בגיל 37, עם שלושה ילדים קטנים (כיום 7, 11 ו-13), אובחנה טלי קראוס מחדרה, אחות חדר ניתוח במרכז הרפואי הלל יפה, בסרטן השד. היא עברה ניתוח, הקרנות וטיפול ביולוגי וכן תהליך שיקומי ארוך שבעקבותיו נעדרה מעבודתה שלוש שנים. "העבודה שלי היא ייעוד הבוער בנשמתי", מעידה קראוס על עצמה. בתחילה חזרה לעבוד בחדר הניתוח כמתנדבת, והיום היא ראש צוות דה וינצ'י בחדר הניתוח במשרה מלאה. "החזרה שלי לעבודה לתחום חדשני ומרתק היא חלק משמעותי מתהליך ההחלמה שלי", היא אומרת.
עוד סיפורי אחים ואחיות:
"עברתי טיפולים כימותרפיים קשים ותהליך שיקום ארוך שחלקו נמשך גם בתקופת הקורונה. מצאתי את עצמי חלשה וכאובה בבית, עם שלושה ילדים קטנים, מה שלא סייע לי לחזור לשגרה. החיים שלי נעצרו בבת אחת והתחלתי מסלול ארוך של שיקום קוגניטיבי בעקבות פגיעה בזיכרון וביכולות בסיסיות. למדתי לחזור לעצמי צעד אחר צעד. המשמעות הייתה שלא עבדתי כשלוש שנים".
איך היה לחוות את הרפואה מהצד השני?
"זה היה ממש מוזר עד כדי ניתוק מעצמי. לקח הרבה זמן עד שזה שקע והבנתי שזו שיושבת בצד השני, המטופלת, זו אני. גם לא הייתה לי חרדת מוות. ידעתי שזה משהו זמני ושאני הולכת לעשות הכול כדי לעבור את זה. הטיפולים היו קשים ועברתי את כל תופעות הלוואי הכתובות בספר וגם אלה שמחוצה לו, והייתי נחושה שלא להישבר".
לדבריה, רק במהלך השיקום הבינה שהיא צריכה להתנהל אחרת. "תדמייני בניין מלגו שהחלקים שלו התפרקו ואת לא יודעת איך ומאיפה להתחיל לאסוף אותם, את עצמך, מחדש. הבנתי שהחלק התפקודי, הזיכרון, וכל מה שקשור לקוגניציה וניהול היום-יום – השתבש לי. הייתי זקוקה לעזרה. קיבלתי כלים שלאט-לאט שיפרו את יכולותיי. התחלתי להבין את ההשפעה הרגשית והצלקת שהטראומה שעברתי הותירה בי. יצאתי מאוד מחושלת".
"היום אני מרגישה שאני באמת מגשימה את עצמי, מבטאת את היכולות שלי ונהנית מכל רגע בעבודה. אני עובדת מול ראשי צוותים בתחומי הכירורגיה, האורולוגיה והגניקולוגיה, ולכן ההתמקצעות שלי היא במגוון תחומים"
על אף הקושי בהתמודדות עם המחלה, קראוס אומרת שמה שהיה לה הכי קשב זה הגעגועים לעבודה בחדר הניתוח. "התגעגעתי לסביבת העבודה, לחברי הצוות שהם חברים, לעשייה שעושה טוב ובסופו של דבר באה לתקן. זו לא עוד עבודה, אולי זה קצת גרנדיוזי לומר 'שליחות' אבל כן - אני מגיעה לעבודה בתחושה של שליחות גדולה, בעיקר כשיש סיטואציות מורכבות או ניתוחי חירום שהם ממש מצילי חיים וכיף להיות חלק מזה. זו הסיבה שהחלטתי בהתחלה לחזור לחדר הניתוח כמתנדבת ולחזור בצורה הדרגתית לעבודה במשרה מלאה", מספרת קראוס.
"אני מרגישה שעברתי חוויה מתקנת תוך שיקום ובנייה מחדש של הביטחון העצמי שלי שנפגע בעקבות המחלה. החזרה לעבודה, לסביבה המוכרת והטבעית שלי, עזרה לי לחזור לעצמי, להרגיש שוב שאני תורמת וגם מבחינה אישית, הצלחתי לשקם יכולות שחשבתי שכבר לא קיימות אצלי".
לפני מספר חודשים היא מונתה לראש צוות דה וינצ'י בחדרי הניתוח של הלל יפה. במסגרת תפקידה היא מובילה את הליך הטמעת הטכנולוגיה החדשה בבית החולים, מעבירה הדרכות לצוותים, מסייעת לרופאים וכן אחראית על ההכנה של חדרי הניתוח. "היום אני מרגישה שאני באמת מגשימה את עצמי, מבטאת את היכולות שלי ונהנית מכל רגע בעבודה. אני עובדת מול ראשי צוותים בתחומי הכירורגיה, האורולוגיה והגניקולוגיה, ולכן ההתמקצעות שלי היא במגוון תחומים. מדובר בטכנולוגיה אשר דורשת ידע ספציפי והכשרה ייחודית שכן היא מאפשרת לראות את האנטומיה והרקמות בצורה ברורה יותר תוך קיצור זמן הניתוח, רמת דיוק גבוהה יותר ותוצאות טובות יותר לעומת ניתוחים פתוחים ו/או ניתוחים בשיטת זעיר פולשני (לפרוסקופיה). אני מאמינה ששם העתיד – וזה אצלנו, בהלל יפה".
הכול נשאר במשפחת הראל: הבן ואמו עובדים במחלקות צמודות
כשאייל הראל היה קטן, נהגה אימו רחל להביא אותו אחרי הגן למקום עבודתה: מחלקת שיקום נשימתי ברעות תל אביב, שם הוא נהג להמתין לה בחדר הטלוויזיה עד לסיום יום עבודתה ככוח עזר במחלקה. לפני שלוש שנים סגר מעגל, ועם סיום לימודי הסיעוד – חזר לבית החולים השיקומי רעות, הפעם כחלק מהצוות הסיעודי במחלקה.
הראל הבן (33), מתגורר בבית המשפחה בתל אביב, קומה מעל אימו, עם אשתו ושלושת ילדיהם (שש, שלוש ושנה וחצי). על זיכרונותיו מבית החולים שהביאו אותו לבחור במקצוע ולשוב לאותו בית החולים "העבודה של אמא הייתה קרובה לבית, ממש יכולנו לראות מהבית את בית החולים, כך שבכל פעם כשהייתי חופשי מהגן ובהמשך מבית הספר, ולאמא לא היה סידור בשבילי, היא הייתה לוקחת אותי איתה.
"בהתחלה זה הרגיש לי קצת מוזר, כי מקום עבודה זה לא מקום שבו אתה רגיל לראות את אמא שלך, ועוד ששניכם על מדים. כולם פה יודעים שאני 'הבן של רחל'. אחר כך גיליתי את היתרונות שיש בזה"
"אני זוכר שבכיתה ג' נפצעתי משברי זכוכיות של האקווריום בבית. רצתי כל הדרך לבית החולים, לאמא ולחברים שלה מהעבודה. אני זוכר את הרופא שטיפל בי, שאגב, עובד שם עד היום, ואת שאר אנשי הצוות שטיפלו בי והיו כל כך נחמדים ומרגיעים. ההרגשה הזו היא שגרמה לי לרצות לחזור שוב ושוב, והיא זו שהובילה אותי לימים לבחור במקצוע הזה. רציתי לעזור לאחרים כמו שעזרו לי. גם אמא אומרת שכבר כילד עניין אותי לטפל באחרים, לעשות דברים טובים ולהשפיע".
כיום, הבן ואימו רחל, סבתא לשישה, עובדים יחדיו בחטיבה לשיקום נשימתי, בשתי מחלקות הצמודות זו לזו. האם רחל מציינת כמעט 30 שנות עבודה ברצף ואפילו זכתה בתואר העובדת המצטיינת של בית החולים. "בהתחלה זה הרגיש לי קצת מוזר, כי מקום עבודה זה לא מקום שבו אתה רגיל לראות את אמא שלך, ועוד ששניכם על מדים. כולם פה יודעים שאני 'הבן של רחל'. אחר כך גיליתי את היתרונות שיש בזה".
מה למשל?
"זה האוכל שאנחנו מביאים מהבית אחד לשני. זה השיתוף והקיטור ההדדי שאפשר לחלוק מבלי לחשוש, כי מי שאוהב ודואג לך - לידך. אני אוהב ששנינו עובדים באותן המשמרות ואז יוצאים ביחד הביתה. אני גר עם אמא בקומה למעלה, כך שגם אחרי העבודה אנחנו ביחד ומאוד קרובים.
"גם בבית יש לנו בדיחות משלנו ששאר בני המשפחה לא תמיד מבינים. יש בינינו יותר נושאי שיחה מבעבר, ותמיד כיף לשתף את אמא ברכילות טובה. גם אחי התחיל לעבוד ברעות, אבל לא בבית חולים, אלא בדיור המוגן בדיזנגוף. חסר שנביא אותנו אלינו - וזה בכלל יהיה מושלם", הוא צוחק.
רחל מוסיפה בגאווה: "זה היה חלום שלי שהוא יהיה אח. מילדות הוא תמיד אהב לטפל ולעזור, לכן זה לא הפתיע אותי שהוא בא ואמר 'אמא - אני מתחיל ללמוד'. אני מאוד תמכתי ועודדתי. וגם בעבודה יש הרבה פרגון ותמיכה. כולם אוהבים אותו במחלקה שלו וגם במחלקה שלי לא מפסיקים לומר 'איזה בן מוצלח יש לך'". הוא נותן לי הרבה נחת וגאווה. אני גם רואה איך החולים והמשפחות אוהבים אותו וכמה חמלה ואכפתיות יש לו אליהם. חוץ מזה, תמיד טוב שיש לך בבית ילד שמבין ברפואה הרבה יותר ממך. לא?".
אייל, המקצוע עדיין נתפס כמקצוע נשי.
"התפיסה הזו לאט-לאט משתנה. אשתי אורטל תמיד צוחקת, שלא משנה כמה אחים גברים יהיו - עדיין הצוותים יקבלו מתנות נשיות לחג, כמו איפור ומוצרי טיפוח לנשים. כבר התרגלנו לזה שהיום הבינלאומי הוא לאחיות", הוא צוחק. "את יודעת שיש עדיין טפסים שרשום עליהם הוראות בלשון נקבה? כמו 'על האחות לבצע'. בהתחלה זה עיצבן אבל מהר מאוד מתרגלים. וזה בהחלט מצריך שינוי לטובת החדשים".
ולמה בכל זאת הגברים נמשכים למקצוע?
"כי מדובר ברפואה. הסיעוד נתפס היום כמקצוע שמצריך יותר ידע ומקצועיות ויש הרבה אפשרויות בהמשך, כך שזה מאוד מושך גם גברים למקצוע. זה מקצוע שבו אתה יכול להתפרנס בכבוד, העבודה מגוונת, ואפשר לעבור מתחום לתחום, כאשר המשותף הוא היכולת לסייע לאנשים שזקוקים לעזרה שלנו".
ועדיין, הוא מודה, "התחום לא זוכה להערכה מספקת. אני מרגיש שזה משתנה לאט-לאט והאחים מקבלים מקום טוב יותר. היום מבינים שהאחות או האח הם לא עוד כוח עזר. אנחנו אלה שנותנים מענה בשטח, הרבה יותר מהרופאים. אנחנו עם היד על הדופק על המטופל. רואים ומבינים את השינויים הכי קטנים".
