כל אחד מאיתנו איבד משהו חשוב כשהגיח לראשונה לעולם: את איבר הגוף שסיפק לנו חמצן וחומרי הזנה, סילק חומרי פסולת והרחיק מאיתנו פתוגנים. מה עלה בגורלו של האיבר החיוני הזה? בהנחה שהוא לא הוגש לאמא שלכם מתוך אמונה שאכילתו תעשה לה טוב – מן הסתם הושלך לפח.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אולי תגידו, לא נורא. הרי השליה, הלוא היא חלק הגוף המדובר, אמורה להיות איבר זמני. אף אחד לא רוצה לחיות את חייו כשהוא מחובר בטבורו לגוש רקמות בגודל עשרים סנטימטר הנראה כמו פטרייה בשרנית. ברגע שחבל הטבור נחתך, גם השפעתה המיטיבה של השליה על הגוף שלנו מתנתקת עימו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
או כך לפחות חשבנו. אבל טעינו. כעת אנו למדים שלשליה עשויות להיות השלכות רבות להפליא על בריאותכם גם עשרות שנים לאחר שנפרדתם ממנה. מחלות לב, השמנת יתר, אסתמה, צורות שונות של סרטן - בטווח הארוך הסיכון לכל אחד מהמצבים הללו עשוי להיות מושפע מהאופן שבו התפתחה השליה שלכם.
החדשות הללו מגיעות מאוחר מדי לכל מי שכבר נולד, אבל הדורות הבאים ירוויחו מפיתוח כלים שידעו לזהות שליות לא בריאות במהלך ההיריון, ומטיפולים חדשניים לבעיות כאלה. כבר עכשיו יש חוקרים השוקדים על פיתוח כלים כאלה כשהם חדורי התלהבות מהפוטנציאל שלהם לשפר את בריאות האדם, ובשנה האחרונה כבר החלו לקטוף את פירות מאמציהם. בואו נראה: האם אנחנו ערוכים לתת לתינוקות העתיד שלנו סיכוי טוב יותר ליהנות מחיים בריאים?
השליה מתחילה להתפתח מתאי העובר בתוך כעשרה ימים מרגע ההתעברות. בזמן שהתאים מתפתחים לעובר, השליה משמשת ממשק בין העובר לבין האם. המשמעות היא שהשליה אחראית להעביר חמצן וחומרי הזנה לעובר המתפתח. אבל היא גם עושה הרבה יותר, שכן היא לבדה מנצחת על העבודה שאחרי הלידה תחייב תיאום בין שלל איברים, ובתוכם הריאות, הכבד והכליות. כדי לעמוד במשימה הכבירה, השליה משנה ושולטת כמעט ב-150 עורקים ספירליים – שהם כלי דם קטנים ומפותלים ברחם המספקים לה דם. עם זאת, התהליך לא תמיד מתנהל בצורה חלקה.
"השליה היא איבר מוזר ומופלא שאנו מגדלים לפרק זמן קצר מאוד, אבל ישנן כמה דרכים שבהן פעילותה עלולה להשתבש", אומרת חאבי איב קרקובסקי מהמרכז הרפואי מונטיפיורי שבעיר ניו יורק. וכאשר זה קורה, בריאות האם או העובר - או בריאות שניהם - עלולה להיות בסיכון.
דוגמה אחת היא רעלת היריון, תסמונת שגורמת מדי שנה למותן של 70 אלף נשים ברחבי העולם, ומעורבת גם ב-500 אלף לידות של עובר מת. אף שהסיבה המדויקת לרעלת היריון נתונה במחלוקת, היא מתרחשת כאשר העורקים הספירליים שעוצבו מחדש על ידי השליה אינם פועלים כראוי. כלי הדם אינם מתרחבים כהלכה, ומותירים את העובר רעב לחמצן. העובר מגיב על ידי הזרמת הורמונים כמו אסטרוגן וחלבון מסיס הנקרא FLT-1 לזרם הדם של האם, מה שגורם לכלי הדם להתכווץ וללחץ הדם לעלות. רעלת היריון שאינה מטופלת עלולה לגרום לנזק למוח, ללב, לכבד ולכליות של האם, ולסכן גם את העובר.
תופעה אחרת שעלולה להתרחש נקראת "שליה נעוצה". זהו סיבוך חמור שבו השליה הצומחת חודרת לדופן הרחם וממשיכה לגדול שם. במקרים חמורים היא מצליחה לחדור דרך דופן הרחם עד לאיברים סמוכים, כולל שלפוחית השתן או המעי, כך שעם הלידה בבוא העת "אי אפשר להפריד את השליה מכיוון שהיא נעוצה עמוק מדי", מסבירה קרקובסקי. "במצב כזה האם פשוט מדממת כמות דם אדירה ומסכנת חיים".
ההערכה היא כי אפשר להסביר עד 66% מהלידות המוקדמות בבעיות בשליה. זהו נתון מדאיג לאור העובדה שהמחקר בעשרים השנים האחרונות קשר בין לידות מוקדמות לבעיות בריאותיות אצל האם בטווח הארוך. כך למשל, במחקר משנת 2020 בחנו קייסי קראמפ ועמיתיו מבית הספר לרפואה ע"ש איקן בבית החולים מאונט סיני שבניו יורק נתונים שנאספו מיותר מ-2.1 מיליון נשים בשוודיה שילדו בשנים 2015-1973. הם גילו שנשים שילדו בלידה מוקדמת היו בסיכון מוגבר לפתח מחלת לב איסכמית שנים רבות לאחר מכן. במקרה של נשים שילדו מוקדם במיוחד (בשבוע 27-22 להיריון), הצוות של קראמפ מצא שהסיכון היה גבוה כבר פי ארבעה בהשוואה לנשים שהשלימו היריון מלא.
מה עשוי להסביר את הסיכון המוגבר הזה? ייתכן שגורמים ביולוגיים או גנטיים חבויים הם שגורמים לנשים גם ללדת בטרם עת וגם לפתח בעיות לב. הסבר גנטי עולה בקנה אחד עם הראיות שלידה מוקדמת יכולה להיות מאפיין משפחתי. ואולם, הצוות של קראמפ הציע הסבר חלופי: לפחות בחלק מהמקרים, תהליך הלידה המוקדמת עצמו עלול לעורר דלקת, והיא זו שתעלה את הסיכון למחלות לב בהמשך. תימוכין לרעיון הזה עשוי לספק מחקר משנת 2018 שבמהלכו נלקחו דגימות דם מ-235 נשים שילדו אחר כך בהמשך חייהן, מי בלידה רגילה ומי בלידה מוקדמת. לא נמצאו סמנים ביולוגיים ברורים בדם שיצביעו שלנשים שעברו לידה מוקדמת הייתה נטייה מבשרת לכך.
יש עוד סיבוכי היריון עם השלכות על הבריאות לטווח הארוך. כך למשל, מחקר מהשנה שעברה הציע כי רעלת היריון יכולה לעורר תהליך הזדקנות מואץ בקרב הנשים ההריוניות שלקו בה, באופן שישפיע על בריאותן רק שנים מאוחר יותר.
גם בריאות העובר לטווח ארוך נמצאת בסיכון. עדויות לכך החלו להופיע בסוף המאה ה-20, כאשר דיוויד בארקר, רופא מאוניברסיטת סאותהמפטון בבריטניה, ניתח עם עמיתיו את רישומי הבריאות של 15 אלף גברים בדרום אנגליה. החוקרים מצאו קשר ברור בין משקלם של הנבדקים בעת לידתם בתום היריון מלא (שנקבע בעיקר על ידי השליה) לבין הסיכון למות ממחלת לב כלילית בשלב מאוחר יותר בחיים. ליתר דיוק, נבדקים שבלידתם היו קרובים יותר למשקל של 2.3 ק"ג היו בסיכון גבוה פי שלושה עד חמישה למות ממחלות לב וכלי דם כמבוגרים מאשר נבדקים שהיו קרובים יותר למשקל של 4 ק"ג בלידתם. הממצא נותר עקבי גם כאשר הובא בחשבון המעמד החברתי של הגברים, אם כי החוקרים לא בדקו איזה תפקיד מילאה התזונה בחייהם של הנבדקים.
בארקר ועמיתיו המשיכו והראו שאנשים נמצאים גם בסיכון גבוה יותר לשבץ מוחי, לחץ דם גבוה, סוכרת מסוג 2, אסתמה וצורות מסוימות של סרטן אם נולדו במשקל נמוך. במילים אחרות, לטענתם אפשר לשייך מצבים בריאותיים רבים לגורמים שמקורם לפני הלידה.
הרעיון זכה לכינוי "השערת התפתחות העובר" או "השערת בארקר", אולם לא נותר חף מביקורת. נטען כי חלק ניכר מהראיות לטובתו היו קורלציה בלבד, ושלא הובאו בחשבון כל המשתנים המתערבים הפוטנציאליים, ובכלל זה תפקידה של הגנטיקה. אבל במהלך העשורים האחרונים צבר הרעיון תאוצה. קנט תורנבורג מאוניברסיטת אורגון לבריאות ומדע הוא אחד התומכים בו, לאחר ששיתף פעולה עם בארקר בכמה מחקרים. לדבריו, הסיכון ללקות במחלות לב וכלי דם, שהן בין הסיבות הנפוצות ביותר למוות בעולם, מושפע יותר מהאופן שבו אנחנו מתפתחים ברחם מאשר מהבחירות שנעשה לאחר מכן בסגנון החיים שלנו, אם כי שני הגורמים חשובים. "לשליה יש השפעה על הבריאות שלנו לכל החיים, ממש כך", הוא אומר.
עם עליית הפופולריות של ההשערה, ביקשו חוקרים להגיב לביקורת באמצעות מחקרים שיצליחו לזהות כיצד בדיוק השליה משפיעה על התפתחות העובר ועל בריאותו לטווח הארוך. אחת ההשערות היא ששליה שאינה מתפקדת היטב מעבירה פחות מדי חומרים מזינים לעובר בשלבים שבהם מתפתחים איברים פנימיים כמו הלב והכליות. מצב כזה עלול לגרום לנזק בהתפתחות האיברים הללו, ולהשאיר אותם פגיעים יותר לבעיות בריאותיות בשלב מאוחר יותר בחיים.
בהמשך לכך, מחקר שבדק ילדים בני תשע שידוע כי כעוּברים היו קטנים לגיל ההיריון שלהם מצא שהעורקים המספקים דם ללב שלהם היו קטנים יותר מאשר אצל ילדים בני תשע שהיו עוּברים בגודל תקין. מחקרים נוספים מראים כי אצל תינוקות שנולדו במשקל נמוך יש בכליות מספר נמוך מהרגיל של נפרונים, שהם המבנים המסננים דם כדי ליצור שתן. ההשערה היא שאצל תינוקות כאלה, מיעוט הנפרונים עלול לגרום לכך שיפעלו בעומס יתר, ולכן יהיו בסיכוי מוגבר לפתח כשל.
ניסויים שנעשו בבעלי חיים (בעיקר כבשים) זיהו בעיות התפתחותיות אפשריות נוספות: אם מונעים מכבשים חומרים מזינים בעודן ברחם תהיה להן פחות רקמה אלסטית בעורקים, וגם הריאות והכבד שלהן עלולים להיפגע. בד בבד, מחקר שנערך בחולדות מצא שחסך בחומרים מזינים במהלך ההיריון עלול להפחית את מספר תאי הבטא המייצרים אינסולין בלבלב - מה שעשוי להסביר את הקשר שנמצא בבני אדם בין משקל היילוד לבין סוכרת מסוג 2, או כפי שמסבירה זאת אביגיל פאודן מאוניברסיטת קיימברידג': "בשלב מסוים בחיים ייתכן שייגמר לנו האינסולין כתוצאה ממשהו שחווינו ברחם, ותתפתח סוכרת".
מכלל הממצאים של גוף המחקר בנושא עולה כי מעקב אחר השליה במהלך ההיריון יכול להניב יתרונות רבים לשמירה על בריאותנו לכל אורך החיים. אבל איך נוכל לעשות זאת?
זיהוי פשוט של הריונות בסיכון בזמן ההיריון זו כבר התחלה. במחקר משנת 2020, תורנבורג ועמיתיו ניתחו נתונים ממחקרים שפורסמו, והגיעו למסקנה ששיעורי גדילת העובר נמוכים יותר אם האישה שנושאת את ההיריון חוותה את מה שהחוקרים מכנים מתח כרוני "רעיל" - כלומר לחץ מתמשך שנקשר לגילויים כמו גזענות, לחוסר ביטחון בדיור, לחוסר ביטחון תזונתי או לאלימות במשפחה.
תורנבורג אומר שחשוב שהממצא הזה יתפרש בצורה נכונה: "אימהות אינן אשמות בגודל העובר שלהן או במצב השליה", הוא אומר. במקום זאת, התוצאות מראות עד כמה חיוני לחברה לעשות יותר כדי להגן על נשים ולתמוך בהן במהלך ההיריון.
חוקרים אחרים מסתכלים מעבר לגורמים חברתיים. בשנה שעברה ניתחו גורדון סמית ועמיתיו מאוניברסיטת קיימברידג' דגימות דם שנלקחו מ-4,200 נשים שהיו בהיריון הראשון שלהן. החוקרים זיהו כי רעלת היריון ועובר קטן מדי נקשרו שניהם ליחס גבוה בין החלבון המסיס FLT-1 לבין חלבון הנקרא גורם גדילה שלייתי (PGF). השנה דיווח הצוות של סמית כי יחס גבוה זה נקשר גם ללידה מוקדמת ספונטנית.
זיהוי ההריונות שעלולים להיות בסיכון הוא רק ההתחלה. התקווה הגדולה היא שבסופו של דבר תהיה לנו טכנולוגיה לניטור השליה בפירוט חסר תקדים. זוהי המטרה המרכזית של "פרויקט השליה האנושית" - מיזם מחקרי שהושק בשנת 2015. ניטור כזה יאפשר לנו לזהות בדיוק למי יש שליה בתפקוד לקוי, כדי שאפשר יהיה לתת לה את הטיפול הדרוש.
לדברי נדב שוורץ מאוניברסיטת פנסילבניה, יש דבר אחד שטכנולוגיית ניטור השליה צריכה להתמקד בו במיוחד: "אני חושב שאם תשאלי כל רופא מיילד בעולם מהו הגביע הקדוש מבחינת מדדים של השליה, התשובה תהיה חמצן", הוא אומר. בשנה שעברה חשפו שוורץ ועמיתיו כלי חדש המשתמש באור לייזר ובאולטרסאונד כדי לנטר את רמות החמצן בשליה. בניסוי הוכחת היתכנות שכלל 24 נשים זוהתה תת-קבוצה עם פחות חמצן בשליה, אשר בהמשך פיתחה סיבוכי היריון. בעבר היה בלתי אפשרי להגיע לרמה כזו של מידע על השליה, אומר שוורץ. "מרגש מאוד שסוף-סוף יש לנו אפשרות למדוד חמצן".
התחום מתפתח במהירות, ועוד ועוד כלים המספקים מידע על השליה הופכים זמינים. כך למשל, במחקר שפורסם בשנה שעברה השתמשו יונג וונג ועמיתיו מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס שבמיזורי בכלים של למידת מכונה כדי לנתח סריקות MRI סטנדרטיות שנלקחו מחמש נשים, שבהמשך פיתחו סיבוכי היריון. הם מצאו שהאלגוריתם יודע לפרש את הנתונים באופן שמצביע על אזורים מדויקים בתוך השליה שבהם רמות החמצן היו נמוכות מהצפוי. "אנחנו חושבים שהטכניקה שלנו נגישה מאוד לרופאים", אומר וונג.
השלב הבא יהיה פיתוח טכניקות המאפשרות טיפול בשליות שזוהו עם בעיה בתפקוד. אף שגם זו מטרה של פרויקט השליה האנושית, המחקר עדיין בחיתוליו, אומר תורנבורג, אבל יש כמה כיוונים מבטיחים. הוא מציין למשל אולטרסאונד טיפולי, שכבר נעשה בו שימוש במקומות אחרים בגוף האדם כדי להחדיר יותר חמצן לרקמה באמצעות הגברת זרימת הדם. תורנבורג אומר שהטיפול עשוי לעבוד גם בשליה, אבל יש צורך בניסויים נוספים.
כיום יש הרבה יותר מודעות לכך שלשליה יש השפעות עמוקות וארוכות טווח על הבריאות שלנו. תורנבורג מוכן אף לומר שהשליה נמצאת במוקד המחקר. עם זאת, הוא מציאותי לגבי המקום שאליו הגיע המחקר כעת: "אנחנו רק לומדים עכשיו איך להגדיר את בריאות השליה", הוא אומר - וככל שההבנה שלנו גדלה, כך האיבר הנשכח הזה זוכה סוף-סוף להכרה הראויה לו.
השליה התפתחה בכמה בעלי חיים, כולל אצל זוחלים ואפילו בדגים, אבל יונקים הם המחלקה הידועה ביותר באיבר השליה שלה. משוער שהשליה נוצרה כאשר יונק מטיל ביצים קדום נדבק בנגיף ששינה את הדנ"א שלו באופן בלתי הפיך. במהלך הדורות התפתחה קליפת הביצה החיצונית הקשה למעין שכבה חדירה בתוך הגוף, עד שבסופו של דבר נוצרה השליה.
היונקים בעלי השליה שגשגו, נהנים מהעובדה שהעובר יכול כעת להיות מוזן ישירות מדם האם, אולם עם הזמן נוצר עימות. השליה היא חלק מהעובר, מה שאומר שהגנום שלה שונה מהגנום של תאי הרחם. מצב זה הוביל לקונפליקט בין הגנים: בשעה שגנים עובריים יפעלו במטרה למצות מהאם את כל התזונה האפשרית, הגנים של האם יפעלו למען בריאותה כדי לתמוך בהריונות עתידיים.
למעשה, בקרב החוקרים גוברת ההסכמה שההסבר הטוב ביותר לחלק מסיבוכי ההיריון הידועים ביותר, כמו רעלת היריון, סוכרת הריונית, הפלות או לידות מוקדמות, הוא קונפליקט גנטי שיצא משליטה.
עם זאת, היחסים בין השליה לרחם כוללים גם שיתוף פעולה מסוים. בשנת 2020, דניאל סטדטמאואר וגינטר וגנר מאוניברסיטת ייל טענו כי כדי ששלב ההשרשה ביונקים עם שליה יתבצע בהצלחה, יש צורך בהתאמות אצל האם. ואכן, תאים בדצידואה (decidua), השכבה העבה שמצפה את הרחם במהלך ההיריון, אף נצפו נעים קדימה ו"מחבקים" את העובר במהלך ההשרשה. יש רגעים של שלום בזמן מלחמת הרחם.
