מאז הופעת הפרוזק בתחילת שנות ה-90 הביאו התרופות נוגדות הדיכאון למהפכה בטיפול בחולים. עכשיו מגלה מחקר חדש שנערך בבריטניה כי הפסקת הטיפול גורמת אצל לפחות מחצית מהחולים לחזרת הדיכאון בעוצמה גבוהה – ולמשך זמן רב. המחקר פורסם בגיליון החדש של כתב העת New England Journal of Medicine.
קראו עוד:
המחקר כלל 478 מטופלים מ-150 מרפאות לטיפול נפשי בבריטניה. כל אחד מהנבדקים לקה בדיכאון למשך שתי תקופות לפחות או טופל בנוגדי דיכאון במשך שנתיים או יותר. המטופלים חולקו לשתי קבוצות: האחת קיבלה מינונים תקינים של התרופות נוגדות הדיכאון, והאחרת קיבלה מינונים של התרופה שירדו בהדרגה עד למינון אפסי בתום חודשיים. בחודש השלישי קיבלו המטופלים הללו תרופת פלצבו ללא חומר פעיל – בלי ידיעתם.
נוגדי הדיכאון שבהם השתמשו במחקר היו מארבע קבוצות הנמכרות גם בישראל - ציטלופראם, פלואוקסטין, סרטרלין ומירטזפין - ואף אחד מהמטופלים ומהחוקרים לא ידע מי קיבל את התרופה האמיתית, ומי קיבל דמה. בתום 52 שבועות של מעקב התברר כי 56% מאלו שטופלו במינונים היורדים עד לפלצבו לקו בהתלקחות של הדיכאון, בהשוואה ל-39% מאלו שהמשיכו ליטול את המינונים הנכונים של התרופה. עוד התגלה שתסמיני הדיכאון והחרדה היו עוצמתיים יותר בקרב הקבוצה שהפסיקה לקבל את התרופות האמיתיות.
"אנשים לא מעריכים נכון את הדיכאון", אומר ד"ר הדר שלו, מנהל המערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע. "השימוש במילה 'דיכאון' השתרש באופן לא נכון. אנשים נוטים להגיד שהם בדיכאון אם היה להם יום לא טוב. זה מוביל לבלבול בין מצב רוח רע - תופעה תקינה שמתרחשת כשקורים דברים לא טובים - לבין דיכאון, שהוא מחלה עם מרכיבים ביולוגיים גנטיים וסביבתיים. בגלל הבלבול הזה אנשים חושבים שאם הם בדיכאון ומצבם משתפר בתחילת הטיפול התרופתי, אז נראה שזה היה רק מצב רוח רע, ולא דיכאון אמיתי".
למה בעצם לא להפסיק את הטיפול התרופתי כשמרגישים טוב יותר?
"דיכאון היא הפרעה עם מהלך גלי: היא באה, חולפת וחוזרת שוב. המחקרים מלמדים שאם הייתה אפיזודה אחת של דיכאון, כ-25% מהאנשים שיפסיקו את הטיפול ילקו שוב בדיכאון בתוך חצי שנה, ולפרק זמן ארוך יותר, 50-30% יעברו אפיזודה נוספת של דיכאון בתוך שנתיים, ו-70-50% יסבלו מהתלקחות של הדיכאון בתוך חמש שנים.
"אנחנו גם יודעים שככל שיש יותר גלים חוזרים של דיכאון, יורד הסף להתפרצות הבאה שלהם. כלומר, אם בשביל ההתפרצות הראשונה של הדיכאון היה גורם משמעותי כמו מוות של קרוב משפחה או מחלה מאוד קשה, הרי שבהתפרצויות הבאות הגורם יהיה קל יותר: פיטורים, הגירה או אפילו סתם ויכוח. כל אפיזודה מעלה את הסיכון לאירוע נוסף ולהתפרצות מסיבה דרמטית פחות. התרופות לא רק מטפלות בדיכאון אלא גם מפחיתות את הסיכון להתלקחות נוספת".
לדברי ד"ר שלו, נוגדי הדיכאון פועלים לא רק על תסמיני העצבות, הפסימיות, הייאוש וההתמקדות בחלקים השליליים, אלא גם על מרכיבים אובססיביים שמהם סובלים רבים מהחולים. "בדיכאון, ההפרעה בחשיבה היא כפולה", הוא מסביר. "יש מרכיב של תכנים שליליים, אבל אצל חולים רבים החשיבה נוטה להיות אובססיבית, עם מחשבות בלתי פוסקות על מה שהוביל להתפרצות הדיכאון: פחות יכולת לעבד מידע, להסיק מסקנות ולבצע אינטגרציה. החולים נכנסים ללופים של מחשבות בלתי פוסקות, ויוצא שהם תקועים עם אותם תכנים שליליים. פה יש חשיבות רבה לטיפול הפסיכולוגי, שבו מבצעים עיבוד מחשבות עם פסיכולוג, יחד עם הטיפול התרופתי שמפחית את התסמינים האובססיביים".
זה אומר שמי שמטופל בנוגדי דיכאון יצטרך ליטול אותם לכל החיים?
"טיפול תרופתי הוא רק אחת מצורות הטיפול בדיכאון. יש גם טיפול פסיכולוגי, פעילות גופנית והקפדה על אורח חיים בריא, עיסוקים מהנים וחיי חברה. לכולם חלק בהצלחה של הטיפול. אבל אין ספק שלתרופה יש תפקיד חשוב כשמדובר בדיכאון משמעותי: היא יכולה למנוע החמרה, להפחית את הסיכון לאובדנות ולשמר רמת תפקוד גבוהה. הטיפול מתחיל להשפיע בתוך שישה עד 12 שבועות ונמשך תשעה חודשים עד שנה מתחילת השיפור בתסמינים. בסיום פרק הזמן הזה צריך להתייעץ עם הפסיכיאטר כדי שיעריך שוב את המצב ויחליט אם ניתן להפסיק את הטיפול".
"לתרופה יש תפקיד חשוב כשמדובר בדיכאון משמעותי: היא יכולה למנוע החמרה, להפחית את הסיכון לאובדנות ולשמר רמת תפקוד גבוהה. הטיפול מתחיל להשפיע בתוך שישה עד 12 שבועות ונמשך תשעה חודשים עד שנה מתחילת השיפור בתסמינים. בסיום פרק הזמן הזה צריך להתייעץ עם הפסיכיאטר"
איך מתבצעת הפסקת הטיפול בנוגדי דיכאון?
"מפסיקים אותו בהדרגה. בדרך כלל נמליץ על נטילה של חצי מהמינון הרגיל למשך חודשיים, ואז הפסיכיאטר שוקל אם להפחית את המינון עוד יותר עד להפסקה מוחלטת. ההפסקה צריכה להיעשות בזהירות רבה ותחת ניטור של הרופא. אסור בשום אופן להפסיק לבד טיפול בנוגדי דיכאון".
הטיפול הממושך בנוגדי דיכאון לא מסוכן?
"התרופות נוגדות הדיכאון שקיימות היום, בטוחות מאוד, ניתן להשתמש בהן למשך שנים ואפילו כל החיים. אין בהן סכנת התמכרות וגם לא סכנה למוח, ללב, לכליות או לכבד".