים על עצמם עסוקים – ועצמאיים. צוות חוקרים מהולנד עקב אחר 340 בני 100, כולם היו עצמאיים שהתגוררו לבד, ונבדקו על מנת לאשר שהם בריאים קוגניטיבית. אלה מהם שלא מתו או נשרו מהמחקר, ביצעו מבדקים קוגניטיביים חוזרים במשך 19 חודשים. בתום המחקר, דיווחו החוקרים שהם לא הראו ירידה בכישורים הקוגניטיביים, למעט ירידה קלה בתפקודי הזיכרון.
בשנות הזקנה, מאבד קשיש כשניים ורבע אחוזים מנפח המוח בכל שנה. אבל מחקרים שבדקו סופר–אייג'רס מצאו כי הם מאבדים רק אחוז אחד בשנה, ושהקורטקס - קליפת המוח שאחראית על תהליכי חשיבה, קבלת החלטות והזיכרון שלנו - נותרת עבה יחסית אצלם. ועוד משהו: רבים מהם עברו טראומה בחייהם
יותר מזה: הביצועים השכליים של כל הנבדקים היו דומים לאלה של אנשים צעירים מהם ב־30 שנה בקוגניציה הכללית, ביכולת לקבל החלטות, לתכנן תוכניות ולבצע אותן, והם לא סבלו מהסחות דעת כאשר ביצעו מטלות שונות. ממצא מדהים נוסף היה כי אפילו אלה מביניהם שנשאו גנים של אלצהיימר השיגו תוצאות טובות, כלומר הגנים לא גרמו להם לדמנציה. כמעט שליש מהמשתתפים תרמו את מוחם למדע לאחר מותם. נתיחות לאחר המוות, שבוצעו בעשרות מתוכם, גילו שלמרות שלרבים מהם היה נזק מוחי אופייני לאנשים שסובלים מאלצהיימר, הם נותרו בריאים מבחינה קוגניטיבית גם ארבע שנים אחרי גיל 100.
"החיים חלפו ביעף", מתלונן הגינקולוג פרופ' שלמה משיח, אבי הפריות המבחנה בישראל, אוטוטו בן 86. "אני זוכר היטב את הילדות שלי, והנה אני כבר בן 85 פלוס. הגיל הוא עניין כרונולוגי בלבד, אני בכלל לא מרגיש בגילי. מה שומר אותי או אחרים כמוני במצבי? לפני הכול צריך מזל, כי הבריאות תלויה לא רק בנו. כנראה שגם הטריינינג שעושים למוח במשך שנים. לא היה יום שלא חשבתי ולא הגיתי או טיפלתי במשהו. כל יום הוא אתגר, גם היום".
ובאמת, סדר היום של פרופ' משיח היה מתיש גם אדם צעיר ממנו בהרבה. "כל יום אני נמצא באסותא, שואב ביציות ומחזיר עוברים", הוא מפרט. "שלוש פעמים בשבוע אני בקליניקה שלי, מבוקר עד ערב. בנוסף לזה אני קורא מאמרים, שומע הרצאות ונוסע לכנסים בחו"ל. לאחרונה אני מתעניין קצת יותר באמנות ובספרות, אבל אלה רק התוספות לציר המרכזי של חיי: העבודה.
"אני עובד גם בשבתות ובחגים, כי בתחום הזה של פוריות אתה לא יכול להקציב שעות. תמיד צריך להיות שם עבור הנשים שאתה מטפל בהן. כשאישה באה לטיפול היא תולה בך את כל מבטחה, ומצפה שתעקוב אחריה ותהיה שם בשבילה. לפעמים כשאני מנסה לנסוע לחו"ל יש טענות, למרות שיש לי תחליפים, יש חמישה רופאים מצוינים שעובדים איתי. משבת עד שבת, השבוע שלי עף. תמיד חסר לי זמן".
לפני פחות משנתיים התאלמן פרופ' משיח מאשתו עלית ז"ל, המיילדת המיתולוגית של שיבא, לה היה נשוי 62 שנה. אחרי חודשי בדידות ארוכים, לאחרונה מצא זוגיות חדשה, שמשמחת אותו. "כשעלית הלכה לעולמה, זו הייתה תקופה מאוד קשה עבורי. רק חיכיתי ללכת לעבודה, כי בבית הייתה בדידות נוראה. היום גם בבית נחמד. אנחנו מבלים יחד ונוסעים יחד לחו"ל. זה מה שמקיים אותי".
אתה מרגיש את השפעות הגיל?
"הזיכרון קצת בוגד, אבל אני מְתרגל אותו. פה ושם יש מחלה כזו או אחרת, אבל אני מנסה להתגבר. בסך הכול אני צריך להודות לחסדי שמיים שאני בריא".
המצב שלך הוא תולדה של מזל, גנטיקה או עבודה קשה?
"אני חושב ששלושתם, אבל קודם כל של מזל. לא אגיד שהשקעתי רבות בבריאות שלי. אני לא מצטיין בפעילות גופנית. אולי הצטיינתי בפעילות מוחית. זה פיצה על זה. אני חושב שיש בי גם הרבה סקרנות. אני עוסק בתחום שמתחדש כל הזמן, ומשתדל להישאר מעודכן. מה ששומר עליי הוא הייעוד, ההרגשה שיש לי עדיין מה לעשות. כאשר זוג שגאלתי אותו מ־20 שנות עקרות מגיע אליי בגאווה להראות לי את התינוק שלהם, זה אושר אדיר להם וגם לי".
יש לך עצה טובה למי ששואף להיות בגילך כמוך?
"אתה צריך להיות עסוק. לדבוק בחיים. לא להסתכל אחורה, על מה שהיה ואיננו, אלא על מה שעוד נשאר. אם מסתכלים קדימה, יש הרבה מה לעשות. יש אתגרים ויש רצונות. שואלים אותי למה אין לי תחביב, אבל ההובי שלי זה מה שאני עושה. אני קם כל יום בשמחה והולך לעבודה".
אין לך חלומות על חופש? לשתות שייקים על החוף בתאילנד?
"אני אצא לפנסיה עשר שנים אחרי שאמות".
פרופ' משיח – ללא ספק, סופר־אייג'ר בעצמו – צודק. על פי מדעני אוניברסיטת נורת'ווסטרן באילינוי, שגם הם חוקרים את קבוצת מזדקני־העל, יש מאפיינים מסוימים שמשותפים לרבים מהם: הם מנהלים אורח חיים פעיל, ממשיכים לאתגר את עצמם אינטלקטואלית, ויש להם חיים חברתיים עשירים. מחקר שפורסם ב־2021 ועקב אחרי סופר־אייג'רס במשך שנה וחצי, מצא כי אחד הדברים המרכזיים שמאפיינים אותם הוא שהם המשיכו ללמוד דברים חדשים לאורך כל חייהם, דבר שעשוי להצביע על כך שהתמודדות עם אתגרים מנטליים חדשים עשויים לשמר את רקמת המוח ותפקודו.
"הם נוטים להיות חיוביים, הם מאתגרים את המוח שלהם מדי יום בקריאה או בלימוד משהו חדש, רבים מהם ממשיכים לעבוד בשנות ה־80 לחייהם", אומרת פרופ' אמילי רוגלסקי, שאחראית על המחקר הזה. "סופר־אייג'רס הם גם פרפרים חברתיים, מוקפים בחברים ובבני משפחה, ולעיתים קרובות מתנדבים בקהילה. נראה שיש להם יחסים טובים יותר עם הסביבה".
הקונצנזוס המדעי על המתכון לשֵֹיבה טובה ולבריאות הגוף והמוח בגיל מבוגר כולל ארבעה מרכיבים. "את ההזדקנות אי־אפשר לעצור, אבל מחקרים מראים על כמה התערבויות חיצוניות שאפשר לעשות כדי להשפיע על האטת הזדקנות התאים בגופנו, לרבות המוח", אומר פרופ' איתן אוקון, ראש המעבדה לחקר האלצהיימר וחוקר במרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת בר־אילן. "ההתערבויות האלה הן: פעילות גופנית; להמעיט בצריכת מזון; שינה איכותית ורציפה שעוזרת לסילוק רעלים מתאים במוח שלנו; ודחיית גיל הפנסיה, שכן במדינות בהן יוצאים לפנסיה בגיל צעיר יותר שיעור הדעיכה הקוגניטיבית באוכלוסייה גבוה יותר, ולהפך".
כשמעמיקים קצת בנושא התזונה המומלצת לשימור המוח, מגלים שרוב המומחים מסכימים ביניהם, באופן מפתיע, שהגבלה קלורית בלבד לא תאריך את החיים שלנו. מה כן יכול לעזור לנו? התשובה מפתיעה: צום לסירוגין. כלומר פרקי צום ממושכים, מדי יום או מדי שבוע, שמאפשרים לגוף לנוח ולהתאושש מפעולת העיכול התובענית.
אוקון עצמו, שהוא גם טבעוני מסיבות אידיאולוגיות, מקפיד לקיים את ההנחיות שלו לזקנה בריאה באופן קיצוני משהו: הוא אוכל ארוחה אחת בלבד ביום, בשעות הערב. "זה עניין של החלטה, כמו הרבה דברים בחיים", הוא מסביר. "אני לא אוכל פחמימות ולא זוכר מתי אכלתי פסטה בפעם האחרונה. זה מנתב אותי בעיקר לקטניות כמו עדשים וחומוס. אפשר גם לעשות לחם מהדברים האלה. צריך ללמוד את זה, כי כולנו רגילים לשמרים, קמח ומים. זה קצת יותר מאמץ, אבל עושה את העבודה".
תגיד, זה לא קצת קיצוני, לאכול רק פעם אחת ביום?
"בעיניי יותר קיצוני לאכול כל היום".
בניגוד לרבים מבני גילו, אוקון, בן 44, גם לא מפנטז על אקזיט נדיב, שיאפשר לו יציאה מוקדמת לפנסיה. "ברור לי שביום שבו אפסיק לעבוד, כי האוניברסיטה תחייב אותי, היכולת הקוגניטיבית שלי תיפגע. לכן יש לי גם פלאן בי: אם אצטרך לפרוש בגיל 67, אתן הרצאות על מדע לקהל הרחב".
פרופ' ניר ברזילי, מהמחלקות לאנדוקרינולוגיה ולגנטיקה בבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין בניו־יורק, מנהל את המרכז הגדול בעולם לחקר הזקנה, ונחשב לאחד ממדעני הזקנה הבולטים בדורנו. הוא בן 67, מנהל סדר יום עמוס, וגם הוא לא ממש מתכנן לנוח. גם הוא, כמו רבים מהקולגות שלו שבוודאי היו רוצים להיות בעצמם סופר־אייג’רס, צם במשך 16 שעות ביממה. "במעבדות שלנו יש חולדות, שחלקן אוכלות כמה שהן רוצות, והשאר אוכלות 60 אחוז פחות", הוא מספר. "לאורך השנים גילינו שהחולדות שאוכלות פחות - חיות 40 אחוז יותר, והן פי שניים יותר בריאות. אנשים הבינו מזה שצריך לאכול פחות לאורך היום, אבל אני אמרתי, 'רגע, זה לא מה שאנחנו עושים'. אנחנו נותנים להן לאכול בבוקר, הן גומרות הכול ב־20 דקות, ואז הן צמות במשך 23 שעות. בדקנו וראינו שאם האוכל מחולק לאורך כל שעות היממה, החולדות אמנם נשארות רזות, אבל הן לא חיות יותר".
כלומר זו לא רק ההגבלה הקלורית, אלא גם הצום עצמו.
"בדיוק".
ברזילי מספר שכל חוקרי הזקנה שהוא עובד איתם צמים בדרך כזו או אחרת. "כל אחד עושה משהו קצת אחר. הרבה עושים כמוני. אני מסיים לאכול בשמונה בערב, וסופר 16 שעות עד הארוחה הבאה. אחרי ארוחת ערב הולכים לישון, מוותרים על ארוחת בוקר ומתחילים לאכול ב־12. מ־12 עד שמונה בערב – תאכל מה שאתה רוצה. מורידים מזה הרבה במשקל וזה קל לביצוע. לעשות דיאטה זה קשה, אבל לצום כמה שעות בבוקר זו לא בעיה".
פרופ' ניר ברזילי, מגדולי מדעני הזקנה של ימינו וחוקר בבית הספר לרפואה אלברט איינשטיין בניו–יורק, אומר שהוא, כמו רבים מחוקרי הזקנה שרוצים להיות סופר–אייג'רס בעצמם, אימצו את ההרגל לצום. "כל אחד עושה משהו קצת אחר. אני מסיים לאכול בשמונה בערב, סופר 16 שעות, מדלג על ארוחת בוקר, ואוכל שוב ב–12"
גם שינה חשובה לשמירה על המוח. "אם אתה מונע שינה מאנשים הם ימותו, כלומר חוסר שינה הוא בעיה", אומר ברזילי. "חוסר שינה גורם לאכילת יתר ולבעיות נוספות. אנחנו חושבים ששמונה שעות זה פרק זמן מספיק, לפחות לשכב בחדר חשוך בלי מכשירים וצפצופים ואור. אז אתה ישן את מספר השעות המרבי שלך, אתה עושה אתחול לכל המערכת, וזה דבר טוב. גם מצב רוח טוב וחיי חברה חשובים. אם יש לך שגרה בכל הדברים האלה, אתה תחיה בממוצע מעל גיל 80".
ולמרות שעדיין אין תרופות נגד זקנה, ייתכן שאחד הפתרונות המבטיחים ביותר כבר נמצא בארון התרופות שלנו. קוראים לה מטפורמין (בישראל היא נמכרת גם תחת השם גלוקומין), והיא נחשבת כיום לתרופה הבסיסית ביותר נגד סוכרת.
"מחקרים הראו שקשישים שקיבלו מטפורמין מתו 50 אחוז פחות מקשישים שלא קיבלו את התרופה הזו", אומר פרופ' ברזילי, שמנהל כרגע מחקר פורץ דרך בטיפול במטפורמין בקשישים שאינם חולים בסוכרת. "התמותה הייתה נמוכה יותר גם כשהסוכר של המטופלים בו היה יותר גבוה, וגם כשהם היו יותר שמנים. גם אנשים שלא הייתה להם סוכרת מתו יותר מחולי סוכרת שטופלו במטפורמין. אנחנו בודקים עכשיו איך מטפורמין ישפיע על קשישים שאין להם סוכרת, ומקווים שנוכל להראות שאצלם זה הוריד עוד יותר את התמותה".
אתה עצמך לוקח מטפורמין?
"אני צם ולוקח מטפורמין. זו התרופה הזולה ביותר בבית המרקחת".
אבל חוץ מצומות ומטפורמין, פרופ' ברזילי, כאמור מגדולי חוקרי הזקנה של זמננו, מתכנן דרך מהפכנית אחרת להפוך את כולנו לסופר־אייג'רס: הוא רוצה לבטל את הזקנה בכלל. כך, בלי מחלות זקנה ובלי ההידרדרות הקוגניטיבית שחלקן גורמות, גם המוח יישאר צעיר ובריא. לכן, מטרתו המרכזית עכשיו היא למצוא תרופה לזקנה. "מוזרמים המון תקציבים ונעשים המון מאמצים בתחום הזה", הוא אומר. "דברים גדולים קורים בשטח, הכול למען מטרה אחת: לעצור את הזקנה והמחלות שקשורות בה. אין טעם לקבל את המחלות אלה ולטפל בהן כשהן כבר שם, צריך למנוע מראש את הופעתן. גם חברות התרופות התחילו להבין את זה".
אתה מאמין שזה אפשרי?
"אני בטוח שזה אפשרי. הבעיות שלנו הן ברובן אדמיניסטרטיביות".
לראיה, אומר ברזילי, תוחלת החיים שלנו כמעט שילשה את עצמה במאה האחרונה. אבל העלייה החיובית בתוחלת החיים הגיעה עם תג מחיר גבוה. "קיבלנו מחלות שאנשים לא מתו מהם בעבר. סוכרת, אלצהיימר, סרטן ומחלות לב. פעם לא היו מחלות כאלה, כי אנשים מתו צעירים. היו מעט מאוד זקנים. בזכות המניעה, ניקוי המים והתקנת מערכת הביוב, החיסונים, היום יש הרבה זקנים, אבל אחרי גיל 60 אנחנו 'נתקעים'. מפתחים מחלה אחרי מחלה, ואיכות החיים נפגעת".
עד לא מזמן, טוען ברזילי, המשמש גם כמנהל המדעי של הפדרציה האמריקאית לחקר הזקנה, לא הזדרזנו משום מה לנסות לפצח את סודות הזקנה. "אבל בעשורים האחרונים הרגשנו שאנחנו צריכים ליצור היסטוריה חדשה, שמבוססת על שתי הבנות:
"הראשונה, שמה שמעודד את הופעת המחלות האלה זו הזקנה, ושאם היינו יכולים לעצור את הזקנה היינו עוצרים גם את המחלות. אדם יכול להיוולד עם גנים לאלצהיימר, אז בגיל 70 הוא יהיה דמנטי ובגיל 80 ימות, אבל הוא לא נולד דמנטי וברוב המקרים גם לא הופך כזה בגיל 20 או 30. צריך את הזקנה כדי שהמחלה תופיע. כשמונעים את הזקנה - אין מחלות".
ההבנה השנייה, והדרמטית יותר, אומר ברזילי, היא שניתן לעצור את הזקנה, כלומר – מתישהו, אם ברזילי והקולגות שלו יצליחו, לא רק יחידי סגולה יהיו סופר־אייג'רס, אלא כמעט כולם. "במעבדות סביב העולם, במחקרים ובפטנטים שונים הראינו שאפשר לעצור את הזקנה, וניתן אפילו להפוך אותה, כלומר להחזיר את הגלגל לאחור. עברנו מתקווה - להבטחה. עכשיו אנחנו מנסים לקיים את ההבטחה הזו".
המטרה הענקית הזו הפכה אפשרית בין השאר, עם גילוי הסמנים הביולוגיים של הזקנה. "משהו קורה לך כשאתה זקן, וכשאתה מתקן אותו בחיות הן יותר בריאות יותר ותוחלת החיים שלהן גדלה".
כדי להבין איך אפשר לחיות יותר בבריאות טובה, חוקר ברזילי כבר שנים קבוצה של 750 יהודים אשכנזים קשישים, שהגיעו לגיל מאה ויותר. "אנחנו לא חושבים שיהודים אשכנזים חיים יותר", הוא ממהר להבהיר מדוע בחר דווקא בקבוצה הייחודית הזו. "חיפשנו קבוצה הומוגנית, שיש אצלה פחות 'רעש' גנטי, ושהיא הומוגנית גם מבחינה סוציואקונומית. ההשכלה של היהודים בארה"ב גבוהה והמשכורת שלהם טובה, וכתוצאה מזה יש להם ביטוח רפואי טוב והבריאות שלהם יותר טובה".
באחת המשפחות שמשתתפות במחקר שלו, הגיעו ארבעה אחים לגיל מופלג במיוחד. "מדובר בארבעה ילדים, שנולדו לשני הורים בין 1910 ל־1920", הוא מספר. "כולם עברו את גיל מאה: הם היו בני 110, 109 ו־107. כשהאחות הקטנה, שהייתה 'רק' בת 102, נפטרה, הם היו בשוק".
זה מוכיח שלאריכות ימים יש בסיס גנטי.
"אריכות חיים עוברת במשפחה. הגנטיקה של בני מאה היא מאוד חזקה".
אם כך, כשמדובר בבריאות טובה בגיל מבוגר מאוד, ובאפשרות להיות סופר־אייג'ר בגילים הללו, הגנטיקה חזקה מסגנון החיים.
"זו שאלה מצוינת. אצל בני מאה הרוב הוא עניין של גנטיקה. 50 אחוז מהם היו בעודף משקל או שמנים. 60 אחוז מהגברים ו־30 אחוז מהנשים עישנו כבד במשך כל החיים שלהם. פחות מ־50 אחוז מהם עשו פעילות גופנית, אפילו לא רכבו על אופניים או הלכו. כשפירסמנו את המאמר על זה, ב'טונייט שואו' עשו מזה צחוק. אמרו, 'הנה ההוכחה שכדי לחיות הרבה לא צריך להתעמל'. אבל זה לא ככה. להם זה עבד. גילינו שגם הילדים שלהם מוגנים – במעקב בן עשר שנים היו להם מחצית מהתקפי הלב, מחצית מהירידה הקוגניטיבית ומחצית מהתמותה שמצאנו אצל בני זוגם".
כתוצאה מהמחקר הזה, גילו ברזילי וצוותו מספר גנים שקשורים לאריכות ימים. אבל הממצא המעניין יותר שעולה מהמחקר שלו הוא שמי שהגיעו לגיל 100 ומעלה, לא היו רק זקנים יותר מרוב האוכלוסייה, אלא גם בריאים ממנה באופן משמעותי.
"אנשים שמגיעים לגיל 100 לא רק חיים יותר, אלא גם בריאים יותר, בממוצע אולי 30 שנה יותר מאדם רגיל", אומר ברזילי. "הם לא נעשים חולים כמו כולם. זה לא שהם חיים עם מחלות יותר זמן מהשאר. כולם בריאים לאורך זמן. בקבוצת הביקורת, של אנשים שהם לא בני 100, אנחנו רואים שהמחלות מתחילות בגיל 60. רק לעשרה אחוזים אין שום מחלה בגיל 70. לעומתם, בני ה־100 חיים 20־30 שנה בלי מחלות בכלל. בגיל 100, כמעט שליש מהם לא לוקחים שום תרופות. לא רק שהם יותר בריאים וחיים יותר, הם גם חולים זמן קצר בלבד בסוף החיים שלהם".
וזו בדיוק, אומר ברזילי, מטרת המחקר שלו. "זו הדוגמה שלנו. זה מה שאנחנו רוצים להשיג: שאנשים יחיו וימותו בריאים".
לשאיפה להאריך את תוחלת החיים בבריאות טובה, הן פיזית והן שכלית – כלומר, להיות סופר־אייג'ר - יש גם יתרון כלכלי מובהק. פרופ' ברזילי: "המרכז לבקרת מחלות בארה"ב בדק כמה הטיפולים הרפואיים עולים בשנתיים האחרונות לחיים. מי שמת בגיל 100 עולה לביטוח שלו שליש לעומת מי שמת בגיל 70. האנשים האלה, שחיים חיים ארוכים וטובים ומתים בריאים, חוסכים לכלכלה המון. פרופסור לכלכלה מה”לונדון סקול אוף אקונומיקס” חישב ומצא, שאם נצליח להאריך את הבריאות במשך שנתיים או שלוש, נחסוך בעשר שנים 360 טריליון דולר".
זה בכלל אפשרי?
"זה קל מאוד. לנו יש אמביציות יותר גדולות".
איך הגנים שאתם מגלים, שקשורים לאריכות ימים, יעזרו למי שלא קיבל אותם מהטבע?
"כשיש לך מחלה גנטית, אתה מוצא איפה הבעיה וממציא תרופה בשביל זה. ברגע שנדע למה בני אדם חיים 100 שנה בריאים, נוכל להעניק את היכולת הזו גם למי שאין לו גנים כאלה".
במסגרת הפדרציה האמריקאית לחקר ההזדקנות, מתחיל פרופ' ברזילי עכשיו מחקר שאפתני, במסגרתו הוא מקווה לגייס עשרת אלפים בני מאה מכל רחבי העולם, את ילדיהם ואת בני זוגם, שישמשו כקבוצת ביקורת. באמצעותם, כך הוא מקווה, יוכל לזהות את כל הגנים שקשורים לאריכות חיים. "אנחנו לא יודעים כמה זמן יימשך המחקר", אומר ברזילי, "כי כל הגיוס שלנו נעשה באינטרנט. יש הרבה אתגרים, אבל זה כבר עובד".
מה אתה מצפה להשיג מהמחקר הזה?
"אין גן אחד שמבטיח אריכות חיים. יכול להיות שלאנשים שונים יש כמה גנים שמאפשרים להם להאריך ימים. אנחנו רוצים לזהות אותם, לגלות איזו קומבינציה תרופתית עובדת להשיג את אותה מטרה - ולנצח את הזקנה".
פורסם לראשונה: 07:39, 27.01.23
