גורו קלטות הכושר האיקוני ריצ'רד סימונס הלך לעולמו יום לאחר שחגג יום הולדת 76. סימונס היה סמל לתקופה תמימה, שמחה וצבעונית יותר בענף הכושר, שעד לשנות ה-70 נחשב לתחום קשוח ורציני מדי. כניסתו של סימונס לזירת הכושר, עם מכנסיים קצרים שחושפים קצת יותר מדי, תנועות מוגזמות ומוזיקת פופ קצבית, חוללה מהפכה של ממש שהגיעה גם לחופי ארצנו הקטנטונת בתוכנית "שעת כושר" בטלוויזיה החינוכית. שתי הכוכבות האיקוניות חיה הלפרין ודליה מנטבר מנסות לפענח את סוד ההצלחה של הכושר האירובי באותן שנים. מתי, אם בכלל, נזכה לתחייה מחודשת של הז'אנר?
ריצ'רד סימונס עליו השלום פרץ דרך בשעתו. לא עוד אימונים יחידניים ומשעממים אלא אימונים קבוצתיים שמחים ומהנים, גישה קלילה, עליזה וצבעונית ותוכניות אימון נגישות. העולם חיבק, שיעורי כושר בקבוצה הפכו לדבר שבשגרה, קלטות הווידאו נמכרו במיליונים ושברו שיאי מכירות. אולמות הסטודיו התמלאו עד אפס מקום באנשים שחיפשו להעלות את הדופק בדרך קצת יותר מהנה.
השפעה זו לא פסחה כאמור על הטלוויזיה הישראלית (באותם ימים, רק ערוץ אחד), שרקחה תוכנית כושר בלתי נשכחת משלה – "שעת כושר" - שעלתה בטלוויזיה החינוכית. זו הייתה התוכנית הראשונה בסגנון שהביאה רבבות ישראלים להתייצב מול המרקע, לנוע בקצב אופנתי, ולאמץ אל חיקם את אורח החיים הבריא. מוכנים לקצת כושר נוסטלגי? צפו באימון בשיטת "לואו אימפקט"
חיה הלפרין, ממדריכות הכושר המיתולוגיות של התוכנית נזכרת כיום באותה תקופה. "סימונס נחשף לציבור בתור דמות מאוד צבעונית", היא מספרת, "הוא היה בעודף משקל רציני, אבל אז הוא התחיל עם הפעילות האירובית הדינמית וממש הפך את דמותו. עם הצבעוניות הייחודיות שלו, השיער המתולתל הג'ינג'י והבגדים הנוצצים, הוא השיל המון מהמשקל שלו וזה מה שמכר אותו.
"מה שעוד אפיין אותו מאוד היה זה שהוא הנגיש את כל החומרים האלה לאנשים. הוא היה רחב לב והייתה בו מן חביבות כזאת שאנשים מאוד אהבו. היה בזה גם מן המגוחך, יש להודות: זה לא היה בתקופה שקיבלו כל כך את השונה, ובכל זאת קיבלו אותו. הוא אומנם לא היה דמות של ספורטאי מקצועי, אבל היה לו את הקהל שלו".
גם דליה מנטבר, שמזוהה עם "שעת כושר", נזכרת בדברים דומים. "תראה, הוא עשה משהו מדהים", היא אומרת, "הוא היה גבר שרמנטי בטירוף, צבעוני, אקסטרווגנטי, הנגיש את הספורט לכולם, במיוחד לאנשים עם עודף משקל. האישיות שלו סחפה אחריו הרבה מאוד אנשים. השיעורים שלו לא היו פשוטים, אלה היו אימונים שהייתה דרושה בהם הרבה מאוד קואורדינציה.
"זה אירובי חזק, לא פשוט בכלל, אך עם כל האקסטרווגנטיות והתלבושות, זאת הייתה ממש מסיבה. מה ג'יין פונדה עשתה? אותו הדבר, אבל איפה היא ואיפה הוא מבחינת קצב. באותה תקופה התחלתי גם את האירובי דאנס, וכשהכרתי את סימונס הבנתי את התשוקה שאימון מסוג כזה מייצר, כששום דבר הוא לא סטרילי או נורא אלגנטי. זה פשוט מקפיץ את האנשים שזה מדהים".
חיה הלפרין: "באימוני הכושר של היום אין את הסוציאליזציה, את ההתחברות של אנשים שעובדים בקבוצה יחד עם שמחת חיים ומוזיקה והקצביות המהממת. סוג האימונים היום הוא מאוד ענייני, הרצף שלו הוא לרוב אינטרוולי: את עושה עצימות גבוהה ואחר כך עצימות נמוכה, עובר לתרגיל הבא וכן הלאה. זה אומנם יעיל אך לא משמח לבב אנוש"
וסימונס כאמור, ניצל את ההזדמנות. "זה נתן תנופה אדירה לתעשיית הכושר. עד היום לא קם תחום שמכר כל כך הרבה – גם קלטות וידיאו וגם מוזיקה מיוחדת, בגדים ואביזרים למיניהם כמו משקולות וגומיות כושר. זאת הייתה תנופה מסחרית יוצאת מן הכלל", אומרת הלפרין. "זאת הייתה התקופה הכי מוצלחת של הכושר גם מהבחינה שהיה באימון משהו קבוצתי. זה הכניס את ההתעמלות האירובית לתוך הסטודיו, וזה יצר גם פעילות חברתית מאוד נחמדה, כי אתה עושה את זה בחברה ויש שמחת חיים, ויש מוזיקה, ואתה פוגש אנשים ונוצרות קבוצות. היו בזה כל כך הרבה דברים חיוביים. למחול האירובי ממש נוצרה שפה משלו".
מה את חושבת הביא להצלחה הגדולה שלו?
חיה הלפרין: "יש בזה משהו מאוד נכון מהרבה בחינות. מבחינת פעילות אירובית מאוד חשוב שהתנועה תהיה רציפה ולאורך זמן, וסימונס איפשר את זה, עם צעדים אתלטיים של ריצות, קפיצות, תנועות כמו ג'אמפינג ג'אקס – צעדים שהיו מאוד מוכרים לאוכלוסייה. לאט-לאט זה נכנס למן פורמט של רצפי תנועה בהתאם למוזיקה. אנשים הרגישו שהם שרים עם הגוף שלהם. זה היה נהדר".
מהפכה של דור שלם
על אף שעברו מאז כבר כמעט 40 שנה, נורית הניג, המפיקה של "שעת כושר", זוכרת כיצד התוכנית נולדה. "אני זוכרת שמנהלת התוכניות של הטלוויזיה החינוכית קראה לי ושאלה אם אני מוכנה ללמוד את כל הנושא של פעילות גופנית, כי רוצים להפיק סדרה שתהיה בשידור יומי וגם תהיה משודרת כמה פעמים ביום בין תוכניות", היא משחזרת. "זה היה באמצע שנות ה-80, זה לא היה תחום שהתמצאתי בו בכלל. התחלתי ללמוד את הנושא: צפיתי במשדרים של ג'יין פונדה, ראיתי כל מיני סדרות. התייעצתי עם היועצים של וינגייט, נפגשתי עם סמינר הקיבוצים, ובהתאם אימצתי הרבה מאוד תפיסות עולם וסגנונות של פעילות גופנית".
באותם ימים, כושר לא היה דבר טריוויאלי. "זה היה כל כך שונה משיעורי ההתעמלות שגדלתי עליהם", מסכימה הניג. "פתאום ראיתי שבתוך פעילות גופנית יש גם כושר, גם גמישות, גם תנועתיות. גם הנעה וגם הנאה. החלטתי שאני עושה סדרה לכל האוכלוסיות, מאנשים צעירים שכל מה שמעניין אותם זה חיטוב, עד לאנשים מבוגרים, נשים בהיריון, נכים, ואנשים שאין להם מינוי למכוני כושר, שיש להם בבית רק מקל מטאטא וקופסת שימורים. הראש שלי היה לחשוב על כולם.
צפו: ריצ'רד סימונס פרץ דרך באירובי קצבי וצבעוני
"עוד דבר שהיה לי ברור הוא שהואיל וברוב הבתים אז הייתה טלוויזיה אחת במרכז הסלון, הדרכנו בתוכניות את האנשים איך להיזהר לא ליפול. זה לא כמו היום שיש לאנשים טלוויזיה בכל מיני חללים בבית מול מסך שהוא נקי ואפשר לשים מחצלת. היינו מאוד מודעים שאין לנו פיקוח על המתעמל בבית. היינו כל הזמן במצב שבו אנחנו רואים את המתעמלים ומראש נזהרים ומזהירים איך לא להיפגע".
לתוכנית היו חמישה מנחים מתחלפים. אל הלפרין ומנטבר הצטרפו גם אורה חיון, יעקב לויתן ואבי פאנק ז"ל ("מלך האירובי"). "בכל אחד בחרנו כי היה בו משהו מאוד ייחודי, והם גם הביאו את הרעיונות, אילו תוכניות לעשות", מספרת הניג. "למשל, היה יעקב לויתן שהיה אדם מבוגר, מורה לחינוך גופני מסמינר הקיבוצים, או חיה הלפרין שהיה לה המון ניסיון, או למשל אורה חיון שהיה לה את המראה של השכנה ממול.
נורית הניג"אגב, בנוסף לכושר, חלק מהמשדרים לוו בנושאים שקשורים לבריאות. דיברנו על תזונה, על מדיטציה, כל מה שיכול לשפר את הוול ביינג של הצופים. דיברנו על חשיבות הימנעות מעישון ועל החשיבות שבביצוע הליכות. הייתה לנו סיסמה: 'תרגיל לכל גיל', כלומר לכל גיל אפשר למצוא את התרגיל המתאים לו. היינו באמת חינוכיים ולא עסקיים ולא רווחיים".
את ההצלחה שבאה אחר כך כנראה שגם הניג לא צפתה. "התחיל גל של מודעות. זאת הייתה ממש פריחה של כל תחום הכושר. זאת היית מהפכה של דור שלם שבאמת הכיר את העולם הזה דרך שיעורי ההתעמלות. אני מתקרבת לגיל 80, אז כמו שאתה מבין גם בשבילי זאת הייתה מהפכה", היא מתוודה. "נפתחו המון מכוני כושר והמגישים של התוכנית הפכו למאוד פופולריים. חברות הלבשה התחילו למכור בגדי התעמלות. היו חברות שנכנסו לזה בלי סוף. היו גם המון מכוני כושר שקראו לעצמם שעת כושר, כי אפילו לא הוצאנו זכויות על השם".
ומהו סוד ההצלחה?
"אני חושבת שקודם כל הראשוניות. פעם ראשונה שעשו בטלוויזיה כושר", אומרת מנטבר. "היה משהו סקסי בלעמוד ולהתאמן מול הטלוויזיה. לפני זה לא היה כלום, רק תוכנית כושר בערוץ הלבנוני. הדבר הנוסף הוא שזה היה זמן מאוד קצר – עשר דקות. לאנשים אין סבלנות לעמוד מול הטלוויזיה ולהתאמן במשך שעה. היו גם צבעים שונים של מורים, כמו חיה שנורא אהבה אביזרים ואורחים, או אורה שאהבה לעבוד עם ילדים. גם יע'נקלה לויתן תמיד היה מביא מישהו איתו. אני לא רציתי. ההשקפה שלי הייתה שצריך להיות משהו מאוד נקי על המסך".
גם הלפרין מסכימה. "זאת הייתה תוכנית ראשונית שלא הייתה כמוה. היא הייתה משודרת בטלוויזיה החינוכית שלוש פעמים ביום. באותו זמן לא היו תוכניות אחרות כך שהיו מאה אחוזי רייטינג. היה בזה חידוש חלוצי וזה היה מונגש לכולם: ילדים, מבוגרים, נכים, נשים בהיריון או לאחר לידה, ספורטאים, נוער לקראת צבא. חתך הרוחב של זה היה אדיר".
דליה מנטבר: "הרבה יותר עושים ספורט ממה שעשו פעם מכל מיני סיבות, אך אחת הסיבות החשובות היא לאו דווקא בריאות. היום אנשים אומרים 'אני רוצה להיראות טוב', 'אני צריך למצוא בן או בת זוג"
התוכנית רצה על המסך במשך כמה שנים והייתה לאחד מסמלי התרבות של שנות ה-80 בישראל. במהלך השנים הופקו ושודרו לא פחות מ-343 פרקים, לא דבר של מה בכך בימים שבהם הטלוויזיה החינוכית הייתה רק בעשור השני לחייה. "הפקנו תוכניות מיוחדות לחגים והבאנו מתעמלים נוספים כך שמשדר יכול היה להיות מורה באולפן עם שני ילדים", מספרת הניג. "באחת התוכניות הופיע שחקן כדורגל מאוד ידוע ממכבי תל אביב שכבר שכחתי את שמו. יחד עם אורה חיון הוא עבד באולפן על תרגילי חיזוק לשרירי הרגליים והדגים אילו תרגילים הם עושים".
"היו לנו תוכניות היתוליות, תוכנית לפורים שהייתה ממש משעשעת, תוכנית עם דודו טופז ועם חנה לסלאו, כל מיני סלבס, וזה היה מקסים", נזכרת הלפרין. "לכל תוכנית הייתי עושה טייק אחד, לא יותר", מתגאה מנטבר, "הייתי מצלמת חמש, שש, שבע תוכניות אחת אחרי השנייה".
גם האווירה על הסט הייתה חברותית. "אני וחיה היינו חברות מאוד טובות ויענק'לה לויתן היה גם חבר נורא טוב שלי", מוסיפה מנטבר, "הייתה לכל המורים מן אנרגיה והומור משותפים, אבל הכי-הכי מהכל – מקצועיות. זה דבר שמאוד אפיין את התוכנית הזאת. היה לנו מאוד כיף. גם הקהל אהב אותנו. בכל פעם שרצו לשנות את השעות או להפסיק לשדר - וואו, איזה מכתבים וטלפונים קיבלנו. מיד החזירו את זה".
"יעיל, אך לא משמח לבב אנוש"
לא מעט שנים חלפו מאז. גם תחום הכושר התבגר. את שיעורי הסטודיו הצבעוניים החליפו אימוני HIIT וקרוספיט, והאימונים המצולמים עברו לטלפון הנייד או הלפטופ. אך על אף הקדמה, נדמה לעיתים שבדרך דהה מאימוני הכושר אלמנט ההנאה שהיה כה מזוהה עם שנות ה-80. "אגיד לך, היום כל האנשים מסתכלים על עצמם במראות כשהם עושים ספורט. הכול צריך להיות נורא מדויק, מאוד סטרילי. האם היום לעשות את השיגעון הזה יעבוד? אני לא חושבת. אני חושבת שגילי 60-50 אולי כן יתמסרו לזה, אבל מסיבות אחרות לגמרי", אומרת מנטבר.
"אימוני הכושר היום קצת מזכירים את התקופה שהייתי בצבא", מוסיפה הלפרין. "אין את הסוציאליזציה, את ההתחברות של אנשים שעובדים בקבוצה יחד עם שמחת חיים ומוזיקה והקצביות המהממת. זאת התקופה הזאת. סוג האימונים היום הוא מאוד ענייני, הרצף שלו הוא לרוב אינטרוולי: את עושה עצימות גבוהה ואחר כך עצימות נמוכה, עוברת לתרגיל הבא וכן הלאה. זה אמנם יעיל, אך לא משמח לבב אנוש, מה שנקרא. אתה נלחם עם עצמך יותר מאשר אתה נהנה. תוכניות האימון טובות, אני לא אומרת שלא, רק שאין בהן פאן בעיניי".
גם הרגלי הכושר של הישראלים השתנו באופן ניכר. "הרבה יותר עושים ספורט ממה שעשו פעם מכל מיני סיבות, אך אחת הסיבות החשובות היא לאו דווקא בריאות, היא דווקא נמצאת במקום הכמעט אחרון", מציינת מנטבר. "היום אנשים אומרים 'אני רוצה להיראות טוב', 'אני צריך למצוא בן או בת זוג'".
"אני חושבת שההרגלים שלנו השתנו לטובה", אומרת הלפרין. "נפתחו המון מכוני כושר, זה הפך לדבר מאוד אופנתי ללכת להתאמן שם. אנשים עושים יותר כושר, הולכים הרבה. יש תוכניות כושר לגיל השלישי, לגיל הרך. אתה רואה אנשים בים הולכים, רצים, מתאמנים על מתח. יש ערנות מאוד גבוהה וזו באמת התרומה הכי חשובה שתרמנו אז כשהתחלנו".
"פתאום כולם רוצים לרוץ. כולם", מוסיפה מנטבר. "אני רואה אנשים שרצים עם תחבושות בברכיים, עם חוסר סימטריה, עם כאבי גב, כל הסל. אף אחד לא מוכן לוותר על האדרנלין המטורף שיש בריצה. אני עובדת עם פציעות של אצנים ואני פשוט בשוק. אם זה היה בשביל הבריאות, אנשים היו בוחרים את סוג הספורט שנכון להם, אבל לא כל אחד יכול לרוץ. זה מאוד בריא לרוץ, אבל זה מאוד קשור לסף הגוף של הבן אדם. יש אנשים שרצים ונשענים על העצמות והמפרקים וגורמים לעצמם נזק גופני איום ונורא".
כיום כושר עדיין מהווה חלק מרכזי בחייהן של השתיים. "עבדתי בהפקות בחוץ לארץ עם גלעד ינקלביץ', הוצאתי כמה ספרים וסיימתי לעבוד כשהייתי ראש המחלקה למחול במכללת וינגייט", מספרת הלפרין. "אני עושה כושר, שוחה הרבה, עובדת עם משקולות לא נורא כבדות. מבצעת מתיחות וחיזוקים".
חיה הלפרין: "הדברים מאוד התחדשו מאז, הקצב נעשה אחר, הביגוד נעשה אחר. זה יהיה קצת ארכאי לעלות את התוכנית עוד פעם לשידור, אבל אם אפשר היה לעשות תוכנית שהיא נכונה לתקופה, יהיה מקום לדבר הזה"
גם מנטבר נמצאת בעשייה. "כיום אני מחזיקה סטודיו אחד לפילאטיס אחרי שהיו לי עשרות בכל הארץ", היא אומרת, "הוא מתאים לשישה-שבעה אנשים בשעה, שזה הכי כיף שיכול להיות. אינטימי. יש אנשים שנמצאים אצלי כבר 20, 30, 40 שנה, מתמידים ובאים פעמיים-שלוש בשבוע. קיבלתי אותם צעירים ועכשיו הם כבר בני 80-70. לעבוד עם אנשים זאת האהבה הכי גדולה שלי. בנוסף יש לי שיתוף פעולה עם המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט ואני גם פרזנטורית של רשת לדיור מוגן. אני מאושרת שאני מצליחה ויש לי את ההזדמנות לעזור לאנשים בני הגיל השלישי להיות אנרגטיים ובכושר גופני גבוה. זה מדהים".
האם יש עוד סיכוי ש"שעת כושר" תפתיע אותנו ותחזור לשידור? הלפרין לא שוללת, אך גם מציינת כי זה תלוי בכמה גורמים. "לפי מה שאני שומעת מאנשים שמזהים אותי עד היום עם הקארה השחור הסמלי, הם מבקשים כל הזמן למה לא עוד פעם ועוד פעם. תראה, הדברים מאוד התחדשו מאז, הקצב נעשה אחר, הביגוד נעשה אחר. זה יהיה קצת ארכאי לעלות את התוכנית עוד פעם לשידור, אבל אם אפשר היה לעשות תוכנית שהיא נכונה לתקופה, יהיה מקום לדבר הזה. זה חייב להיות מותאם לזמן, לאופנה ולמוזיקה של עכשיו. זה לא יכול להיות כמו אז".
