העוברים והמזדמנים אשר נתקלו באלעד טביב (30) מוטל עם האופנוע שלו לפנות בוקר על כביש מהיר, ודאי לא היו יכולים לנחש שאותו בחור השרוע על הכביש יהפוך בעוד מספר שנים למאמן כושר מבוקש. גם הוא עצמו כנראה לא היה חולם על כך.
קראו עוד:
טביב, רווק מפתח תקווה, התגייס לגולני לפני 12 שנה, עבר את כל ההכשרות, וממש כפסע לפני שחרורו, חווה את מבצע צוק איתן. "היינו בשטחי הכינוס ולא האמנו שניכנס ללחימה, עד שהעמידו אותנו ב-ח', בדקו לנו את הדיסקיות והבנו שזה זה", הוא נזכר. "כחיילי גולני, הייתה תחושה שהנה, התפקיד שלנו עכשיו בשיאו. על זה התאמנו. היו פרפרים בבטן והיה פחד".
באותו מבצע הוא איבד חברים מהפלוגה באירוע הנגמ"ש שבו נהרגו שישה חיילים, אותו אירוע שבו החייל אורון שאול הוכרז כנעדר. אך דווקא לאחר השחרור חייו קיבלו תפנית דרמטית. "במשך כמה שנים עבדתי בעסקי הלילה, ניהלתי בר, ויום אחד כשסיימתי לעבוד בארבע לפנות בוקר, נסעתי עם האופנוע הכבד שלי על איילון. בכל פעם האצתי בעוד 5 קמ"ש והשכבתי את האופנוע, וזה מה שהביא אותי להתרסק על הגדר".
"הצבא גרם לי להבין ששום דבר לא יכול עליי"
בגיל 24, כשהחיים לפניו, מצא עצמו טביב פצוע קשה בחדר הטראומה של בית החולים בילינסון. "אני לא זוכר כמעט כלום. מצאו אותי עם שבר פתוח בירך. יש לזה תיעוד בסדרה 'אמבולנס', שם רואים שהצוות מדובב ומדבר איתי. אבל אני בעצמי לא זוכר כלום", הוא מספר.
הוא הובל בבהילות לניתוח שבו הונחו לו פלטינות בירך. גופו היה עמוס בשברים, והוא שכב באשפוז במשך שבועיים בחוסר ודאות. אף רופא לא יכול היה לחזות מה מידת הפגיעה ומה ההשלכות שלה. בטח שלא להבטיח אם יוכל לחזור ללכת או לרוץ.
"לא כל כך מהר אימצתי את הגישה של 'בוא ניתן בראש' שהגיעה אחר כך", מספר טביב על תקופת ההחלמה לאחר התאונה. "המשפחה המסורה הייתה סביבי אבל לא רציתי לראות אף אחד וביקשתי שחברים לא יבואו לבקר. רציתי להיות עם עצמי ושאף אחד לא יראה אותי. ביקשתי שדלת החדר תהיה סגורה. הייתי ללא תזוזה, חסר אונים, לא יכול להזיז כלום, איך שאני שוכב - כך אני נשאר, עם כאבי תופת. וקיבלתי תרופות מאוד חזקות - הייתי לגמרי מסומם".
הוא הועבר לבית החולים שיבא לתקופת שיקום של חודשיים וחצי, משם המשיך לשיקום יום במשך שלושה חודשים נוספים. במהלך רוב התקופה הארוכה היה נתון בכיסא גלגלים, ועבר סדרה אינטנסיבית של טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק על מנת לשקם את גופו.
"המטפלים אמרו לי שאני 'פול האוס' - נפגעו לי שתי הידיים ושתי הרגליים. אחרי חודשיים וחצי הצלחתי להיות על קביים למשך כמה דקות והודיעו לי שאני יכול להגיע לאשפוז יום. אף אחד לא היה יכול לבוא ולהגיד לי משהו אופטימי שיגרום לי לשאוף ולהתקדם, כי אי אפשר להבטיח הבטחות, אבל את הסיפורים הייתי יכול לספר לעצמי".
באותה תקופה נחשף טביב לחבר קרוב שסבל ממגבלה והדבר השליך גם על דרך ההתמודדות שלו עצמו.
ראיתי איך זה הוריד אותו ואיך הוא פעל שלא מתוך מוטיבציה וצלל למטה. החלטתי שזה לא יקרה לי בשום אופן. שאני רק אעלה למעלה, שאתקדם ואפרוץ את הגבולות של עצמי.
"החלטתי שאני רק אעלה למעלה. שאתקדם, שאפרוץ את הגבולות של עצמי. היה לי בסיס מאד טוב וזה הצבא - התחושה הזו של אחרי כל מה שעברתי שם - מי יכול עלי? זה גם היה תמיד הדיבור שלנו, החברים מהפלוגה - שאחרי מה שעברנו אנחנו יכולים לצלוח כל אתגר"
"היה לי בסיס מאוד טוב וזה הצבא - התחושה הזו שאחרי כל מה שעברתי שם - מי יכול עלי? זה גם היה תמיד הדיבור שלנו, החברים מהפלוגה - שאחרי מה שעברנו אנחנו יכולים לצלוח כל אתגר. החשיבה הזו טובה אך לפעמים גם לוקחת אותי למקומות אחרים, כשאני חושב כמה החיים שבריריים. זה מורכב".
גם המקרים שחווה סביבו באשפוז ובשיקום השאירו את חותמם. "אתה רואה יום-יום אנשים שאינם בריאים, זה גורם לך להעריך את מה שיש לך. הבנתי שאצא משם ובעזרת השם על הרגליים, ויש אנשים שלא יצאו משם. השיקום ביגר אותי והכניס אותי לפרופורציות".
כששוחרר מהשיקום לביתו, על קביים, והמשיך בטיפול פסיכולוגי בבית החולים, הוא הבין שהוא מחפש חיים אחרים, רחוקים מחיי הלילה והבילויים שהכיר קודם. "הבנתי שמוסיקה ואלכוהול לא יקדמו אותי ושאם לא אתן פוש כבר עכשיו, יש מצב שלא ארצה להיות כאן בחיים האלה. וזה לא היה קל", הוא מגלה. "לא הייתי יכול לנהוג. הייתי מאוד מוגבל. ירדתי מאוד במשקל בתקופה הזו. המשכתי בטיפולים הפיזיותרפיים וכמעט לא יצאתי מהבית".
האהבה החדשה ששינתה את הכול
אך היו גם נקודות אור. באותה תקופה גילה טביב את אהבתו לספרים. "מבן אדם שלא קרא ספר בחייו, הפכתי למכור, ברמה שעד היום אני מתחיל את היום שלי עם קפה וספר במרפסת, בדרך כלל כזה שמשפיע על המיינדסט, ולא נוגע בטלפון עד שאני מסיים אותו. כך במשך שלוש שנים עבדתי על הראש, על המחשבות. דברים התחדדו לי.
"צריך להבין שהייתי על הרבה כדורים ולא הייתי יכול לחזור מיד לעבוד ולתפקד. הייתה לי חברה ובגלל המצב הרגיש והכדורים היו לי הרבה התפרצויות זעם ולא הסתדרנו. לאט-לאט הבנתי שאם אני לא עושה עם עצמי משהו זה לא ייקח אותי למקום טוב. גם הבנתי שמבחינה פיזית זה כמו שעון חול, ואם לא אעבוד על הגוף שלי, אאבד את זה".
"אני מראה למתאמנים תמונות מהשיקום, מהזירה, ומספר להם איך התמודדתי עם הכל למרות הכאבים. הבנתי שדווקא היכן שהכי קשה לי – שם אני צריך לשים את המאמץ. הייתי במצב שבו הברך שלי הייתה נעולה ולא הייתי יכול לכופף אותה. וגם היום, אף פעם לא נעים לי. לא כשאני יושב, לא כשאני עומד ולא כשאני שוכב או נוהג"
עם זאת, ספורט וכושר מעולם לא היו חלק מחייו. "אמנם הייתי בגולני, אבל לא היה בי את הטיפוס הספורטאי. לא חדר כושר, לא תרגולים", הוא מתוודה, "מה שכן היה בי תמיד זה כוח רצון מטורף. הוכחתי את זה בתרגיל חטיבתי שבו סחבתי שני טילים מאד כבדים במשך שבוע שלם, ומשם זה היה בתודעה שלי שאני מסוגל. לא התרגשתי מזה אז. מה שעניין אותי זה ששחררו אותי הביתה לשבת בזכות ההצלחה הזו.
"התחלתי להתאמן נטו כדי לעבוד על מצבי הפיזי והחלטתי שאהפוך את זה למקצוע כדי לקחת את זה הכי רציני ועד הסוף. זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שאין לי מה להפסיד, כי גם אם לא אוהב את זה, טוב שיהיה לי את מקסימום הידע והמיומנות במצב הגופני שבו אני נמצא".
הוא נרשם ללימודי ספורט והוכשר להיות מדריך כושר. למעשה היו אלה הפעמים הראשונות אי פעם שבהן התאמן באופן רציני. "זה היה ברמת פיקוח נפש. כל השרירים התנוונו לי ושכנעתי את עצמי שאם נפצעתי אני חייב את זה, אך פתאום התאהבתי", הוא מספר. "יש לי מנגנון בראש שגורם לי להתנהג כמו טיל מונחה. כשיש לי מטרה אני לא מסתכל לצדדים וזה מה שעזר לי. לא חשבתי אם אני מתקדם או לא, הייתי חדור מטרה להמשיך ולא לוותר. השקעתי, הגעתי להתאמן וללמוד כל יום. כך הפכתי למאמן כושר".
מאז הוא כבר נפרד מהמקל שליווה אותו. היום כבר קשה מאד לזהות שמדובר בבחור שעבר פציעה כל כך קשה ומורכבת. "אולי אחרי הרבה זמן על הרגליים ומאמץ אפשר לראות, אבל כשמגיעים אלי מתאמנים, הם לא מרגישים בכלום. זה אני היוזם שמספר להם את הסיפור שלי, בעיקר ברגעים שבהם הם מאבדים מוטיבציה או חוששים שהם לא מסוגלים, וכשהם כאובים.
"אני מראה להם תמונות מהשיקום, מהזירה, ומספר להם איך התמודדתי עם הכל למרות הכאבים. אני מספר להם שברגעים הקשים בזמן לימודי הכושר, הבנתי שדווקא היכן שהכי קשה לי – שם אני צריך לשים את המאמץ. הייתי במצב שבו הברך שלי הייתה נעולה ולא הייתי יכול לכופף אותה. וגם היום, אף פעם לא נעים לי. לא כשאני יושב, לא כשאני עומד ולא כשאני שוכב או נוהג".
אך כושר הוא רק נדבך אחד מהשינוי. טביב משקיע גם לא מעט בטיפוח האני העצמי הפנימי שלו. "זה התחיל בעבודה שלי עם עצמי כשהייתי עצבני וחסר סבלנות", הוא מספר. "אחד המקומות שהכי חטאתי בהם, כמו כל ישראלי מצוי, זה בכביש. עבדתי על איך לדון אנשים לכף זכות, איך לא להתעצבן כשעוקפים אותי, איך לא לצפור. להיות עורך הדין של עצמי. לדמיין שזו אחותי הקטנה - נהגת חדשה, או דודה מבוגרת. אף אחד לא נכנס לך באוטו כי הוא רוצה להרוס לך אותו.
דברים נוספים שעבדתי עליהם בחשיבה זו ההתייחסות שלי לעצמי כאדם בריא שמסוגל לכל דבר. ידעתי שאם אעשה לעצמי הנחות ואתייחס אל עצמי כנכה, אהיה נכה. כשאני הולך עם חברים לים וצריך לסחוב ציוד כבד הכי קל להגיד להם שקשה לי להרים, שזה נכון מאוד. אבל אני לא רוצה להיות שם".
בדיעבד, איך התאונה שינתה אותך?
"שואלים אותי לפעמים אם אני מצטער על מה שקרה. אין מה לומר: פיזית, אני פחות חזק, יש לזה השלכות ובוודאי שארגיש אותן יותר לכשאתבגר, אבל בראש אני יותר חזק וחסון והרווח שלי מזה עצום ולכן אני לא מצטער. עשיתי שיקום מנטלי שמשפיע עליי בכל הרבדים וזו מתנה עצומה שקיבלתי בחיים".
