בשיתוף מכון המחקר והחדשנות של מכבי KSM
החיים בעידן העושר הדיגיטלי מאפשרים לנו להתחבר אחד לשני מכל מקום בעולם, להאזין למוסיקה על אי-בודד ולהדפיס המבורגר אמיתי. אבל כל הנוחות הזו מגיעה עם תג מחיר: הרישות הטכנולוגי חושף אותנו בכל רגע נתון לעשרות ואף למאות גירויים מפציצי חושים כמעט בכל מרחב אפשרי.
במעבדה של פרופ' אמיר עמדי באוניברסיטת רייכמן פועלים כדי לנצל בדיוק את התורפה הזו של המוח שלנו כדי להטיב עם החוויה האנושית במצבים מסוימים. "לפחות 10% מהמבוגרים ו-40% מהילדים שנדרשים לעבור בדיקות דימות חרדים כל כך – עד שצריך להרדים אותם", אומר עמדי. "אז פיתחנו משקפיים מיוחדים שיוצרים עולם תלת-מימדי קסום שמנתק את המטופל מהסיטואציה, אם זו סריקת MRI או טיפולי הקרנות, וגם מגיב לנשימה של המטופל, כך שהאביזר גם עוזר לו לנשום טוב יותר".
פרופ' עמדי (48), שעומד בראש מכון ברוך איבצ'ר למוח, קוגניציה וטכנולוגיה באוניברסיטת רייכמן – שאותו גם ייסד, ומוביל את מרכז רות ומאיר רוזנטל להדמיה מוחית באוניברסיטה, נחשב לאחד מחוקרי המוח המבטיחים בישראל. את הייחודיות שלו בשדה המחקרי הוא טבע בעיקר הודות לגישתו הלא שגרתית.
"ברנסנס אנשים היו אנשי אשכולות; המתמטיקה העניקה לדה-וינצ'י השראה אמנותית, האמנות תרמה להבנה של האנטומיה, והייתה הזנה הדדית בין דיסציפלינות שונות", מסביר עמדי. "המדע הלך לכיוון קצת אחר, ולדעתי גם מוגזם; חוקרי ראייה, למשל, חוקרים רק את הראייה. וגם בקרב הקהילה הזו יש תתי-נושאים מחקריים; יש מי שחוקרים תפיסת צבע, זיהוי פרצופים, זיהוי אובייקטים, אבל הכל עוסק בראייה. כך זה בכל עולם הרפואה, אבל במוח העניינים לא עובדים ככה".
גם את הסברה שלפיה אנו מנצלים רק אחוזים בודדים מרקמת המוח שלנו מבקש עמדי לפרק. "בחלק גדול מרקמת המוח שלנו אנחנו בכלל לא משתמשים, אתה מסכים עם הקביעה הזו?", שואלת ד"ר טל פטלון. "אנחנו משתמשים בכל רקמת המוח שלנו, ואפשר לראות זאת די בקלות", משיב עמדי.
"המוח מתבסס על דקות התאים 01חמצן וגלוקוז. שבץ, למשל, הוא מצב שבו אספקת החמצן לנוירונים במוח נעצרת, ואחרי מקבל סט של שלוש משימות קשות, הקשר MRI- מתחילים למות והפעילות החשמלית נעצרת. כשנבדק ב ההדוק בין החמצן לפעילות החשמלית נראה בבירור: נמדדת פעילות של כל שכבת המוח. השאלה היא אינה כמה שטח מוח אנו מנצלים; כשאני חושב על מתמטיקה זה לא כמו שאיינשטיין היה חושב על מתמטיקה. יכול להיות מצב ששטחי מוח נרחבים ודומים עובדים בצורה דומה, אבל השאלה היותר חשובה היא מה הייתה רמת היעילות של כל אחת מהפעילויות המוחיות או מה מפיקים מהפעילות המוחית באזור מסוים. זה כבר עניין אחר לגמרי".
תחום חקר המוח, לשיטתו של עמדי, מצריך מאנשיו ראייה ייחודית ומגוונת. לפחות כמו המוח עצמו. "זה מאתגר מאוד", מודה עמדי ומדגים. "כשאנחנו מדברים אנחנו מתבססים בעיקר על חוש השמיעה, ומי שחוקרים את הנושא עוסקים בעיקר בחקר השמיעה. אבל אם אני אצור התנגשות בין תנועת השפתיים לבין השמיעה – לדוגמא, השפתיים שלי יגידו VA, אבל את תשמעי PA – מי שינצח הוא חוש הראייה. מדהים שיכולים להיות מצבים מסויימים שבהם נשמע בעיקר באמצעות הראייה. גם יכולת השמיעה שלנו, של שפה בסביבה רועשת, מאוד יורדת אם הפה של הדובר מכוסה במסיכה. החושים באים כל הזמן באינטראקציה זה עם זה כדי ליצור עבורנו את חוויית העולם. זו גישה לא כל כך שגרתית למחקר, אבל היא מאלצת אותך להבין ביותר מתחום אחד".
האזינו לקטע מהשיחה של פרופ' עמדי עם ד"ר פטלון:
הפרכה של תיאוריה זוכת נובל
התפיסה החושית מרתקת את עמדי, בעיקר משום שהיא לא מפסיקה להפתיע אותו. "בדוקטורט שלי ניסיתי להבין איך אנחנו מזהים אובייקטים, ולכאורה זה קורה באמצעות הראייה", מסביר עמדי. "יש איזור ראייתי במוח שכבר הוכח שהוא קשור לתהליך הזה. במחקר שלי שאלתי היכן בדיוק במוח אנחנו מייצגים את האובייקטים, כי אנחנו הרי יכולים לזהות גם אובייקטים במגע. ציפיתי שזה יהיה קשור למגע, אבל כשבדקתי את העניין ב-MRI ראיתי שאותו איזור ראייתי הופעל גם במקרה של מישוש אובייקטים. הממצא הזה העלה תהיות לגבי עיוורים מלידה שקוראים כתב ברייל. מתברר שאותו איזור ראייתי מופעל גם אצלם במוח, למרות שהם מעולם לא ראו. הממצאים האלה סותרים את תיאוריית 'התקופות הקריטיות' שזכתה בפרס נובל, שלפיה מי שלא סיגל ראייה בשבועות או בחודשים הראשונים לחייו – לא יצליח לפתח את האיזורים הרלוונטיים במוח. מתברר שזה לא לגמרי נכון".
עמדי סבור שהגבולות בין החושים במוח האנושי הרבה פחות נוקשים מכפי שנדמה לנו. מה שמעודד את העירוב החושי הזה הוא טכנולוגיה, גם אם היא פשוטה כמו קריאה. "קריאה היא לא רק משהו שקשור למרכז שדה הראייה ולקווים שמתחברים לאותיות, אלא טכנולוגיה שמעבירה מידע מחוש אחד לחוש אחר", הוא אומר. "איזורי השפה במוח האנושי התפתחו במשך עשרות אלפי שנים, ובמשך כל אותו הזמן הכל התבסס רק על שמיעה. הבעיה עם שמיעה וראייה כשהן מתרחשות אונליין היא שהמידע המועבר קיים רק ברגע שבו מפיקים אותו. אין לו שום תיעוד, ולכן לדור הבא קשה להעביר מידע למרחקים גדולים.
"המצאת הכתיבה איפשרה לקחת את המידע הזה ולחקוק אותו בסלע באמצעות סמלים. ואז פתאום יש אנושות והיסטוריה. יש מידע שיכול לעבור מדור לדור ועל פני מרחקים גדולים. בהתחלה העברנו מילים שלמות, והיינו צריכים המון סימבולים. אבל אז עברנו לשלב הבא, ובמקום לייצג מילים שלמות, הכתב ייצג פונמות. לכל פונמה יש סמל, ולכן זה נשמע מאוד 'ראייתי'. הסמל באמת בנוי מקווים או מאותיות, אבל בכתב ברייל, למשל, מדובר בנקודות המיועדות לזיהוי במגע. בעצם האיזור הזה במוח מבצע המרה חוזרת של הסמלים לפונמות, למילים, למשפטים ולתוכן שלם. כתיבה וקריאה הן לא בדיוק ראייה. הן טכנולוגיות שמעבירות מידע הלוך ושוב בין חוש השמיעה לחוש הראייה".
רואים את הקולות
כחלק מעבודתה כמומחית ברפואת משפחה ורפואת חירום, המפגש של ד"ר פטלון עם יכולות המוח מתרחש לעתים דרך מי שביצעו בעצמם מניפולציות להרחבת התודעה. "אני רואה מטופלים שמגיעים למיון לאחר שימוש בסמים פסיכודאליים, והם מתארים שראו צבעים מדברים, שמעו אותיות, לכל צבע הייתה מוסיקה. כל מיני חיבורים שביומיום אנחנו לא מחברים", היא מספרת. "התופעה הזו נקראת 'סינסטזיה' והיא קיימת גם בקרב מי שמעולם לא נטלו סמים", מסביר עמדי. "מדובר באחוז די קטן של אנשים באוכלוסיה, שצלילים מסוימים יוצרים אצלם חוויית ראייה שלא קיימת בעולם. מעין הזייה שנוצרת אצלם בעקבות קישוריות יתר שיש להם במוח בין איזור השמיעה לאיזור הראייה. אני מאמין שקריאה זה סוג של סינסטזיה חלשה, שאנחנו מעבירים מידע כל הזמן בין שני החושים ויוצרים מזה תוכן".
תחום חקר המוח זוכה לתנופה אדירה בשנים האחרונות. עם ההתקדמות הטכנולוגית הולכת ומתרחב פתח ההצצה של החוקרים על השדה הכל כך מרתק הזה. "לנוכח כל ההבנה הזו בתחום, האם אפשר לאמן אנשים למקסם את היכולות הקוגנטיביות שלהם?", שואלת ד"ר פטלון. "במקרים מסוימים ניתן בהחלט לשפר יכולות של המוח״ משיב עמדי.
האזינו לפרק המלא עם פרופ' אמיר עמדי וליתר הפרקים בפודקאסט ״עניין של חיים ומוות"
בשיתוף מכון המחקר והחדשנות של מכבי KSM
