ארבעה ימים לאחר המתקפה הרצחנית מעזה, נחשף ב-ynet כי מחבלים שהיו אחראים לטבח הנורא בעוטף עזה, טופלו ואושפזו בבתי חולים שונים בארץ לצד פצועים ישראלים. בעקבות כך, הודיע שר הבריאות דאז, משה ארבל, במכתב לראש הממשלה על הפסקת הטיפול במחבלים. מיד אחר כך החלו בתי חולים ציבוריים במרכז להעביר מחבלים לידי שב"ס.
רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים גדול, שהתבקש בשבוע שעבר לטפל באחד המחבלים, מספר על הלבטים, ההתמודדות עם המשימה. ועם זאת, לדבריו, הוא לא התלבט לרגע.
קראו עוד:
"החובה שלנו להגיש טיפול טמונה ב-DNA המוסרי, המקצועי והאנושי שלנו"
"יצא לי לטפל במחבלים גם בעבר", הוא אומר, "אבל אין ספק שכגודל הזוועה, גודל הקושי. אני לא חושב שמישהו מאיתנו חווה זוועה בקנה מידה של מה שקרה באותה שבת ארורה. ועדיין, אין שאלה אם לטפל במישהו שזקוק לטיפול רפואי מציל חיים. אין כאן עניין של סלקציה או של נוחות. עלינו, הצוותים הרפואיים, ועליי כרופא מוטלת חובה לתת טיפול רפואי לכל מטופל - ובצורה הומנית. החובה שלנו להגיש טיפול רפואי טמונה ב-DNA המוסרי, המקצועי והאנושי שלנו כאנשי רפואה. להיות רופא/ה או אח/ות זה לא רק מקצוע או משלח יד. זה אחד הדברים שמגדירים אותנו ברמה הכי בסיסית. ולכן, גם כשמגיעים אלינו מחבלים, ההחלטה צריכה להיות חד-משמעית: לטפל. שבית המשפט יחליט אחר כך מה לעשות איתם".
מה אתה יכול לספר על המחבל שבו טיפלת?
"הוא סבל מפגיעות אורתופדיות, מפגיעה בטנית ומפגיעה בעיניו, שהצריכו טיפול מציל חיים. אחרי שנותח, הוא אושפז, וברגע שהתאושש, הועבר למתקן רפואי של שב"ס".
היו פצועים ישראלים ששכבו לידו?
"לא. במקרה כזה אנחנו משתדלים להפעיל שיקול דעת. האשפוז היה בחדר צדדי, וגם בחדר שלידו לא אושפזו אנשים נוספים. הוא לא שכב לצד פצועים מהאירוע או מטופלים אחרים".
מתי ידעת שאתה מטפל במחבל?
"הודיעו לי על כך לפני שהוא הגיע אלינו. לנוכח המצב הרגיש והמורכבות של המקרה, הייתה נוכחות של חיילים ששמרו עליו".
האם בזמן הטיפול עברו לך מחשבות כמו: "אולי זה אחד המחבלים שאנסו נשים?", "אולי הוא רצח תינוקות?"
"בזמן הטיפול יש ניתוק מלא מהסיטואציה. אני בהחלט חושב על זה, אבל רק אחרי שאני מסיים את הטיפול ויוצא מהחדר, בעיקר כשאני נוסע חזרה הביתה".
הרופא: "אומנם, מדובר כאן בתמצית הרשע, אבל אם לא תהיה החלטה שמטפלים בכולם, כל אחד יוכל להחליט בעצמו במי הוא מוכן לטפל ובמי לא"
איך הגיב הצוות שלך לטיפול בו?
"ברגשות מעורבים. בקרב רוב הצוות הייתה תמימות דעים לגבי ההכרח להגיש לו טיפול, אבל חלק אחר מצא פגם במחויבות הטוטלית הזו. אפשר להבין את הדילמות המוסריות, אפשר להבין את הקושי, זה משהו שבאמת לוקח אותנו לקצה הגבול הדק בין המוסר לרגש. כל התגובות הללו לגמרי מובנות, כל עוד ההחלטה היא להגיש טיפול בסופו של דבר".
מה אתה אומר לרופאים שהכריזו שלא יטפלו במחבלים?
"שזו דלת מאוד מסוכנת שאסור לנו לפתוח. אומנם, מדובר כאן בתמצית הרשע, אבל אם לא תהיה החלטה שמטפלים בכולם, כל אחד יוכל להחליט בעצמו במי הוא מוכן לטפל ובמי לא. הוא יבדוק מה גודל הזוועה שאותו אדם השתתף בה, ובהתאם לכך יחליט אם לטפל או לא. מדובר במדרון חלקלק שאסור לנו בשום אופן ליפול אליו".
"אם אני לא אטפל בו, לא אהיה שונה מאנשי חמאס"
גם האחות הראשית באותו בית חולים, שטיפלה במחבל, מודה שזה היה מורכב במיוחד. "ביום חמישי האחרון, בשש בבוקר, הודיעו לי שמחבל שהיה מאושפז קודם בבית חולים אחר, נמצא בדרך לחדר המיון שלנו", היא מספרת. "הרגשתי נורא עם זה. גם נלחצתי מאוד, כי לא ידעתי איך זה יעבור בצוות. זו אומנם לא הפעם הראשונה שאנחנו מטפלים במחבלים, אבל בגלל ההיקף של האסון הזה ידעתי שהפעם זה לא יעבור בשקט. עברתי אחות-אחות ושאלתי מי מוכנה לטפל בו. שתיים התיישבו על הרצפה וממש התחילו לבכות. הבנתי שאין ברירה ושאני צריכה לטפל בו בעצמי. הסגנית שלי הסכימה לעזור לי. בהמשך אמרה אחות נוספת, שבעלה שוטר, שלמרות הקושי הגדול שלה, היא מוכנה לסייע. שלושתנו התחלקנו בטיפול".
האחות הראשית שהשתתפה בטיפול: "אמרתי לעצמי שאם אני לא אטפל בו, לא אהיה כל כך שונה מאנשי חמאס. אני, בניגוד אליהם, הייתי ונשארתי אנושית"
מה הצריך הטיפול?
"זה היה טיפול רגיל שניתן למטופלים רבים: מתן והחלפה של עירויים, לקיחת מדדים. במקרה שלו היה צורך גם בהחלפת חיתולים".
ואיך זה מרגיש? איזה מחשבות עוברות בראש?
"זה אחד הדברים הכי קשים שיצא לי לעשות במסגרת עבודתי, ללא ספק. מה שניחם אותי זה שאמרתי לעצמי שאחרי שהוא יתאושש, יחקרו אותו היטב, וזה יעזור למדינה שלנו. גם אמרתי לעצמי שאם אני לא אטפל בו, לא אהיה כל כך שונה מאנשי חמאס. אני, בניגוד אליהם, הייתי ונשארתי אנושית. ברור שבמהלך הטיפול בו נתקפתי גם בכל מיני מחשבות כמו 'למה הוא עשה את זה?', אבל בכל פעם שהחלו מחשבות טורדניות לגבי 'מה הוא בדיוק עשה?', ניסיתי להדוף אותן ממני, כי אחרת לא הייתי יכולה להמשיך בטיפול. חיכיתי בקוצר רוח שהטיפול בו יסתיים ושהוא יועבר לשב"ס, וכשזה קרה, נאנחתי לרווחה".
