רגע לפני ההנפקה המיוחלת לציבור, התבשרו אנשי חברת EPM הפועלת לייצור תרופות ממולקולות סינתטיות שזהות לחומרים המצויים בצמח הקנאביס, וביניהם הנשיא הטרי שלה, פרופ' זאב רוטשטיין, לשעבר מנהל בתי החולים שיבא והדסה, כי הרשות לניירות ערך עוצרת את ההנפקה על מנת לבצע תיקונים בתשקיף החברה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה לא הדבר החריג היחיד בחברה הקטנה הזו, שמגייסת כספים מהציבור באמצעות הנפקה המתבצעת במודל ייחודי של מימון המונים, שכונתה על ידי הרשות "בסיכון גבוה". גיוס הכספים נעשה באמצעות פנייה ישירה לציבור בסדרת פרסומות אגרסיביות בערוצים רשת וקשת, שנועדו לשכנע אתכם שהדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות על מנת להבטיח את עתידכם הכלכלי הוא השקעה בתרופות שמפתחת החברה. אלא שהתרופות האלה, אם אפשר לקרוא כך למולקולות שחלקן לא נבדק אפילו על בעלי חיים, נמצאות בשלב מוקדם כל כך של פיתוח, שהרשות טענה כי פרסומי החברה בטלוויזיה לא כללו גילוי נאות בנוגע לסיכוני ההשקעה, תוך הטעיית משקיעים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לפני שבוע חזרה החברה לבורסה, עם אישור של הרשות המבוסס על תשקיף חדש. גם הפרסומות אושרו לשידור מחדש, תחת הגבלות. אם לא תגייס החברה את הסכום הנדרש לה, 44 מיליון שקל, ההנפקה אמורה להתבטל וכספם של המשקיעים יוחזר להם.
הנשיא הטרי רוטשטיין, כוכב הפרסומת הזו, שכבר שרד כמה וכמה מהמורות בשנות הקריירה הארוכות שלו, ובאופן כללי מעיד על עצמו כמי שכישלונות אינם זרים לו, משוכנע שהקשיים שחוותה החברה הם זמניים בלבד.
"האחריות שלי היא פחות בנושא ההנפקות בשוק ההון ויותר לגבי הטכנולוגיה הרפואית", הוא מבהיר. "לגבי זה אני יכול להגיד בצורה ברורה: החברה מפתחת טיפולים תרופתיים חדשים. מדובר בייצור במעבדה של אותן המולקולות שיהפכו להיות תרופות אחרי בדיקה שלהן וניסיונות פרה-קליניים בחיות מעבדה ואחר כך באנשים".
בפועל אתה מוכר לאנשים מוצר שלא קיים, וספק אם יהיה קיים בעתיד.
"ברור שאין מוצר. אני לא איש שיווק. אני משתתף בגיוס כספים על מנת שנוכל לקחת את אותן מולקולות ולפתח אותן. יש כמה מולקולות כאלה, ובכסף שגויס עד היום הספקנו לעשות ניסיונות בשתיים מהן בחיות מעבדה".
מה העלו הניסיונות האלה?
"החברה מפתחת שורה של תרופות, שהבולטות ביניהן הן נגד השמנה ונגד דלקת. אחת המולקולות, שאנחנו קוראים לה 301, הייתה בעלת אפקט מדהים על השמנה. לחברה יש היום פטנט על המולקולות האלה. יש ניסיונות בחיות ניסוי, שהצליחו מעל המצופה. השאלה האם האפקט הזה יחזור על עצמו בבני אדם. בנוסף, יש לנו מולקולה נוספת שגם היא סיימה ניסוי פרה-קליני, ומצליחה להוריד דלקת בצורה קיצונית כמו סטרואידים בחיות ניסוי".
מי כמוך יודע שמדובר בלונג שוט, בהגדרה עדינה. הרוב המוחלט של התרופות שנמצאות בשלבי ניסויים מוקדמים לא מגיעות בכלל לקו הגמר.
"בתעשיית התרופות הרגילה זה נכון, אבל במודל הזה, של תרופות שהמוצא הגנטי שלהן מהקנאביס, זה בדיוק הפוך. יש 90 אחוז הצלחה. אנחנו יודעים שלצמח עצמו יש סגולות ריפוי. אם זה יתנהג בבני אדם כמו בחולדות פתרנו בעיה רצינית מאוד, של 50 אלף חולים בעולם, שסובלים ממחלה שגורמת לאכילה בלתי נשלטת. ואם אותו מנגנון גורם גם להשמנת יתר חולנית, בואי נגיד שאני וכל אלה שהשקיעו בחברה יראו פירות במעשיהם".
אתה מושקע בחברה באופן אישי?
"יש לי שניים וחצי אחוזים בחברה. כלומר יש לי אינטרס אישי שהיא תצליח, מכל הבחינות".
ובכל זאת, אתה שם את המוניטין המקצועי והרפואי שלך על חברה שהיא, במקרה הטוב, הבטחה.
"אני שם את המוניטין שלי על הטכנולוגיה של פיתוח התרופה ועל המדענים הרציניים שעובדים איתנו בארץ ובעולם".
אתה לא מוטרד שאנשים שישקיעו בחברה על סמך האמון בך ובשם המקצועי שלך יאבדו את כספם?
"הבורסה נפלה בחודשים האחרונים בצורה רחבה מאוד, וגם מי שהשקיעו בחברות גדולות הפסידו את הונם. השקעות מהסוג הזה הן השקעות של הון-סיכון - משקיעים את ההון ולוקחים סיכון. זה שם המשחק. אני אומר לאנשים בצורה ברורה: אלה הממצאים שלנו. אני שם את ידיי על הממצאים, שהם נכונים ומדויקים. יש לי תקווה שמה שראינו בחיות ניסוי נראה גם בבני אדם. יכול להיות שזה לא יקרה. ההערכה שלי היא שיש סיכוי טוב שכן".
מה למי שעשה קריירה ציבורית בתחום הרפואה ולסטארטאפים צעירים, שספק אם ייצא מהם משהו?
"אני מסתכל על זה מהנקודה הטכנולוגית יותר מאשר על ההנפקה. נפלתי לשוק ההון באיחור גדול. אני לא כל כך מיומן בו. מבחינת הרפואה שבסיפור הזה, מאוד מלהיב אותי להיות חלק מייצור תרופות חדשות, שלא היו קיימות קודם".
אתה חולם על אקזיט?
"ממש לא. אני מרגיש כמו אבא שקונה כרטיסי פיס לילדים שלו לפני ההגרלה. אני חי בסדר. אין לי שאיפות לקנות יאכטה. הכסף אף פעם לא שיחק תפקיד יותר מדי גדול בחיים שלי. יש לי הרבה חברים עשירים ויש גם לא עשירים. אני אוהב אותם במידה שווה. כן הייתי רוצה הצלחה. אני מאוד רודף אותה. מהבוקר עד שאני עוצם את העיניים בלילה אני חולם על דבר אחד - איך אני מצליח".
וזה, מתברר, בשורה מפתיעה אחת, היה ונותר הדלק, או יותר מדויק מנוע הסילון שמטיס את מי שהיה עד לאחרונה אחד המנהלים הוותיקים והחזקים של מערכת הבריאות בישראל. אבל בשנים האחרונות, למרות הרקורד המפואר שלו, הוא היה צריך לעבוד קשה במיוחד כדי להשיג את ההצלחה המיוחלת.
ביולי 2021, אחרי 42 שנים בשירות הציבורי, מצא עצמו רוטשטיין, המנהל המיתולוגי של שיבא ומי שהוצנח לפני שש שנים על הדסה לרפא את בית החולים הירושלמי מהמשבר הכלכלי הגדול שנקלע אליו, יושב בבית באפס מעשה. מאחוריו - קריירה מפוארת כאחד המנהלים החזקים והדומיננטיים ביותר במערכת הבריאות הישראלית. לפניו - כלום ושום דבר. חוסר ודאות שחור ומאיים.
זה קרה אחרי עוד פיצוץ בלתי נמנע עם נשות הדסה, הגוף הציוני שהקים את הדסה ושולט בו עד היום. הן יצאו בסדרת האשמות קשות, טענו שהוא מחרב את בית החולים, פוגע ביחסי העבודה ומבריח את התורמים. רוטשטיין, מצידו, לא נצר את האש. הוא האשים את ארגון הנשים בניהול כושל ואינטרסנטי, שמנותק מצורכי מערכת הבריאות הישראלית, עשה - או לפחות ניסה לעשות - מה שנראה לו נכון, לא משנה על הבהונות של מי דרך, ואף לקה בדרך באירוע מוחי קל, אותו הוא מייחס למתחים הקשים של התקופה הסוערת ההיא, שנגמרה בפרידה כפויה.
"באוגוסט סיימתי את התפקיד מתוך הבנה שב-1 בספטמבר כבר אין לי תלוש משכורת, וגם אין מה שיעיר אותי בבוקר", הוא משחזר. "בתוך הסיפור הזה התביישתי להרים טלפונים לחברים. כל כך התביישתי, שלא עשיתי את זה. ובאמת כל ההצעות שיש לי הן מאנשים שפנו אליי. הבושה הזו אולי קילקלה לי, מצד אחד, להגשים את חלומות חיי, ויש לי כאלה. מצד שני, נתנה לי זריקת עידוד שאני עוד שווה משהו. הנה, אנשים לוקחים אותי".
מה בעצם קרה שם? איך הגעת למצב שנאלצת להתפטר, רגע לפני שימוע לקראת פיטורים?
"נשות הדסה לא רצו אותי מהתחלה. הן לא אהבו אותי. אני הייתי המנכ"ל השביעי שהודח משם, כולם סיימו בעוגמת נפש. נכפיתי עליהן אחרי פשיטת הרגל האחרונה שלהן, ב-2014, על ידי הממשלה. מי שתמך בי היו שר האוצר כחלון ושר הבריאות ליצמן. בהסכם ההבראה עם המדינה נכתב שתהיה לשרים מילה לגבי מי ינהל את הדסה. אני חושב שזה היה רעיון טוב, כי נשות הדסה, עם כל הדאגה שלהן, וכל הציונות שהיא בדמן, לא מכירות את מערכת הבריאות שלנו על בורייה. לא בטוח שמה שטוב לנשות הדסה טוב למדינת ישראל ולהפך. יש איזה קונפליקט מובנה שם. למיטב ידיעתי, נשות הדסה לא ביקרו בארץ בשנתיים וחצי האחרונות. קורונה, נכון. קורונה פלוס, נקרא לזה".
כל זה לא חדש. ובכל זאת, הרמת את הכפפה המפוקפקת הזו ובעיצומו של משבר כלכלי ענק הסכמת לעזוב את שיבא, בית החולים החזק בישראל, ולעבור למוסד שכל המנכ"לים האחרונים שלו נכשלו.
"כשליצמן הגיע אליי ב-11 בלילה וניסה לשכנע אותי לעבור להדסה, אמרתי לו, 'רב ליצמן, נשות הדסה לעולם לא יקבלו אותי'. ליצמן אמר לי, 'אני הולך לבדוק את זה איתן'. כנראה הוא כפה עליהן הר כגיגית. בסופו של עניין הן קיבלו אותי כעצם בגרון, ומהיום הראשון חיפשו דרך להיפטר ממני".
הקונפליקט הבלתי אפשרי הזה, סכסוך מתמשך בין הבעלים למנכ"ל, נמשך למעשה לאורך כל הכהונה שלך שם. "בפברואר 2016 הן קראו לי לפגישה ראשונה אחרי שנבחרתי. נתתי להן תוכנית שלמה איך הדסה צריך להיראות. מרכזי מצוינות, הובלה, לחזור חזרה לתקופה שהיה בית החולים המוביל במדינה. אבל לא זכיתי לשום תשובה מהן. בסוף 2019 הן עמדו לפטר אותי, אבל ליצמן וכחלון מנעו את זה. ואז הגיעה הקורונה. אני מוכרח להגיד שהן עשו מאמצים גדולים לגייס עבור הדסה כספים בתקופת הקורונה ואני מוריד את הכובע על העבודה הטובה שלהן בתחום הזה. בסוף 2020 הן התקדמו בתוכנית שלהן להעיף אותי".
מה היה הקש ששבר את גב הגמל?
"הן הפסיקו את העבודה של יו"ר הדירקטוריון הקודם, ארז מלצר, שמבחינתי היה עזר עצום בפיתוח של הדסה, והתחילו לדבר על דליה איציק שתחליף אותו. לא הבנתי בדיוק איך הן משוות את איציק לארז, מה הקשר בין פוליטיקאי למי שבאמת עושה, וגם אמרתי להן את זה במפורש. בסוף 2020 נגמר הסכם ההבראה. הן לא דאגו לחדש את ההסכם הזה, שחייב אותן לתקנון מסוים, ויום אחרי זה הן שינו את התקנון. במקום התנאים למינוי היו"ר, שקבעו שהוא צריך לעמוד בשורת קריטריונים ולהיות בעל ידע וניסיון, הן כתבו בלי בושה שמי שמועמד לתפקיד היו"ר יכול להיות מי שהיה יו"ר הכנסת.
"על זה נוסף התקל הגדול שהיה לי איתן לגבי קרקעות הדסה. בזמנו ביקשתי לשחרר קרקעות שהיו שייכות לתל השומר, כך שבית החולים יצטמצם בשטח ויקבל כסף לבנות מחדש ונוכל להאיץ את פיתוחו. בסופו של דבר הצלחנו להביא להסכם מצוין. להדסה יש כ-700 דונמים קרקעות מסביב לבית החולים, שכולן עצים. הרעיון שלי היה לחזור על ההצלחה מתל השומר. הצלחתי להשיג הסכם עם המינהל והבאתי אותו לנשות הדסה. באתי עם ראשי המינהל, ארבעה אנשים הכי בכירים, לניו-יורק, ליומיים דיונים איתן. הייתי משוכנע שיחתמו, אבל חזרתי משם בלי חתימה. הן לא הסכימו לחתום על כלום. עד היום הנושא לא פתור.
"לא עצרתי בלשוני ואמרתי את דעתי עליהן, בצורה ברורה וחדה שלא משתמעת לשתי פנים. היה ברור לגמרי שזה עניין של ימים עד שאלך. ובאמת בעזרת היו"ר החדשה, דליה איציק, שלדעתי המינוי שלה הזוי, זה מה שקרה".
מתי גמלה בליבך ההחלטה להתפטר?
"לא התפטרתי. הן הזמינו אותי לשימוע. כתבו לי מכתב מלא האשמות נוראות. האשימו אותי כמעט בכל דבר, כולל התעללות במזכירה שלי, שאני הולך איתה 16 שנה וביום שעזבתי שם הודיעו לה שהיא הולכת הביתה. לא התביישו לכתוב את זה בכתב ההאשמות, שברור שהיה מצוץ מהאצבע. היה ברור לי מה מטרת השימוע הזה, והעדפתי להגיע איתן להסכם. בלי שימוע ובלי עיתונות. לא רציתי לבזבז את חיי בבית הדין לעבודה. זה לא היה עוזר לאף אחד, לא לי ולא להדסה. בחרתי לסתום את הפה ולהמשיך את החיים שלי כרגיל".
עזבת בתחושת החמצה?
"לא. יש לי חמש שנים וחצי של עשייה. קיבלתי את בית החולים ללא כיוון ברור, עם גירעון מאוד-מאוד גדול. השארתי אחריי בית חולים עם חזון, שעלה לגדולה, כולל בתקופת הקורונה הקשה. בניתי מערך שיקומי גדול, ציידתי את הדסה בציוד המתקדם ביותר ובהמון אנשים טובים, ששברו את המיתוס שבהדסה מקדמים רק אנשים שצמחו בו. כשהלכתי לשם ידעתי שלא אספיק לעשות כל מה שרציתי. אבל הרבה פעמים מהתנופה מתחילים לרוץ. מהתנופה שלי אני מניח שהדסה ימשיך להתפתח ואני מפרגן לו".
בראיון קודם למוסף זה קישרת בין השבץ שעברת לפני שנתיים לכהונה הסוערת בירושלים.
"אי-אפשר להתעלם מהנסיבות. זה קרה בזמן משבר כלכלי ענק. יום לפני האירוע היו מיליון ספקים שהתדפקו על דלתנו בלחץ אימים. הובטח לנו שנקבל כסף אבל הכסף לא הגיע. הייתי צריך לשלוח את כולם לכל הרוחות. כל הקונפליקט הזה הכניס אותי למתח נורא. לא ישנתי דקה בלילה, הייתי גמור ממתח ומעייפות. השבץ שהופיע למחרת חיבר בין הדברים. בזמנו פרופ' שני, שהיה מנכ"ל שיבא לפניי, אמר לי שלסטנט שהוא קיבל בלב הוא קרא רוטשטיין. אני החלטתי לקרוא לאירוע שלי הדסה".
מארגון נשות הדסה נמסר בתגובה:
"מצער שפרופ’ רוטשטיין בחר לעוות את העובדות ולהציג באופן מטעה את ארגון נשות הדסה, ארגון אשר הניח את היסודות למערכת הבריאות בישראל ופועל למען מדינת ישראל והציבור בישראל כבר יותר מ-100 שנה. היה זה ארגון נשות הדסה שגייס במהלך תקופת כהונתו של פרופ’ רוטשטיין כמנכ"ל בית החולים 1.2 מיליארד שקל עבור המרכז הרפואי הדסה. הכספים הללו, יחד עם תמיכה מממשלת ישראל, איפשרו לבית החולים להמשיך ולהעניק טיפול איכותי וברמה גבוהה ליותר ממיליון חולים מדי שנה. בית החולים, כמו גם ארגון נשות הדסה, ימשיכו בפעילותם למען הציבור במדינת ישראל כפי שעשו עד כה".
מדירקטוריון בית החולים הדסה נמסר:
"החלטת דירקטוריון בית החולים לסיים את כהונתו של רוטשטיין התקבלה פה אחד, וזאת מסיבות הברורות לו היטב".
הפיצוץ עם נשות הדסה, היה רק האירוע האחרון בסדרה של ריבים מפוארים ומתוקשרים, אותם מתאר רוטשטיין בגילוי לב בספרו החדש "זאב בחלוק לבן" (הוצאת "ידיעות ספרים"). בפתיח, הוא מצטט קופירייטר בשם רוב סילטנן, שאמר: "לחיי המשוגעים, המורדים, הטראבל מייקרים... אנשים שהם משוגעים מספיק לחשוב שהם מסוגלים לשנות את העולם, הם אלה שבאמת משנים אותו".
ואכן רוטשטיין, מנהל שחושב מחוץ לקופסה ולא נותן לשום מכשול בירוקרטי או מגבלה מינהלית לעצור אותו, הצליח בשנים האחרונות להסתכסך פחות או יותר עם כולם - כולל מי שהיה בזמנו שר הבריאות ליצמן והחשבת הכללית לשעבר במשרד האוצר מיכל עבאדי-בויאנג'ו, וקומם עליו את בכירי הרופאים בהדסה, שכל מה שהורגלו בו התהפך בן לילה כשהוצנח לשם.
"לא התפטרתי. נשות הדסה הזמינו אותי לשימוע. האשימו אותי כמעט בכל דבר, כולל התעללות במזכירה שלי, שאני הולך איתה 16 שנה וביום שעזבתי שם הודיעו לה שהיא הולכת הביתה. העדפתי להגיע איתן להסכם. בלי שימוע ובלי עיתונות. לא רציתי לבזבז את חיי בבית הדין לעבודה"
ולמרות זאת, הוא מעיד על עצמו: "אני מאוד רגיש. מבחוץ מלא קוצים ומבפנים רך כמו חמאה. זה חלק מהחיים שלי, לעמוד על שלי. להתעקש. לא לזרום. לא מעט פעמים גם הוכחתי, בסופו של דבר, לפעמים באיחור די גדול, שצדקתי. אבל אדם אחד, חזק ככל שיהיה, לא יכול להילחם נגד המערכת".
התובנה הזו, כפי שהוא מודה היום בעצמו, חילחלה אליו באיחור. מתוך שורת המהומות שהתחוללו סביבו בשנים האחרונות, ביוזמתו ושלא ביוזמתו, תיזכר במיוחד התפטרות ששת רופאי המחלקה להמטואונקולוגיה ילדים בהדסה, אז מחלקת האשפוז היחידה לילדים חולי סרטן בירושלים, במרץ 2017, במחאה על החלטת ההנהלה לבצע השתלת מח עצם לילדים במחלקת המבוגרים, זמן קצר לאחר שמונה למנהל בית החולים.
תמונות הילדים החולים מחוברים לאינפוזיות במחלקה ריקה מרופאים, יככבו לעד במצעד אירועי הקלון של מערכת הבריאות הישראלית. לדבריו, "תוך כדי המהלך הייתי כנראה האדם הכי אומלל בעולם".
בדיעבד, אתה מתחרט על מה שקרה שם?
"בדיעבד עשיתי את הצעד היחיד שיכולתי: להפגין מנהיגות, ולהשתלט על המצב הנוראי הזה, שהתפתח עוד לפני שבכלל הופעתי בתמונה. עוד לא הספקתי לעשות משהו, לא חיובי ולא שלילי, וכבר זרקו עליי שאי-אפשר לעבוד איתי. זו שגיאה כי אפשר לעבוד איתי, ויעידו על כך הרוב המכריע של עובדי הדסה ששומרים איתי על קשר חם גם היום".
גם הקורונה לא עברה אצלו על מי מנוחות. אחרי שקבע שמדובר בשפעת והתנצל, מתח רוטשטיין ביקורת על התנהלות הממשלה לכל אורך המשבר ודרש להשתמש בבדיקות המוניות כדי לאתר את הנשאים ולהשאיר את המשק פתוח. כשהפך את הדסה לבועה, רכש באופן פרטי ציוד מיגון לרופאים ובדק את כל הרופאים, בניגוד למדיניות הקיצוב הלאומית שהייתה נהוגה אז לבדיקות, כינה אותו ראש שירותי בריאות הציבור אז, פרופ' איתמר גרוטו, "בוגד".
"כל מה שהיה לי להגיד בתחילת הקורונה אמרתי. לא הסתרתי את דעתי", הוא אומר. "התבטאתי בכל מקום באומץ לב, או אולי בטיפשות. היום אומרים שצדקתי".
מדינת ישראל למעשה חזרה לשגרה מלאה. זה נכון בעיניך?
"מכיוון שלדעתי לא הולכים להיפטר מהקורונה, חברתית וכלכלית חייבים להמשיך לחיות לצד הקורונה, עם אמצעי זהירות כאלה ואחרים שיאפשרו לנו לטפל בהתפרצויות".
הוא נולד ב-1950 בחיפה למשפחה ממעמד שאותו הוא מכנה ביידיש דאלעס, דלות. "גרתי בבית עני שניסה בכל כוחו לעבור מהמעמד הנמוך ביותר - למעמד בינוני. אבא שלי עבד בשביל זה יום ולילה וחי חיי סבל. לא הכרתי את המילה חופשה, כי מכיתה ו' כשהתחיל החופש הגדול מצאתי לעצמי עבודה כדי להביא פרנסה הביתה.
"כשלמדתי רפואה עבדתי ככרטיסן בקו 5. משעה חמש עד אחת בלילה עבדתי, ואז חזרתי הביתה כדי לקום ללימודים בשש. אני לא מקטר על זה. בדיעבד אני חושב שזה חלק גדול מאוד ממי שאני כבן אדם. קיבלתי את הפלאפל עם הסחוג".
לאחר שלא התקבל פעמיים ללימודי רפואה בישראל, נסע ללמוד באיטליה. בספר הוא מתאר כיצד כרופא צעיר טיפל באביה של המורה לביולוגיה שלו, שאמרה לו שוב ושוב כילד עתיר בעיות משמעת: ממך לא יצא כלום. "אמרתי לרופא הבכיר עוף מפה, ועשיתי את עצמי שקוע בניירות. כשהיא זיהתה אותי הפנים שלה האדימו. יצאתי מדעתי לעזור לאבא שלה. כל כך רציתי להוכיח לה שבכל אופן יצא ממני משהו. הנה, אני רופא".
כמתמחה צעיר, עמד בראש שביתת הרופאים הגדולה של 1983, שנמשכה ארבעה וחצי חודשים והביאה לשיפור דרמטי בתנאי המתמחים, אותם ייצג. במהלך השביתה הזו, כך הוא מספר בספר, תחב מנהל שיבא אז, פרופ' מרדכי שני, בידו פתק, עליו שירבט בעט: "אתה תהיה מנהל בית החולים".
כמעט 40 שנה חלפו, והעולם לא השתנה בהרבה מהבחינה הזו. המתמחים עדיין נלחמים על תנאי העבודה שלהם.
"המתמחים היום שונים מאיתנו. ערך הפנאי אצלם הרבה יותר גדול. לרובם יש זוגיות וילדים, ורצון בפנאי, וגם הכלכלה לא יכולה לבוא מאמא ואבא. בניגוד למדינות אחרות, שבהן מתמחה נחשב סטודנט, אצלנו יש לו רישיון רפואי, והמערכת מנצלת אותו כרופא, וסוחטת אותו עד הסוף".
אתה תומך בדרישת המתמחים לקיצור התורנויות?
"אין ספק שזו תביעה מוצדקת מבחינתם ומבחינת החולים, אבל מצד שני צריך להיות ריאליים. המערכת לא ערוכה לאשר היום את הרפורמה המלאה שהם רוצים. מספר המתמחים לא מספיק לאייש 30 ימים בחודש בכמות התורנויות ובשעות שהם רוצים.
"אם נקפיד על שעות העבודה והמנוחה, שמתמחה יהפוך להיות כאחד האדם ויעמוד בתחרות עם החבר שלו מההייטק, שעובד שמונה שעות והולך הביתה, יצטרכו כמויות כאלה של מתמחים שאין בנמצא וייקח לפחות שמונה שנים להכשיר אותם. לכן אי-אפשר למצוא פתרון אלא בהסכמות חלקיות ובתחילת תהליכים, דהיינו לצמצם את מספר התורנויות למתמחה, לתחום את צורת העבודה שלו ולאמן אנשים נוספים שאינם מתמחים שיורידו את המשימות הרוטיניות הבנאליות. זה תהליך ארוך, הוא לא יכול לקרות מהיום להיום".
בשנותיו הארוכות בשיבא, כיהן תחילה כעוזר המנהל, במקביל לפרופ' גבי ברבש, לימים מנכ"ל איכילוב, המתחרה המיתולוגי שלו. בספרו הוא מתאר את האיבה המושרשת בין שניהם, איבה שעשתה לה שם במערכת הבריאות עוד שנים רבות לאחר מכן, כששניהם כבר ניהלו את בתי החולים הגדולים באזור המרכז.
"גבי היה הנבחר, המיוחס, מי שסומן להיות יורשו של שני", הוא כותב. "הרגשתי שאין לי סיכוי מולו... כשהוא צבר הישגים - אני צברתי כישלונות. ובאמת, מה הייתי אני בהשוואה אליו? לגבי יש יותר שכל ממני, יש לו איי-קיו יותר גבוה ממני, הוא חוקר טוב ממני והוא גם תלמיד ואקדמאי יותר טוב ממני... אריסטוקרט אמיתי... נוסף לכל אלה, גבי היה חרוץ מאוד. כל הסיטואציה הזו נתנה לי דרייב: לא לייצר תחרות מולו, אלא לחפש את הדברים האחרים שאני יכול לגלות בעצמי".
אתם עדיין אויבים?
"מאז שגבי עזב את איכילוב לטובת גמזו היחסים שלנו התהדקו. אני מגדיר את היחסים בינינו כחברים טובים, שעדיין חושבים יחד ומקווים לעשות דברים יחד. אישית אני מאוד מחבב ומאוד מעריך אותו".
שתי פרשות רפואיות גדולות נקשרו לתקופת הכהונה שלו כמנכ"ל שיבא: הטיפול באריק שרון ז"ל במחלקה לשיקום נשימתי, שנמשך שמונה שנים, והטענות לרשלנות בטיפול במנכ"ל טבע לשעבר, אלי הורביץ ז"ל, שנפטר בשיבא.
על האשפוז של שרון, שנפטר בסופו של דבר בבית החולים, הוא מספר בספר: "אריק שרון שהה בשיקום בשיבא למעלה משמונה שנים. חדר כפול, לרשותו ולרשות משפחתו. לא נכנסתי לעימות עם מקורביו, שאצו רצו לתורמי שיבא, להתלונן בפניהם שבבית החולים שמו את ראש הממשלה שלנו במחסן.... 'התחתנו' עם גלעד המסור, שהגיע מהחווה כמעט בכל יום וישב שעות עם אביו והאמין שעוד יתאושש ויקום על רגליו. כשהגיעה הבקשה לאפשר לגלעד לקחת את אביו באמבולנס לטיפול בתא לחץ ארגנו מבצע צבאי כדי שהוא יילקח לתא הלחץ בבית החולים אסף הרופא... חשתי בתוכי שאריק היה רוצה לבלות את ימיו האחרונים בסביבתו המוכרת והאהובה, ולא בחדר משמים במרכז השיקום של בית החולים".
"הכרתי את אריק באופן אישי", הוא מספר. "שמעתי הרבה מאוד על משפחתו, על העבר העמוק אי שם ברוסיה, וגם אני התייעצתי ודיברתי איתו. הייתי מאושר להיות קרוב לאדם הזה, שהערצתי. למעלה משמונה שנים טיפלנו בו במסירות".
לא תמיד זה עבר חלק.
"שני דברים כאבו לי לגבי הטיפול בו. הראשון, שאם אריק באמת הבין מה קורה סביבו, ואפילו עקב בעיניו אחרי משחק כדורסל בטלוויזיה, כפי שטענו הילדים שלו, הנחתי שהמקום שבו ירצה להיות הוא החווה שלו, המקום שהכי אהב, ליד לילי. עשיתי את כל הסידורים בעולם על מנת שאריק יוכל לקבל את הטיפולים בביתו, הכל כבר היה מוכן. נכון שזה היה משחרר חדר שנמצא במשורה, אבל זה נעשה לא משיקולים של כסף. בעניין הזה היה קונפליקט בעיקר עם גלעד, שלא רצה. לזכותו אגיד שאני לא מכיר הרבה ילדים מסורים כמוהו. הוא היה מגיע לבקר אותו כמעט כל יום ויושב איתו שעות בניסיון לעורר אותו, לא ימים ולא חודשים אלא שנים".
אתה מספר שהמשפחה הפעילה את התורמים שלכם כדי ללחוץ עליכם להשאיר אותו בחדר גדול.
"בהתחלה הוא היה בחדר של שתי מיטות, ורציתי להעביר אותו לחדר פחות מרווח, של מיטה אחת, אבל קיבלתי הערות לא טובות, בלשון המעטה, מתורמים שלנו בארה"ב. זה נורא כאב לי. המסקנה שלי מכל הדברים האלה היא שלא תמיד הכוונות הטובות מצליחות להביא לתוצאות טובות".
איך נפתרה הבעיה?
"החלטתי שבמקרה הזה לא הולך להיות שום קרב. לא נכנסתי לוויכוחים. זה לא היה המקרה להתעמת בו".
המקרה של אלי הורביץ ז"ל, לעומת זאת, הסתיים בעימות ענק. הורביץ, 79, מבכירי התעשיינים בישראל, אושפז בבית החולים שיבא בנובמבר 2011, ומת מזיהום בדם לאחר מספר ימים.
בתו של הורביץ, ד"ר ורד שליו-הורביץ, האשימה את בית החולים במותו, או לפחות בדרך העגומה שבה נפרד מהעולם. "בשעות ערותך האחרונות ראית את פניה המכוערים של המדינה שאהבת", ספדה לו בהלוויה. "במשך שעות ארוכות המתנת שיגיע רופא למחלקה בה שהית, ומצבך הלך והידרדר. ספגת עלבונות ואיומים מאח אטום לב. שיירה ארוכה של רופאים הגיעה בסוף, אבל אז היה כבר מאוחר; איפה היה הרופא האחד שצריך היה להיות שם בשבילך באותן שעות קריטיות?"
בעקבות דרישת המשפחה הוקמה ועדת בדיקה של משרד הבריאות, שקבעה כי הרופאים והאחיות לא העריכו נכון את חומרת מצבו של הורביץ, לא קראו את תוצאות הבדיקות שנערכו לו, ולא ניגשו לבדוק אותו למרות תחנוני המשפחה. למרות זאת קבעה הוועדה כי הטיפול בו היה על פי הסטנדרטים המקובלים וכי ספק אם אבחון מוקדם של חומרת מצבו היה משנה את התוצאה הסופית. אולם נציב הקבילות במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו, קבע כי נפלו מחדלים בטיפול בהורביץ, וכי לבעיות בתקשורת בין אנשי הצוות הרפואי שטיפלו בהורביץ היה חלק בהידרדרות מצבו.
במרץ 2015 קבע ד"ר בועז לב, אז המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, כי "בהתנהלות מנהל המחלקה והרופאים לא נמצא רבב".
על פרשת מותו של אלי הורביץ': "הייתי רוצה שהמשפחה גם תכיר תודה לבית החולים על שנים ארוכות של שיתוף הדדי ופרגון, וגם תעריך את זה שתה"ש עשה הכל עבור אלי. אם נכשלנו בדרך אפשר גם לומר סליחה ולהתנצל. אין צורך להפיץ את הטינה הלאה"
כעת טוען רוטשטיין בספרו כי סיבת המוות של הורביץ בכלל הייתה וירוס קדחת מערב הנילוס, המועבר באמצעות עקיצות יתושים. "ממרחק הזמן אנחנו יודעים שנמצאו בדמו של אלי נוגדנים נגד קדחת הנילוס המערבית", הוא כותב. "בחולים קשישים עם מערכת חיסון חלשה, כמו אצל אלי, עלולה להופיע דלקת של המוח, עם בלבול ושקיעה במצב ההכרה, כאשר התמותה בחולים מעל גיל 50 עוברת את ה-15 אחוז. איננו יודעים מתי וכיצד אלי נדבק במחלה, אבל ברור שהמהלך האשפוזי שלו, עם השקיעה במצב ההכרה וההידרדרות במצבו, מאפיינים יותר את השלבים הסופיים של המחלה".
אלי הורביץ היה מהתורמים הגדולים של בית החולים. אתה חושב שטעיתם בטיפול בו?
"בוודאי שטעינו. אם קליינט יוצא לא מרוצה מבית החולים - נכשלנו. כשאלי חלה, לדאבוני הייתי בדרך לניתוח גב, ולא ידעתי אפילו שקרה מה שקרה. הכניסו אותו לחדר במחלקה פנימית עם עוד שני חולים, שהמצב שלהם היה לא מלבב. זו הייתה פגיעה בו ובעיקר במשפחה שלו. האח שטיפל בו שלח את המשפחה בחוסר סבלנות לחפש שמיכה במחלקה אחרת. בסופו של דבר המערכת איתרה שהוא לא שירותי והזיזה אותו, אבל התשובות שקיבלו היו לא מספקות. ככה לא מטפלים בחולה רגיל, ובטח לא בתורם".
ועדת הבדיקה קבעה כי היו מחדלים בטיפול בהורביץ.
"אם אתה נכנס למוסד ואתה חוטף ישר על הראש בכניסה מהשומר כל החוויה שלך אחר כך מתקלקלת. ברגע שהכניסה של אלי הורביץ לבית החולים נעשתה בצורה פגומה, המשפחה יצאה מאוד לא מרוצה, מה עוד שאת האבחנה הרפואית שלו עשינו הרבה אחרי שנפטר. כשסיפרו לי מה אומרת בתו ליד הקבר שלו בהלוויה, הזדעזעתי. למחרת הלכתי לנחם אותם, והמשכתי גם שם לחטוף. היו תלונות רשמיות למבקר המדינה, למשרד הבריאות. למי לא".
אתה כותב בספר שהפרשה הזו גרמה נזק קשה לבית החולים.
"בית החולים נפגע. גם בתורמים. אנשים אמרו לי, 'אם אתם לא יודעים לטפל בתורמים שלכם למה שנתרום לכם'. זו פגיעה ברפואה הציבורית".
אפשר להבין את הכעס של המשפחה, שיקירה מת בנסיבות כאלה. שום חולה לא ראוי ליחס כזה, גם מי שלא נמנה על מעגל התורמים.
"הייתי רוצה שהמשפחה גם תכיר תודה לבית החולים על שנים ארוכות של שיתוף הדדי ופרגון, וגם תעריך את זה שתל השומר עשה הכל עבור אלי. אם נכשלנו בדרך אפשר גם לומר סליחה ולהתנצל. אין צורך להפיץ את הטינה הלאה".
ד”ר ורד שליו הורביץ, בתו של אלי הורביץ ז"ל, מסרה: "אני בוחרת לא להגיב לאגדות אורבניות שמופרחות כעת באוויר".
האיש שניהל אלפי עובדים עובד עכשיו בחדר משותף במשרד פרטי, אותו חולקים איתו אנשים צעירים ממנו בהרבה. בתיק העבודה הצנוע שהוא נושא עימו יש סנדוויץ' שהכין לעצמו בבוקר ושלוש עגבניות, שיחזיקו אותו עד הערב, כחלק ממשטר התזונה החדש שנכפה עליו מאז השבץ, בזכותו השיל כבר 15 קילו.
"אין רכב, אין נהג, אין מזכירה, אין עוזר. יש לי מחשב נייד שאיתו אני עובד. זה עולם אחר מזה שהייתי רגיל אליו", הוא מודה.
שונה לגמרי מתפקיד המנכ"ל.
"המילה מנכ"ל מעבירה בי צמרמורת. לא רוצה לישון בלילה עם 9,000 עובדים ועם החשבונות. הספיק לי, תודה. אני כבר מעבר לזה. יותר נוח לי כרגע בתפקידים של התוויית מדיניות, אסטרטגיה, והובלה של תהליכים מחקריים".
פרט ל-EPM, הוא עובד כרגע במספר חברות, ביניהן סנט-טק מדיקל, שהוקמה על ידי הראל הרשטיק, שרצח באפריל 1996 את לוכד הנחשים יעקב סלע וריצה 25 שנות מאסר. החברה מפתחת מערכת לניתוח מחלות, בעיקר מחלות ויראליות, בהן בדיקת קורונה מהירה, באמצעות נשיפה.
"הרשטיק הוא רוצח", מצהיר רוטשטיין. "הוא ישב 25 שנים בכלא. זה האיש. אי-אפשר להתעלם מזה. אני נקראתי לבדוק את הטכנולוגיה של החברה. לפני חודש וחצי חברה אחרת קיבלה את אישור ה-FDA לגילוי חומצות אורגניות נדיפות במבחן נשיפה, כלומר לא מדובר בעורבא פרח, אלא בטכנולוגיה שמכירים בה. בינתיים לפי המידע שראיתי לא התרשמתי שמדובר בבלוף.
"השאלה הגדולה ביותר היא איך אני מעז לשבת ליד רוצח. אני אומר בצורה הכי ברורה שבעולם: אין מחילה וסליחה לרוצח, אבל במדינה שיש בה חוק ויש בה סדר, גם רוצחים משתחררים וצריכים להמשיך לחיות. התלבטתי ארוכות בשאלה האם מוסרית אני יכול להצטרף לחברה שהטכנולוגיה שלה יכולה לשנות את מערכת הבריאות הציבורית במחיר זה שאשב עם מי שבגיל 19 ביצע רצח, ובסופו של דבר החלטתי שכן, גם אם כמה אנשים לא יאהבו את זה".
חברה אחרת שבה הוא עובד, ניו פייז, פועלת בניסיון למצוא שיטה חדשה לטיפול בחולים עם סרטן גרורתי, באמצעות חימום. "נשבעתי לעצמי וגם עשיתי הרבה בחיי כדי לנסות למצוא פתרונות למחלה הזו בגלל אמא שלי וסבתא שלי, ששתיהן נפטרו מסרטן השד. אנחנו כבר בשלב של ניסויים בבני אדם בארץ. יש לנו כבר שישה חולים".
השינוי שעובר עליו בשנים האחרונות הוא לא מקצועי בלבד. בפתיח לספר שלו, מודה רוטשטיין למשפחתו, אשתו רותי וחמשת ילדיו, שאחת מהן, ליעד, היא רופאה, מומחית בפסיכיאטריה לילדים. "ממרומי גילי", הוא כותב, "גיליתי שהמשפחה היא הערך האמיתי ובסיס האושר בחיים".
רק עכשיו הבנת את זה?
"מהרגע שבו כף רגלי דרכה בשיבא לראשונה, בשנת 74', בית החולים היה מרכז חיי. בשנת 90' התגרשתי, ובתהליכים האלה נפגעו גם הילדים שלי והתא המשפחתי שהיה לי באותו זמן. אני מאשים בזה את עצמי. לא מזמן עברתי על תמונות משפחתיות וגיליתי שאני כמעט לא מצולם בהן. אפשר להסביר בזה שאבא צילם. יותר סביר שאבא לא שם כי היה בבית חולים. איפשהו באמצע הדרך התחלתי להפנים את האהבה העצומה שלי לילדים. היום המשפחה היא במקום הראשון אצלי".
"התלבטתי ארוכות בשאלה האם מוסרית אני יכול להצטרף לחברה שהטכנולוגיה שלה יכולה לשנות את מערכת הבריאות הציבורית במחיר זה שאשב עם מי שבגיל 19 ביצע רצח, ובסופו של דבר החלטתי שכן, גם אם כמה אנשים לא יאהבו את זה"
מול הכישלון העתידי ההוא, שנחזה לו פעם, כילד קטן ועני בבית הספר, הוא ממשיך להילחם בכל הכוח גם היום. "הייתה לי תחושה שבניגוד לאחרים, אני עובר מכישלון לכישלון בחיים. לידי היו תמיד חבר'ה שמאוד אהבתי שלא היה להם שום כישלון. הם הלכו בדרך המלך. אצלי הייתה תחושה שאני זוחל בבוץ. אנשים שאומרים עליי 'רוטשטיין הוא ככה וככה' לא יודעים את האמת. הם לא יודעים שהחיים שלי הם כישלון אחרי כישלון.
"כתבתי את הספר כדי לספר את כל האמת שלי, עירומה. בלי להסתיר, בלי להתחבא ובלי להתפלצן. היום, כשאני בעשור השמיני לחיי, אני חושב שהכישלונות האלה עיצבו אותי ונתנו לי כוח".
לכל אורך הספר אתה משדר תחושה שלא תמיד מבינים אותך. שהמערכת עושה לך עוול. אבל יש לך חלק לא קטן במהומות שמלוות אותך.
"ככה הרגשתי. אבל מאוד יכול להיות שהאשמה היא גם בי. אי-אפשר להתעלם מזה".
במה למשל?
"באופי שלי. בצורך שלי להיות צודק. להגיד את שלי בכל מצב ובכל מקרה. להתעקש. הרבה פעמים זה יוצר קונפליקטים. גם בשפה שלי ובצורת הביטוי שלי. לא חסכתי בלשוני במצבים מסוימים. לא כולם אוהבים לשמוע את מה שיש לי להגיד".
היום אתה כבר מרגיש שהשגת את מה שרצית?
"עוד לא. גם עכשיו, אחרי הדסה, אני עוד נאבק קשה מאוד להצליח. ולא רק שאני אגיד על עצמי שאני מצליח. שלהצלחה הזו יהיה קהל, שכולם יראו שאני מצליח".
בגילך, לא תשקול לנוח קצת על זרי הדפנה?
"אין לי מושג מה זה".
