מקום בטוח למחשבות, לעצב, ואפילו לשמחה וחיוך אחרי הטראומה שחוו ב-7 באוקטובר: עבור מאות צעירים ששרדו את אירועי הטרור במסיבה ברעים, וכל מי שנמצא בפוסט טראומה אחרי פרוץ המלחמה, השיקום הנפשי הוא קריטי. ד"ר לייה נאור, ומתנדבים נוספים הקימו את "מרחב מרפא" שופועל כולו בהתנדבות בגן האירועים 'חוות רונית'.
המתחם, שנפתח בהתחלה לשורדי המסיבה ופועל כולו בהתנדבות, מציע לכל אחד ואחת שחוו טראומה להגיע למקום אפילו רק כדי לשבת, להירגע, ולנשום נשימה עמוקה על הדשא. בין ניגוני הגיטרות בפינות הפופים ומיטות המסאז'ים אפשר להתבלבל ולחשוב שנמצאים בריטריט במזרח, אך בפועל 200 אנשי מקצוע מכל קשת תחומי הטיפול: החל מפסיכיאטרים, פסיכולוגיים ומטפלים מוסמכים עם התמחות בחומרים פסיכדליים, דרך טיפולים באמצעות אומנות ומוסיקה, סדנאות קבוצתיות, מסאז'ים, שיאצו, רפלקסולוגיה דיקור ועד סדנאות יצירה כמו הכנת אבני כוח ופיסול באדמה – נמצאים שם כדי לתת מענה מיידי לכל מי שזקוק לזה.
"את הגוף שלי קיבלתי במתנה ב-7 באוקטובר אבל היום קיבלתי במתנה את הנפש שלי", משתפת ד"ר לייה נאור, יוזמת ומנהלת המרחב, את המשפט שאמרה לה אחת משורדות המסיבה. נאור, ד"ר ליעוץ והתפתחות האדם ומנהלת את "דרכים לדעת", מרכז לטיפול בטבע, מספרת איך נולד הרעיון למתחם: "ב-8 באוקטובר, בתוך חוסר האונים המטורף שהיינו בו, הבנתי שיש אוכלוסייה שלמה במדינת ישראל שעברה טרגדיה איומה והיא לא מקבלת מענה".
כבר באותו יום היא החליטה לפתוח את מרחב מרפא, כשהמטרה היא "לנסות כמה שיותר לתת מעטפת ראשונית, כמו חדר מיון נפשי, לכל מי שעובר את הטראומה הזאת כדי לא לפתח בעתיד פוסט-טראומה", כדבריה. "אנחנו אומרים להם ברוכים הבאים, אתם הבוס, תיכנסו לכאן ותירגעו קודם כל, שהמערכת תירגע".
קראו עוד:
נמרוד פרידברג, מתנדב ב"מרחב מרפא", מספר על הפעילות במתחם: "המיוחד במקום הוא שכל אחד יכול למצוא את סוג הטיפול שמתאים לו. במצב הטראומה אנשים היו במצב של חוסר אונים ובעצם פה אנחנו מאפשרים את האונים. את יכולת הבחירה. אפשר להיכנס ולהחליט שיום שלם את רוצה לשבת בדשא עם חברים, לעשן סיגריה, לשתות קפה וללכת הביתה".
"יש המון אשמה. הרגשתי שזה לא בסדר לשמוע מוסיקה אפילו"
"אני כרגע לא מרגישה בטוחה בגוף שלי אפילו. כל דבר מפחיד, מרתיע, מערער אותי", משתפת אלה לב גורן שניצלה מהטבח במסיבה ברעים. נורית בוכובזה שניצלה מאותה המסיבה, מספרת על הימים המורכבים שבאו אחרי אותה השבת: "לא הייתי הולכת לשירותים לבד, לא הלכתי למקלחת לבד, כל לילה הייתי מתעוררת כדי לבדוק שהכל נעול, שהכל סגור. אם מישהו דופק בדלת – כל הלב שלי על הרצפה. זו חרדה קיומית".
עצם ההגעה למתחם עצמו לא פשוטה עבור הצעירים, אך חלקם מוצאים בתחושת הקהילתיות והשיתוף מעט נחמה. "נכנסתי בדלת והדבר הראשון שקרה לי זה התקף חרדה", מספרת בוכובזה על הפעם הראשונה שהגיעה למתחם, "ואז ניגש אליי מטפל, לקח אותי החוצה, דיבר איתי קצת, עשה איתי סיבוב פה בחוץ. אחרי שנרגעתי, נכנסתי פנימה, הוא עשה לי דיקור והרגיע לי את כל האנרגיות בגוף ונפתח לי משהו. יש המון אשמה כמו זה לא בסדר לחיות, זה לא בסדר לחייך. אני פחדתי לשמוע מוסיקה, הרגשתי שזה לא בסדר לשמוע מוסיקה אפילו. אבל המקום הזה נתן לי המון – הבנתי שאפשר וזה בסדר לחייך".
"זה הדבר היחיד שמחזיק אותה. שמציל אותה. אבל מה נעשה הלאה?"
ירון לב גורן, אבא של אלה, מסיע אותה בכל יום, שעה וחצי לכל כיוון למתחם. "זה הדבר היחיד שמחזיק אותה ומציל אותה. היא לא הסכימה לצאת מהבית", הוא מספר. גורן שיגר מכתב תקיף לכל חברי הכנסת שמספר על המקום ודורש לתקצב אותו – ובהקדם. "הדבר הנפלא הזה צריך להמשיך", הוא מדגיש, "ילדים זקוקים לזה ואין ספק שזה מה שכרגע מחזק אותם אך בשביל זה צריך לממן את המקום והפעילות. לאורך זמן המקום הזה לא יוכל להתקיים רק בהתנדבות. אנשי הטיפול יחזרו לעבודה השוטפת שלהם – ומה יהיה עם אותם ילדים?".
אנשים שהיו במסיבה או חוו טראומה מוזמנים להגיע לחוות רונית כל יום מ-12:00 עד 19:00, אין צורך בהרשמה.