תמונות הילדים המשתחררים משבי חמאס מפיחות תקווה, אבל עבור רובם היציאה לחופשי היא רק נקודת התחלה בתהליך שיקום ארוך. מחקרים רבים מראים שחשיפה בגיל צעיר למלחמה, התעללות ואירועים טראומטיים אחרים, עלולה להוביל בסבירות גבוהה לבריאות לקויה, לקשיים חברתיים ולהפרעות נפשיות בבגרות.
מחקר חדש של מדעני מכון ויצמן למדע מספק עם זאת כמה סיבות לאופטימיות. במחקר בעכברים שהתפרסם בסוף השבוע בכתב-העת המדעי Science Advances, חשף צוות חוקרים בראשותו של פרופ' אלון חן, אילו מנגנונים מוחיים משתבשים כתוצאה מחשיפה לטראומה בגיל ינקות, והראה שייתכן ששינויים אלה הם הפיכים וניתנים לטיפול מוקדם.
למוח שלנו יש תכונה מופלאה, "פלסטיות" שמה – והיא מייצגת את יכולתו להשתנות וללמוד לאורך כל ימי חיינו. עם זאת, מטבע הדברים, בשנות החיים הראשונות, כאשר המוח מצוי עדיין בתהליכי התפתחות – הפלסטיות נמצאת בשיאה.
זה נכון ליכולות רכישת השפה שלנו, אך גם לרגישות-יתר לאירועים טראומטיים שעלולים להשאיר חותם שרק יתעצם בבגרות. למרות העדויות המחקריות הרבות לכך, מעט מאוד ידוע על האופן שבו חשיפה לטראומה בגיל צעיר משפיעה על סוגי תאים שונים במוח ועל התקשורת בין תאי העצב בבגרות. לפחות עד היום.
קראו עוד:
פרופ' אלון חן: "ברגע שאדם נחשף לגורם מלחיץ המוח מפעיל שרשרת תגובות: קצב הלב עולה, לחץ הדם עולה, קצב הנשימה עולה, רמות הקורטיזול וכן רמות הסוכר בדם עולות. כל זה קורה בפריפריה, במערכות הגופניות, אך ישנם גם תגובות נוספות המתרחשות בתוך המוח"
פרופ' חן הוא חוקר מוח במכון ויצמן ואף מכהן כנשיא המוסד המדעי. מעבדתו במחלקה למדעי המוח במכון מתמחה בחקר המנגנונים המוחיים וההתנהגותיים של תגובת הלחץ (Stress) כבר יותר מעשרים שנה.
"אנחנו שואלים הרבה שאלות, ובודקים מה ההבדל בין חשיפה ללחץ בשלבים שונים של ההתפתחות", הוא מתאר. "העבודה הספציפית הזו מדברת על לחץ בתקופת הינקות והילדות המוקדמת. היו לנו עבודות קודמות שדיברו על לחץ בהיריון או לחץ בבגרות, כאשר המטרה היא לנסות להבין את המנגנונים השונים".
במסגרת עבודתו מנסה לבדוק פרופ' חן מקרוב את התהליכים המורכבים המתרחשים במוח האדם – מכונה מופלאה אך מורכבת, שבה עדיין רב הנסתר על הגלוי. לשם כך הוא וצוות המדענים נעזרים בכלים מתקדמים, כמו חשיפת תהליכים מולקולריים במוח ברזולוציה הגבוהה האפשרית כיום, באמצעות ריצוף החומר הגנטי ברקמות ברמת התא הבודד ומעקב באמצעות מצלמות אחר משתנים התנהגותיים בסביבה חברתית עתירת גירויים, המדמה באופן קרוב ככל האפשר לתנאי מחיה טבעיים. במעבדה מעבדים את כמות הנתונים האדירה באמצעות כלים של למידת מכונה ובינה מלאכותית.
"אנחנו מסתכלים על הגנים, החלבונים והמעגלים המוחיים שמתווכים או מבקרים את התגובה למצבי לחץ, כי היא תגובה מאוד מורכבת, מאוד שמורה אבולוציונית", הוא מסביר. "מה שבעיקר מעניין אותנו זה מה קורה כאשר התגובה הזו לא מבוקרת כמו שצריך, ואיך זה קשור למגוון רחב של מחלות.
"אנחנו בעיקר מתעסקים במחלות נפש, מחלות פסיכיאטריות שמושפעות מחשיפה ללחץ כמו דיכאון, חרדה, פוסט-טראומה והפרעות אכילה, אבל חשוב לזכור שלחץ או חשיפה ללחץ קשורים למגוון מאוד רחב של מחלות. מחלות מטבוליות, מחלות של מערכת החיסון, מחלות שקשורות לפוריות ואפילו סרטן. אותנו מעניין למה זה קורה, מהם המנגנונים?".
את התגובות הפיזיולוגיות האופייניות ללחץ כולנו מכירים על בשרנו, וביתר שאת בחודשיים האחרונים. "ברגע שאדם נחשף לגורם מלחיץ, כמו למחבל למשל, המוח מפעיל שרשרת של תגובות שגם מפעילות את הגוף: קצב הלב עולה, לחץ הדם עולה, קצב הנשימה עולה, רמות הקורטיזול וכן רמות הסוכר בדם עולות. כל זה קורה בפריפריה, במערכות הגופניות, אך ישנם גם תגובות נוספות המתרחשות בתוך המוח", אומר חן.
7 צפייה בגלריה
פרופ' אלון חן (מימין) ועמיתיו למחקר ד"ר חואן פבלו לופז וד"ר ארון קוס
(צילום: מכון ויצמן)
גם את התגובות הללו, אנו מכירים היטב. "רמות הפחד והחרדה עולות. יש גם שינויים קוגניטיביים: הזיכרון משתנה. האדם ממש יזכור את האירוע הטראומטי. ויש כמובן השלכות על מנגנונים של פוסט-טראומה", הוא מסביר.
"אזורי הקשב במוח ישתנו, הפוקוס יהיה שונה. שינויים בתיאבון. המערכת תעבור עיכוב על מנת לאפשר הישרדות מול אותו איום - המון מרכזים מוחיים שבדרך כלל עושים דברים מסוימים ישנו את הפעילות שלהם. זו תגובה הישרדותית. זה יכול להיות משהו פיזיולוגי כמו מחבל חמאס, או משהו פסיכולוגי לגמרי – או שילוב של שניהם".
ובמקרה של חטופים המוחזקים בעזה?
"זה כנראה שילוב של שניהם. זה לחץ פיזיולוגי - אין מספיק אוכל, אספקת האוויר דלילה. ובה בעת יש גם לחץ פסיכולוגי מאוד גדול: הם לא יודעים מה קורה, מתי הם יצאו משם. הילדים שלהם מאוימים".
האם תהיה תרופה לפוסט-טראומה?
במחקרים קודמים בחנו פרופ' חן וצוות החוקרים כיצד חשיפה ללחץ בזמן היריון השפיעה על עוברי עכברים בבגרותם. במחקר הנוכחי כאמור, התמקדו הם בהשפעת אירועים טראומטיים זמן קצר לאחר הלידה.
"מה שניסינו להבין זה מה החותם - מה למעשה נוצר כאשר תינוק נחשף ללחץ בשלב מאוד מוקדם בהתפתחות שלו. איך זה משפיע על היכולת שלו או שלה להתמודד עם לחץ בבגרות, בשלב מאוחר יותר בחיים", הוא מפרט. "במסגרת המחקר בחנו התנהגות של עכברים באופן מאוד מורכב על ידי אנליזה התנהגותית, אך גם נכנסנו לתוך התא עצמו והסתכלנו על רבדים נוספים: אחד זה ביטוי הגנים בתא. התמקדנו בהיפוקמפוס, שזהו אזור מאוד חשוב לזיכרון, להתנהגות חברתית ואף חרדה, וריצפנו את מולקולות ה-RNA ברמת התא הבודד".
פרופ' חן: "המוח מורכב מהמון סוגי תאים. ביניהם ניתן למנות שתי תתי אוכלוסיות של תאי עצב: גלוטמט – הקשור למערכת המעוררת, ותאי גאבא - הקשורים למערכת המעכבת. בדומה לדוושת הגז ולבלמים ברכב, תפקוד תקין של המוח תלוי באיזון הנכון בין מסרים ממריצים ומעכבים, וחוסר איזון במסרים אלה מאפיין הפרעות פסיכיאטריות רבות"
תחילה חשפו החוקרים עכברים לאחר לידתם לאירוע טראומטי – הזנחה מצד אימותיהם. בשלב הבא של המחקר, חשפו החוקרים חלק מהעכברים שהיו נתונים לאירועים טראומטיים בינקותם, לאירוע חברתי מלחיץ בבגרותם – בריונות מצד עכברים אחרים. כך נוצרו ארבע קבוצות של עכברים בוגרים:
- עכברים שלא נחשפו לטראומה כלל
- עכברים שלא נחשפו לטראומה בגיל צעיר, אך היו נתונים לבריונות בבגרותם
- עכברים שנחשפו לטראומה בגיל צעיר בלבד
- עכברים שגם נחשפו לטראומה בגיל צעיר וגם היו נתונים לבריונות בבגרותם
"מה שמצאנו היה די מפתיע", אומר חן. "כידוע המוח לא מורכב מסוג תא אחד, אלא מהמון סוגי תאים. ביניהם ניתן למנות שתי תתי אוכלוסיות של תאי עצב: גלוטמט – הקשור למערכת המעוררת, ותאי גאבא - תאים אינהיבטוריים, הקשורים למערכת המעכבת. אות ממריץ מעודד תקשורת בין תאי עצב, בעוד אות מעכב מדכא תקשורת מסוג זה. בדומה לדוושת הגז ולבלמים ברכב, תפקוד תקין של המוח תלוי באיזון הנכון בין מסרים ממריצים ומעכבים, וחוסר איזון במסרים אלה מאפיין הפרעות פסיכיאטריות רבות.
"מה שראינו באופן מאוד יפה וחזק, הוא שיש הבדל מאוד גדול בין עכברים שעברו טראומה לאלו שלא עברו טראומה, ביחס בין התאים המעכבים לתאים המעוררים. חוסר איזון בפעילות המוחית – גם במוקלולות ה-RNA וגם בפעילות העצבית-פיזיולוגית, כאשר התאים שמשתנים או נפגעים הם בעיקר התאים האינהיבטוריים, תאי הגאבא. עכברים אלו הפגינו שלל התנהגויות שהעידו על מיקומם בתחתית המדרג החברתי. בבני אדם זה מקביל לחרדה חברתית, למופנמות, לדברים שפחות מחברים אותם ללחץ בגיל מוקדם".
תאי עצב בהיפוקמפוס של עכברים בוגרים שנחשפו לטראומה בגיל צעיר (למטה) הגיבו באופן שונה לבריונות מאשר תאים אלה בעכברים שלא נחשפו לטראומה בגיל צעיר (למעלה). אחד ההבדלים הבולטים ביותר (בירוק) נרשם בתאי העצב הממריצים של מערכת הגלוטמט (באדום).
כשבידיהם מנגנון מוחי המשתבש בבגרות כתוצאה מטראומה מוקדמת וקשור למאזן ההמרצה-עיכוב במוח, ניסו החוקרים לבדוק אם ניתן לתקן את מה שנשבר. "עשינו משהו מאוד פשוט: לקחנו את העכברים בגיל הילדות, ונתנו להם דיאזאפם, תרופת הרגעה הידועה כווליום בשמה המסחרי - והדבר הזה תיקן את הפנוטיפ ההתנהגותי שלהם בבגרות, את אותו חוסר איזון. העכברים שטופלו הצליחו להיחלץ בעקבות הטיפול באופן מלא או קרוב לכך, מהעתיד ההתנהגותי שהיה צפוי להם וממיקומם בתחתית הסולם החברתי".
לפי שעה, הניסויים נעשו רק בעכברים, אך פרופ' חן מקווה שהגילויים החדשים יוכלו להביא לפריצת דרך במלחמה במגוון הפרעות פסיכיאטריות הנובעות מחוויות טראומטיות בילדות.
"בספרות המחקרית אין עדיין תרופה לפוסט טראומה. רוב הטיפולים הם פסיכולוגיים ולא תרופתיים – במיוחד לא בילדים. אם אחרי חודש יש לך סימפטומים אתה מוגדר פוסט-טראומטי. זה יכול להימשך שנה, וזה יכול להימשך כל החיים. לרוב זה ממשיך לכל החיים ופה אנחנו אומרים – בואו תתערבו מוקדם, ודרך אחת היא 'לשחק' עם אותן מולקולות שיש לנו. "אמנם מדובר בעכברים, אך המערכת הזאת מאוד שמורה אבולוציונית ומאוד דומה בבני אדם", הוא אומר.
"חשוב להדגיש, וזה באמת משהו שלדעתי לא בא לידי ביטוי בספרות הפופולרית – פוסט-טראומה, דיכאון, חרדה או הפרעות אכילה בסופו של דבר נגרמות על-ידי שינוי בפעילות העצבית במוח. יש לזה בסיס ביולוגי הנשען על מולקולות, חלבונים ומעגלים מוחיים. זה שאתה חרד או לא – זו פעילות מוחית", מסכם פרופ' חן.
"לדעתי, רק עבודות מחקר שמספקות הבנה מנגנונית של מהם התהליכים התאיים שמשתבשים, יכולות להוביל לפתרונות אמיתיים. אין פה קסמים. החלק המרגש הוא האפשרות המסתמנת לרתום את יכולת השינוי של המוח הצעיר לצורך שיקום מהטראומה, ומהמחירים שהיא עלולה לגבות בבגרות".
