כששרית (46) אובחנה כחולה בסרטן השד, המנהלת במרכז הרפואי הפרטי שבו עבדה כמנהלת חשבונות, דווקא תמכה. אבל לאחר שסיימה את הטיפולים, הכול השתנה. "הם הורידו אותי בדרגה, מה שהתאים לי באותה תקופה, כי הייתי צריכה לעבוד בחצי משרה במהלך ההחלמה. אבל ברגע שרציתי לחזור לתפקיד שלי, סבלתי מהתעמרות, שמו לי רגליים, הרגשתי שאני נטל ושהם רוצים שאני אתפטר".
עוד על סרטן שד:
עוגמת הנפש השפיעה על מצבה הבריאותי. "21 שנה עבדתי שם, הייתי מצפה מהם לקצת חמלה. מעסיק צריך גם לב, לא רק שיקולים כלכליים".
שרית היא אחת מחולות רבות בסרטן השד, שלצד הטיפולים הקשים והכאבים הפיזיים, משלמות גם מחיר כלכלי ותעסוקתי כבד. "עם קבלת האבחנה ותחילת הטיפולים, נשים רבות מפסיקות לעבוד", מסבירה, עו"ד בר חן־לוי, אחראית תחום מיצוי זכויות ב'אחת מתשע'. "מטבע הדברים נגרמת להן בשל כך פגיעה כלכלית ואף תעסוקתית. המצב חמור עוד יותר בקרב נשים משכבה סוציו־אקונומית נמוכה, שמועסקות לרוב בעבודות פיזיות. בנוסף, גם נשים שהחלימו נתקלות בקשיים בחזרה לשוק העבודה".
עו"ד בר חן-לויצילום: ענת גבע שרוןגם שירן גרוס (37) נפלטה משוק התעסוקה. "פתאום בגיל 30 אובחנתי עם סרטן השד, שלב ארבע", היא מספרת. "האתגרים התעסוקתיים התחילו אחרי הטיפולים, כשלא הצלחתי לעמוד פיזית במשרה מלאה. הרגשתי שלוחצים עליי לתת עוד שעות ונאלצתי להתפטר, אחרי שלא הסכימו אפילו לפטר אותי, כדי שאקבל פיצויים. מאז אני מובטלת שחיה מקצבת אובדן כושר עבודה".
את קשיי ההחלמה, היא מוסיפה, אף אחד לא סופר. "לוקח המון זמן לגוף להצליח להתאושש מכל מה שהוא עבר, ולנפש אפילו עוד יותר. תוך כדי הכימותרפיה, בנוסף לקצבת נכות, את זכאית גם לקצבת שירותים מיוחדים. בשנייה שסיימת את הטיפולים, זהו, היא נפסקת. הממשלה החליטה שעכשיו את כבר בסדר, אבל את לא מצליחה לעמוד על הרגליים".
שירה סגל קופרמן, מייסדת שותפה ומנכ"לית חלאסרטן, מסבירה כי החולות מתקשות לחזור לעבודה בתום הטיפולים. "הנשים מסיימות את הטיפולים פצועות, כואבות, חרדות. הביטחון העצמי שלהן יורד, הגוף חלש והמעסיקים חוששים להעסיק אותן".
שירה סגל קופרמןצילום: באדיבות חלאסרטןרות (70), חלתה בסרטן השד לאחר שיצאה לגמלאות וגילתה שאיש אינו תומך בה. "אין שום מסגרת או מוסד שמתעניין בך או עוזר לך, ואין הטבות של הביטוח הלאומי כמו שמקבלות נשים צעירות יותר. מצד שני, החיים שלי התייקרו – תרופות, טיפולים פרטיים ועזרה בבית שהייתי חייבת לקבל. 42 שנה עבדתי, שילמתי מסים, והיום לא מגיע לי כלום".
"אין שום מסגרת או מוסד שמתעניין בך או עוזר לך ואין הטבות של הביטוח הלאומי כמו שמקבלות נשים צעירות יותר. מצד שני, החיים שלי התייקרו – תרופות, טיפולים פרטיים ועזרה בבית. 42 שנה עבדתי, שילמתי מסים, והיום לא מגיע לי כלום"
מיטל בנשק, סמנכ"לית קרן בריאה המקדמת זכויות של נשים במערכת הבריאות, מוסיפה כי החזיתות הרבות שאיתן מתמודדות החולות, מתבטאות גם בתסמיני פוסט טראומה. "מחקר שנערך בגרמניה מצא כי גם כשנה לאחר תחילת הטיפולים, 57.3% מהנשים סבלו עדיין מפוסט טראומה. הכוחות של האישה שאמורים להיות מופנים להחלמה נשחקים בניסיון להרים ראש מעל המים".
