"ההבדל בין 'רגיל' ל'לא רגיל' הוא רק שתי אותיות", אומרת עירית גלוסקינוס-ברקן, מנכ"לית עמותת "זה בנפשי", התומכת בילדים ובבני נוער מתמודדי נפש ואם למתמודדת נפש בעצמה. "לא אני המצאתי את המשפט הזה", היא ממהרת להוסיף, "אבל אין ספק שאנשים פוחדים ממה שהם לא מכירים, וזה גורם להם לפעמים לחטוא בביקורת. למתמודד נפש יש סטיגמה מעוותת של 'משוגע', 'לא נורמלי' שמסוכן לציבור, וצריך לשנות אותה. את השינוי צריך להתחיל כבר מגיל קטן. זה התפקיד של ההורים, של מערכת החינוך וגם שלנו, כחברה".
קראו עוד:
עכשיו היא מבקשת, באמצעות העמותה שהקימה לפני כשנתיים יחד עם בתה, להכניס מעט אור אל חייהם של הילדים מתמודדי הנפש ושל בני משפחותיהם.
2 צפייה בגלריה
עירית גלוסקינוס-ברקן. "במחלקה הפסיכיאטרית הניתוק הוא טראומה לכל הצדדים"
(צילום: שלי פדן לורבר)
לא אנחנו אשמים
הכול החל כשבתה טלי, כיום בת 21, אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית לנוער בבית החולים גהה למשך חצי שנה. זה היה לפני שמונה שנים. "בבת אחת נגמר לי האוויר", נזכרת אמה. "אני עדיין רואה את הדלת שננעלה אחריה. והיא כולה ילדה בת 13, ואת חוזרת הביתה בלעדיה, כשהיא בלי טלפון, ואין לך יכולת לדעת איך היא ישנה, ומה עובר עליה, ואם יש מישהו לצידה שמרגיע ומחבק אותה. התחושה היא קשה מאוד. במחלקה הפסיכיאטרית הניתוק הוא טראומה לכל הצדדים".
ויש גם בושה, כמובן, אבל היא עוברת. "הזמן עושה את שלו", אומרת גלוסקינוס-ברקן. "לצד התהליך הטיפולי יש הבנה שאף אחד מבני הבית לא עשה משהו רע שגרם לזה. לא אנחנו אשמים. כשזה התחיל לחלחל, לא התביישתי יותר".
כ-1,000 ילדים ובני נוער ישראלים מאושפזים מדי שנה במחלקות למתמודדי נפש, כשמאז הקורונה המצב החמיר, ויש עלייה של 82% בדיווחים על דיכאון וחרדה ועלייה של 50% בתלונות על הפרעות אכילה. "כיום אין כמעט בית בישראל שאין בו התמודדות עם משבר נפש", אומרת גלוסקינוס-ברקן. "ילדים מאושפזים היום כבר מגיל שש. זה בוקס לבטן, וזה קורה במשפחות רבות וטובות. הבעיה מתחילה כשעסוקים ב'מה יגידו' ומתביישים לבקש סיוע. התוצאה היא שכולם במשפחה משלמים את המחיר – גם האחים, שחווים סופת הוריקן וטלטלה בבית, כי השבר הוא גדול".
עירית גלוסקינוס-ברקן: "אין כמעט בית בישראל שאין בו התמודדות עם משבר נפש. ילדים מאושפזים היום כבר מגיל שש. זה בוקס לבטן, וזה קורה במשפחות רבות וטובות. הבעיה מתחילה כשעסוקים ב'מה יגידו' ומתביישים לבקש סיוע. התוצאה היא שכולם במשפחה משלמים את המחיר"
מספרת הבת, טלי: "הייתי אז בכיתה ז', בתפר שבין בית ספר יסודי לחטיבה, ובדיוק התחיל אצלי דיכאון קליני קשה, מלווה בחרדות. מכיוון שרק נכנסתי לחטיבה, היה לי קל להיעלם, בלי שהמערכת או החברים ישימו לב. בחטיבה כולם היו חדשים וזרים לי. הידיעה שמשהו לא טוב עובר עליי הביאה לבושה ולתחושות אשמה, ולאט-לאט התרחקתי מכולם ושקעתי בשחור. אחרי הרבה ביקורים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים נאלצתי להתאשפז.
"בתקופה השחורה שלפני האשפוז רציתי לעזור לעצמי, אבל לא היה לי כוח. לא רציתי לצאת, לא רציתי להיות. חייתי מרגע לרגע וכל מה שרציתי זה לעבור כל יום ויום. המשפחה הקרובה והטיפולים הפסיכולוגיים החזיקו אותי. פה למדתי לראשונה שהסטיגמה והבושה יכולות גם להרוג, ולכן חשוב לי לספר שאני עדיין מטופלת, עדיין נוטלת תרופות ועדיין הולכת לפסיכולוגית.
"כשהבנתי שמה שיש לי זה הפרעה נפשית במבנה שלי, וזה לא משהו שיש לי שליטה עליו או שאני אשמה בו – הפסקתי להתבייש והתחלתי לחיות עם זה בשלום. זה לווה בתהליך טיפולי ארוך ובהמון עבודה עצמית. זה תהליך עצמי כואב, שדרכו את לומדת שזה חלק ממי שאת. נכנסתי למחלקה הסגורה כתלמידה מצטיינת בכיתה ח', והשהות במחלקה לא אמרה עליי כלום: עדיין הייתי מצטיינת גם כשיצאתי משם. הפרעה היא לא עניין של בחירה. איזו ילדה מלאת שמחת חיים תבחר להיות פתאום בן אדם אפל? לקח לי זמן לחזור לצבעוניות שהייתה לי קודם".
"הסלבס נמנעים מלבוא ולשמח ילדים שמאושפזים במחלקות פסיכיאטריות, אבל כן מגיעים למחלקות אחרות ומצטלמים ליד ילדים חולי סרטן, למשל, כי משם אפשר להוציא תמונה לתקשורת. מכאן - לא"
מה זה "אפל"?
"'אפל' זה ילדה בת 13 ששואלת שאלות כמו 'למה לי להישאר בחיים'. זה אפל מאוד. אני זוכרת שכשנכנסתי לגהה בפעם הראשונה, הייתי במסוכנות גבוהה, וההסתכלות עליי הייתה קשוחה. הרגשתי מסומנת. שאלתי, מה אני עושה פה? מה הקשר ביני לבין זה? בארוחת הצהריים הראשונה עם יתר המאושפזים נדהמתי מזה שכולם מדברים בפתיחות על מה שאני הסתרתי. גיליתי שכולם חוו את החיים כמוני, ולא היה ממה וממי להתבייש. לאט-לאט, בהליך התבגרות בעל כורחי, התחלתי לקבל פרופורציות. קיבלתי תובנות שרק אנשים מבוגרים, או כאלה שחטפו התקף לב או כאפה אחרת, מקבלים אותן. קיבלתי מתנה, אבל הרבה מהילדות אבד לי".
2 צפייה בגלריה
"הפרעה היא לא עניין של בחירה. איזו ילדה מלאת שמחת חיים תבחר להיות פתאום בן אדם אפל?"
(אילוסטרציה: shutterstock)
למה הסלבס לא באים?
בעקבות החוויות הקשות שעברה והחוסרים שהיו לה כנערה, עלה הרעיון להקים את עמותת "זה בנפשי". זה היה כחמש שנים אחרי האשפוז הראשון. בהקמת הארגון ובניהולו נעזרה בכישוריה של אמה עירית, שניהלה בעבר אגודת שחייה ועבדה במרכז אתנה לקידום הספורט הנשי בישראל. "צריך להיות במקום טוב בחיים כדי להקים עמותה כזו", אומרת האם. "אספנו סביבנו נשים טובות מכל מיני תחומים שמתחברות לנושא, וביחד ניסינו לדייק את הדבר הזה שטלי מרגישה. דיברנו עם אמהות לילדים מאושפזים, דיברנו עם צוותים רפואיים. לקח שנה עד שהקמנו את העמותה".
האם מאוכזבת מהעובדה שאמנים מפורסמים מסרבים לשתף פעולה עם העמותה: "הסלבס נמנעים מלבוא ולשמח ילדים שמאושפזים במחלקות פסיכיאטריות, אבל כן מגיעים למחלקות אחרות ומצטלמים ליד ילדים חולי סרטן, למשל, כי משם אפשר להוציא תמונה לתקשורת. מכאן - לא", היא אומרת בכעס.
במה תורמת העמותה ביומיום?
"במחלקות הסגורות השגרה היא קבועה", מסבירה טלי. "הבוקר מאוד מסודר וגדוש בפעילויות, אבל החל מאחר הצהריים אין כלום: את נשארת לבד עם המחשבות שלך. היום, בזכות העמותה, יש חוגים כיפיים, סדנאות, מפגשים עם חבר'ה מהצופים, כך שהזמן הריק לא משמש פרצה ליצר הרע. הרבה אנשים מפחדים להיכנס למחלקה פסיכיאטרית, אבל בסוף הם רואים שם נערים ונערות חכמים וחכמות ומבינים שבית חולים פסיכיאטרי זה לא בית משוגעים. זה מקום לבריאות הנפש, מקום שבו אנשים מתמודדים.
"היה לי חשוב להוריד את הסטיגמה ולמתן את הבושה שמלווה את המחלה. בגהה למדתי להציב לעצמי מטרות קטנות, יומיומיות ושמחות, כאלה שיחזיקו אותי. וזה מה שאנחנו בעמותה מנסים ליצור עבור הילדים האלה. יש חוג אפייה, סדנת סושי, סדנה להכנת סבונים, חגיגות ימי הולדת ועוד. לאמא היו חסרים קבוצות תמיכה של אמהות וימי כיף שייתנו למשפחה קצת הפסקה מהשחור, אז ארגנו אותם דרך העמותה".
המון אי-ודאות, המון פחדים
יפית, מאזור השרון היא אם לבת בגיל העשרה, מתמודדת נפש, שלפני מספר שנים אושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה לתקופה של מעל לשנה. כיום היא במסגרת פוסט-אשפוזית התומכת בילדים עם הפרעות נפשיות. "יש המון אי-ודאות בתחום בריאות הנפש, המון פחדים", היא אומרת, "ועמותת 'זה בנפשי' היא מקום שלא שופט אותך, שמקבל אותך בחיבוק גדול, שעוטף אותך כשווה בין שווים. את לא מתביישת לומר, 'הילדה שלי חולה', כי מסביב יש עוד רבים כמוך".
יפית: "כאמא את חיה עם הרבה ייסורי מצפון ושאלות מייסרות של איפה טעינו. המון רגשות צפים, ובעמותה מבינים את הניואנסים הללו, יודעים איך לחבר בין כולנו, איך ליצור הפוגות מהמחשבות הטורדניות היומיומיות ולתת לנו שמחות קטנות"
עד גיל תשע הייתה בתה ילדה רגילה. "הגננת סימנה אותה כמחוננת שתיהפך למלכת הכיתה", נזכרת בר. אבל המציאות הייתה אחרת. מלכת הכיתה היא לא הייתה. ילדים היכו והשפילו אותה, והנפש הרכה שלה מצאה דרך משלה לפרוק זעם. "המצב הידרדר עד שיצא משליטה וחייב אשפוז. כאמא את חיה עם הרבה ייסורי מצפון ושאלות מייסרות של איפה טעינו. המון רגשות צפים, ובעמותה מבינים את הניואנסים הללו, יודעים איך לחבר בין כולנו, איך ליצור הפוגות מהמחשבות הטורדניות היומיומיות ולתת לנו שמחות קטנות. המפגש בין המשפחות גורם לנו להבין שיש עוד אנשים שעוברים את מה שאנחנו עוברים, ואת מבינה שלא צריך להתבייש ולהסתיר".
לתרומות לעמותה - הקליקו כאן
