טיפול בכאב הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר של מערכת הבריאות. הוא קריטי לבריאותם הפיזית של המטופלים, לאיכות החיים שלהם ולבריאות הנפשית שלהם. מחקר חדש שפורסם השבוע בכתב העת היוקרתי PNAS חושף שגם טיפול זה, בדומה לתחומים אחרים בחיים, מוטה לטובת גברים ומפלה נשים.
המחקר נערך על ידי צוות רב-תחומי בהובלת הדוקטורנטית מיקה גוזיקביץ' ופרופ' שהם חשן-הלל מבית הספר למינהל עסקים ומרכז פדרמן לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, ד"ר תום גורדון-הקר מהפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון, וד"ר אלכס גיללס-הלל מהמרכז הרפואי הדסה ומבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.
המחקר כיסה תקופה של שש שנים, בשנים 2019-2014, ובמסגרתו בחנו החוקרים 21,851 מכתבי שחרור של מטופלים שהגיעו לחדרי מיון בישראל ובארה"ב עם תלונות כאב - 17,576 מכתבים מישראל, ו-4,275 מארצות הברית. החוקרים ניתחו את הרשומות הרפואיות האלקטרוניות באמצעות שיטות סטטיסטיות על מנת לבדוק אם למטופלות נשים היה סיכוי נמוך יותר לקבל משככי כאבים בהשוואה למטופלים גברים, גם כאשר מדובר באותן תלונות בדיוק, וכשמתחשבים ברמות הכאב המדווחות שלהן.
הם מצאו שהסיכוי של אישה לקבל מרשם למשכך כאבים נמוך יותר בכ-10% מזה של גבר, גם כשמדובר באותה תלונת כאב בדיוק. בנוסף, נמצא כי אחיות נטו לתעד פחות את תלונות הכאב של נשים במערכת הממוחשבת, ונשים חיכו לטיפול בכאב במיון בממוצע 30 דקות יותר מגברים. הממצאים נותרו משמעותיים סטטיסטית גם כאשר לוקחים בחשבון את מאפייני המטופל, הרופא וחדר המיון, והם היו דומים בישראל ובארצות הברית.
פרופ' שהם חשן-הלל מספרת על הרקע שהוביל לעריכת המחקר: "לפני שנתיים פרסמנו מחקר גדול שקיבל הרבה תהודה, שבו בחנו את ההשפעה של משמרות לילה על מתן משככי כאבים במיון", היא אומרת. "ראינו שרופאים עייפים נותנים פחות משככי כאבים, ופחות רגישים לכאב של המטופלים כי הם בעצמם עייפים, וכך המטופלים לא מקבלים את הטיפול המתאים לכאב שמגיע להם. היה לנו חשוב לבדוק שמה שאנחנו מוצאים זה באמת אפקט הנוצר כתוצאה מעייפות ולא מגורמים אחרים. שלטנו מבחינה סטטיסטית בהרבה משתנים, כמו המוצא של המטופל, כמה מטופלים היו במיון וגם המין של המטופל. ואז הגיעה הדוקטורנטית שלי, מיקה גוזיקביץ', והציעה שנבדוק כיצד המגדר של המטופל או המטופלת משפיע כשאנו מנקים את כל הפרמטרים האחרים, כלומר בלי קשר למשמרות הלילה".
פרופ' שהם חשן-הללצילום: עידית וגנרצוות החוקרים הניח שכבר קיימות עדויות מחקריות על אפליה מגדרית בכל הקשור לטיפול בכאב, אך נדהם לגלות שלא כך הדבר. "חשבנו שזה כבר ידוע", מסבירה פרופ' חשן-הלל, "אבל מיקה גוזיקביץ' ביצעה בדיקה מקיפה וגילינו שלא. נשים טוענות את זה, יש אפילו ספר על נשים שמספרות איך לא טיפלו בכאב שלהן, אך נתונים מדעיים שיוכיחו באופן שיטתי שאכן יש אפליה נגד נשים בטיפול בכאב – לא היו. הבנו שזה נושא סופר-חשוב. זה שנשים טוענות את זה כמובן לא הופך את זה בהכרח לנכון, וחשוב לבדוק את זה בצורה מדעית, כדי שנהיה מודעים ונוכל לטפל באפליה הזו".
פרופ' חשן-הלל: "נדהמנו לגלות שלמרות שהפרטים היו זהים עבור המטופל והמטופלת, האחיות דירגו את הכאב של המטופלת כפחות חזק משל המטופל. ממצא זה תומך בהשערה שלנו שההטיה בטיפול בכאב נובעת מתפיסה סטריאוטיפית, שלפיה נשים מדווחות על כאב בצורה 'היסטרית' ומוגזמת"
גם רופאים לא חסינים מסטריאוטיפים
"התמונה שהצטיירה הייתה לצערנו מאוד-מאוד חריפה וברורה", מציינת פרופ' חשן-הלל, "בכל המדדים שהיו לנו מצאנו שנשים מופלות לעומת גברים ומקבלות טיפול פחות ממה שההנחיות הרפואיות מנחות או ממליצות עליו. זה אומר פחות משככי כאבים מכל סוג, גם קלים וגם קשים", ואילו ד"ר גורדון-הקר מוסיף כי "מצאנו גם שרופאים ורופאות מוטים במידה דומה. כולם.ן מטפלים.ות פחות בכאב של נשים. ייתכן שההסבר הוא תפיסות סטריאוטיפיות דומות".
ניסוי נוסף שערכו צוות החוקרים בחן את התפיסות הסטריאוטיפיות האלו. במסגרתו הניסוי 109 אחיות מבית חולים אמריקני קראו סיפור קליני על מטופל או מטופלת שמגיעים למיון, עם תלונת כאב מוגדרת, והתבקשו לאחר מכן לדרג את עוצמת הכאב.
"נדהמנו לגלות שלמרות שהפרטים היו זהים עבור המטופל והמטופלת, האחיות דירגו את הכאב של המטופלת כפחות חזק משל המטופל", מפרטת פרופ' חשן-הלל. "ממצא זה תומך בהשערה שלנו שההטיה בטיפול בכאב נובעת מתפיסה סטריאוטיפית, שלפיה נשים מדווחות על כאב בצורה 'היסטרית' ומוגזמת. אנחנו יודעים ממחקרים בפסיכולוגיה שאנשים שאינם אנשי מקצוע נוטים לתפוס כאב של נשים כחלש יותר. כשאישה אומרת שרמת הכאב שלה היא תשע מתוך עשר, לרוב מניחים שהיא מגזימה, שלא באמת כואב לה. אנחנו מוצאים שאפילו רופאים ורופאות וצוותים רפואיים, השואפים להעניק את הטיפול הטוב ביותר, לא חסינים בפני סטריאוטיפים".
"מצאנו הבדל גם כשאנחנו מסתכלים על סוג התלונה", מוסיף ד"ר אלכס גיללס-הלל, שותפה למחקר של פרופ' חשן-הלל וגם בן זוגה לחיים. "כשהסתכלנו בספרות על תלונות שהן ברורות מאוד, כמו למשל יד שבורה, חבלה או טראומה, ההבדל בטיפול בין נשים וגברים לא היה כמעט נראה לעין. ההסבר הוא שאנחנו מתעסקים בתלונות שבסיסן הוא במקור לא ברור, שהרופא לא יכול לראות. כלומר, אם מטופל מגיע אליי עם עצם בולטת מהרגל, ברור לי איפה כואב לו ואני יכול לדמיין כמה כואב לו. זאת לעומת מישהי שמגיעה ואומרת שכואב לה הראש, ואין שום ממצא בבדיקה הגופנית – זה נתון לשיפוט שלי ולכמה אני מאמין לזה".
לפי צוות החוקרים, לתופעה יש השלכות ניכרות על אוכלוסיות הנשים המגיעות לטיפול רפואי. "ההשלכות הן אדירות", מציינת פרופ' חשן-הלל. "לטיפול לא נכון בכאב יש השלכות בריאותיות ונפשיות קשות. זה ידוע בספרות. זה גם אומר הרבה על החברה שלנו, על איך אנחנו מתייחסים לנשים ומבטלים את הכאב שלהן - גם מחוץ למערכת הבריאות, בכל הקשר אנושי".
ד"ר אלכס גיללס-הלל: "לטיפול לא הולם בכאב יש השלכות מתועדות שיכולות להוביל גם להתפתחות של כאב כרוני. מדובר בעלויות בריאותיות וכלכליות אדירות. מבדיקות שעשינו בקרב רופאים אנחנו יודעים שרופאים אינם מודעים להיקף התופעה הזו"
גם ד"ר גיללס-הלל מסכים: "לטיפול לא הולם בכאב יש השלכות מתועדות שיכולות להוביל גם להתפתחות של כאב כרוני. מדובר בעלויות בריאותיות וכלכליות אדירות. מבדיקות שעשינו בקרב רופאים אנחנו יודעים שרופאים אינם מודעים להיקף התופעה הזו. אני מסתכל על מטופל ומטופלת בדיוק באותם עיניים, באותה התייחסות, או לפחות כך אני מקווה. עם זאת, כל המחקר הפסיכולוגי על הטיות קוגניטיביות מבוסס על זה שאנחנו חושבים שאנחנו עושים כל מיני דברים, אבל לפעמים אנחנו עושים אותם בצורה אחרת מכפי שאנחנו מאמינים שהיינו רוצים לעשות, ובמחקר שביצענו ממש רואים את זה".
איך ניתן לתקן זאת?
פרופ' חשן-הלל: "ההצעה שלנו היא לעשות איזושהי תזכורת מאוד פשוטה שתקפוץ לרופאים כשהם מטפלים במי שאובחן עם רמת כאב גבוהה. פשוט להזכיר לרופאים את ההנחיות, להקפיץ להם אותן ולשאול אותם אם הם בטוחים שהם לא רוצים לכתוב מרשם למשככים. אני מאמינה שלרופאים יש את הרצון לטפל בכולם בצורה נכונה, ללא הטיה מכוונת, ואם נזכיר להם את ההנחיות, אני מקווה שזה יחזיר אותם לטיפול שוויוני. היינו שמחים לשיתוף פעולה עם בית חולים שירצה לבדוק את זה איתנו".
ד"ר אלכס גיללס-הללצילום: דוברות הדסהד"ר גיללס-הלל: "באופן כללי אני חושב שהשאיפה שלנו צריכה להיות לחברה שוויונית, וזו ממש עדות שאנחנו לא עושים את המקסימום כדי לעשות את זה. אחד הפתרונות לתיקון אי השוויון הזה זו העלאת המודעות. בהמשך לדבריה של פרופ' חשן-הלל, כדי לפתור את זה ניתן להכניס פרוטוקול יותר מוסדר".
במחקר השתתפו גם פרופ' שלמה ישראל ופרופ' ענת פרי מהאוניברסיטה העברית, פרופ' משה שעיו מהאוניברסיטה העברית ומקינגס קולג' בלונדון, ד״ר דוד רכטמן וד״ר שאדן סלאמה מהמרכז הרפואי הדסה ופרופ' דוד גוזל מאוניברסיטת מרשל בארה"ב.
