עד גיל 28 גלי וקסלר מעולם לא הביעה התעניינות יתרה בשורשיה היהודיים. להפך, היא חיה את הרגע במקום שבו הכל קורה – העיר ניו יורק. וקסלר, שנהנתה מחיים תוססים ודינמיים בעיר ללא הפסקה כרקדנית ומורה לריקוד, מעולם לא עצרה לרגע להתבונן או להסב את ראשה לאחור. אף אחד לא חשב, בטח לא היא, שהצעירה הניו-יורקית, זו שמעבירה את זמנה בין מופעים ואודישנים, בקרוב תגלה את הדת, ובעיקר – את עצמה מחדש.
קראו עוד:
אך למציאות כללים משלה, ולפעמים לחיים היכולת לכתוב את סיפורם באופן טוב יותר מכל סופר. 15 שנים כבר עברו מאז. וקסלר כיום בת 42, חרדית, נשואה באושר עם ארבעה ילדים ומתגוררת בהתנחלות איתמר. את תהילתה מצאה כמורה ליוגה המשלבת את ערכי הדת והנפש כחלק בלתי נפרד מהתרגול שאותו היא מעבירה. מדי שבוע נשים רבות, חרדיות וחילוניות כאחד – מגיעות לשמוע את משנתה וליצור חיבור שלם בין הגוף והנפש, והיא כולה רוח חיה ותשוקה למשלח ידה.
"נולדתי בתל אביב. גדלתי בארץ מגיל 6 עד 12. יש לי אמא אמריקאית ואבא ישראלי אז תמיד היינו על הקו", נזכרת וקסלר. "בגיל 12 עברנו לצמיתות לניו יורק ושם נשארתי. למדתי בבתי ספר ציבוריים, נערה יהודייה מתוך ארבעה יהודים בבית ספר של 600 איש, בלי שום זיקה ליהדות".
את הריקוד היא דווקא גילתה בארץ, כבר בגיל 6 בהיותה ילדה קטנה ברעננה. משם האהבה רק הלכה והתעצמה, והמשיכה גם לחיים בארצות-הברית. "אמנם הוצאתי תואר בספרות אנגלית, אבל השקעתי בריקוד ועשיתי שיעורים במקביל", היא אומרת, "הריקוד תמיד היה איתי. הייתי ניגשת לאודישנים, עושה פרויקטים של חצי שנה-שנה, וככה בעצם חייתי".
אל היוגה היא התוודעה במקרה, לאחר שסבלה מפציעה בברך וחיפשה מסגרת שיקומית מתאימה. "מאוד סבלתי מהפיזיותרפיה. זה שיעמם אותי, אז הרופא שלי הציע שאנסה יוגה. החלמתי ובמקביל נכנסתי עמוק מאוד ליוגה. כמה שנים לאחר מכן סיימתי גם קורס הכשרת מורים בניו יורק. התחלתי לשלב את היוגה בחיים שלי ובין פרויקטים של ריקוד הייתי מעבירה שיעורים בתור השלמת הכנסה".
היכרות ראשונה עם הדת
אחד מהמקומות שבהם העבירה וקסלר את שיעורי היוגה היה ממוקם בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין, מעוזם של היפסטרים, אמנים וגם לא מעט יהודים חסידים. "גרתי בדיוק בתפר בין ההיפסטרים לחסידות סאטמר, ובכל פעם שלימדתי היו מגיעים למקום גם שני חסידים", היא נזכרת. "הם כביכול היו חסידים ש'ירדו מהדרך', וחיפשו מקום לשחק בו כדורסל. כשהם שמעו שאני ישראלית, למרבה ההפתעה הם נורא התלהבו ושאלו אותי על ישראל. נוצר בינינו שיח ואחד מהם הציע לי ללמד יוגה במכון כושר לנשים בלבד שאמא שלו בדיוק פתחה. שמחתי. תמיד אהבתי חוויות אנתרופולוגיות. מצאתי את עצמי מלמדת יוגה 13 נשים סאטמריות, ואני כולי רקדנית חילונית לגמרי. לא קשורה לכלום".
עם הזמן המחסומים ירדו ווקסלר התוודעה לעולם חדש שמעולם לא הכירה. "נוצר קשר מאוד חברי", היא מודה, "ממש התאהבתי בנשים שלימדתי. כל הסטריאוטיפים נשברו והתנפצו לי מול הפרצוף". אחרי שנתיים היא החליטה להתחיל לשמור שבת. "גרתי אז עם חבר שלי, הוא צחק עלי ואמר לי: 'נו באמת', אבל אני הייתי בשלי. בשבת הראשונה מצאתי את עצמי על הספה מפחדת לזוז. לא באתי מרקע מסורתי ונורא סבלתי. ראיתי שבית חב"ד נמצא מטר מהבית שלי ואמרתי, 'נו, אם כבר נשתגע, אז עד הסוף'. היו שם טיפוסים של הכל מהכל: סאטמרים, חוזרים בתשובה, חילונים גמורים. זו הייתה פשוט סצנה של הזיה, והיה כיף. פגשתי טיפוסים מכל מיני רקעים".
היא החלה לשמור שבת באופן קבוע ולפקוד שיעורי חסידות ופרשת השבוע. לפתע, היא הבינה שנקלעה למשהו הרבה יותר עמוק ממה שדמיינה. "מצד אחד זה היה בשבילי שוק מוחלט, ומצד שני זה היה הכי ברור ונכון", היא אומרת. "התחלתי ללמוד בחסידות של הרבי מלובביץ' בבית חב"ד, ותוך כדי הלימודים נכנסתי לשיעורי היוגה שלי והבנתי שיש קשר ישיר בין התכנים לבין התרגול: איך שזה עובד ברוחניות כך זה גם מתורגם לגשמיות. בסופו של דבר זה לא מנותק. אלה אותם תהליכים שיורדים מלמעלה הכי למטה, לבשר".
"יוגה מגשרת על הפערים בין הציבור החילוני לדתי"
ואז הגיע הזמן שבו הבינה וקסלר כי גם על אהבתה הישנה עליה לוותר. "באיזשהו שלב הבנתי שזהו, אני שומרת שבת וההופעות הן בשישי בדרך-כלל, והגעתי להחלטה שאני עוזבת את זה. הייתי חייבת לחתוך. חזרתי לארץ בגיל 28 לתל אביב, זה היה האזור המוכר שלי, והתחלתי להעביר את השיעורים שלי. אנחנו לא מדברים על קהל דתי, אלא על קהל חילוני לחלוטין, תל-אביבי. היה שם פרגון גדול. משהו מדהים קרה שם. בסופו של דבר עברתי ללמד רק נשים וכך למעשה הכל התחיל".
במהלך 4 השנים שהגיעו לאחר מכן חיה וקסלר את חיי הרווקות בתל אביב כאישה החוזרת בתשובה ובמקביל המשיכה להעביר את שיעורי היוגה שלה. אך בגיל 32 נראה שגם היא הבינה כי הגיע זמנה להקים משפחה. "הכרתי את בעלי בשידוך, ממש כמו דוסית אמיתית", היא אומרת וצוחקת, "ארבעה מפגשים וסגרנו חתונה. אני לא ממליצה את זה לבעלי תשובה, אבל ככה זה יצא לי. מאוד קיצוני.
"במהלך ארבע השנים שבהן הייתי רווקה כל תהליך החזרה בתשובה שלי התהווה והזדקק ושם למעשה התחיל הרעיון להפוך בעצם את שיעורי היוגה למשהו שמשקף את החיים החדשים שלי. זה היה הזמן שבו בניתי את הזהות החדשה של היוגה, ואז התחתנתי והחיים למעשה התחילו".
"בקורונה החלטנו לעבור להתנחלות איתמר. מעולם לא גרתי במושב, יישוב או קיבוץ או בטבע, וקרה מה שקרה. הקורונה ממש שלפה אותנו מהמציאות הרגילה".
את תל אביב היא דווקא עזבה לא מזמן. ומי הזרז העיקרי לכל הדבר הזה? הקורונה, איך לא, כמובן. "קנינו אדמה באיתמר לפני ארבע שנים", היא אומרת. "בעלי מאוד התלהב מהפראות של הגבהות והטבע ותמיד אמרנו שיבוא יום ונגור שם, אבל זה בהחלט לא היה חלק מהתכנונים לעתיד הקרוב. אבל אז באה הקורונה ושלפה אותנו מהמציאות. בנינו בית מאולתר מקונטיינרים ועברנו לשם כדי להיות בטבע במהלך הסגרים.
"כל הסטודיואים היו סגורים והשיעורים שלי ממילא המשיכו דרך הזום כך ששום דבר לא השתנה. גרנו שם תקופה ולבסוף החלטנו סופית לעבור לאיתמר. זאת הייתה החלטה מהרגע להירגע. ממש שינינו את החיים מקצה לקצה. מעולם לא גרתי במושב, יישוב או קיבוץ ולא בטבע וקרה מה שקרה. בעלי בנה לנו בית, כמובן גם עם סטודיו ליוגה כדי שיהיה לי גם פה מקום ללמד. אני נוסעת למרכז פעמיים בשבוע כדי להמשיך להעביר שיעורים ואני עדיין עם הזום. הקורונה ממש שלפה אותנו מהמציאות הרגילה".
כיצד ניתן לתאר מהלך של שיעור?
"בהתחלה אנחנו יושבים ומתחילים לרכז את הגוף, להרגיש אותו, להתחיל לחקור מה הוא מספר לנו היום. שם אני משרישה את הרעיון המרכזי של השיעור: מספרת על הספירה או על פרשת השבוע בכלליות. אחרי, אני מתארת איך זה עובד בגוף - מה ההשלכה של הפרשה או הספירה עליו ואיך זה בא לידי ביטוי. למעשה אנחנו כל הזמן מכניסים את הרוחניות לתוך התרגול. זה לא נשאר כרעיון תיאורטי אלא יורד לגוף, לנשימה, לחיבור עם התנוחות".
כמו מה למשל?
"עכשיו למשל אני מעבירה סדנה של עשר הספירות. אלה כוחות שהקדוש ברוך הוא ברא איתם את העולם. יש את כוח החסד, כוח הגבורה, כוח ההוד. בגוף ניתן למצוא בדיוק את אותו הדבר. בכל תרגול יש אזורים שנרצה להשתמש בכוח החסד – בפתיחה, בגמישות, בהתרחבות האגן, ובמקביל יש את כוח הגבורה – הצמצום של רצפת האגן, הבטן התחתונה, אזורים שצריך לכווץ ולא להרחיב.
"כוח ההוד למשל הוא הכוח להגיד תודה, להודות: כשאני משתמשת ברצפה כמשהו שאני מרפה לתוכו, אני יוצרת מצב שבו אני מודה שיש רצפה מתחתיי שתחזיק אותי. בכל תנוחה יש שילוב של עשר הכוחות האלה. כמו שהקדוש ברוך הוא יצר את העולם עם הכוחות האלה, גם אנחנו יוצרים את התנוחה משילוב של הכוחות האלה. אנחנו לומדים על כל ספירה: מה האנרגיה שלה, מאיפה היא באה ומי מסמל אותה".
בשנת 2022 נדמה כי השסע הדתי-חילוני בישראל גדול מתמיד. בתור חילונית לשעבר, וקסלר מאמינה שהיוגה מהווה כלי לגישור על הפערים וקירוב בין הצדדים. "אני חושבת שעבודה עם הגוף מנטרלת את השכל, את ההשלכות שלנו על סטריאוטיפים", היא אומרת. "זה פשוט לא עובד – אתה נכנס למרחב חדש בתחושתיות ומנגנוני ההגנה הטבעיים יורדים. פתאום אפשר לשמוע גם דעות שונות ומגלים שהתכנים של התורה מאוד עדינים ועמוקים. דרך הגוף אתה מאפשר לעצמך להבין את זה באופן אחר".
וקסלר מוסיפה: "מגיעות אלי נשים שמאלניות לשיעור ואין אצלנו את השיח המכוער הזה. לפי הרבי מלובביץ' כולם קדושים. לא משנה מי הם, מה הם עושים או מה הדעה הפוליטית שלהם. זו לא פונקציה. העבודה עם הגוף מורידה אותנו לרזולוציה הזאת. לפי דעתי זה כלי נהדר ליצור בו שיח. הייתה רק פעם אחת שבה מישהי אמרה לי שהיא מאוד נעלבה מהתכנים. אמרתי לה שהרעיון הוא להחדיר איזושהי עבודה לגוף ושהיא יכולה לקחת את זה למקום שלה. כשאת לא באנטי הגוף מאפשר לך להיפתח".
וקסלר מאוד מסורה לדרך שלה ויש לה תוכניות גדולות לעתיד. בינתיים היא ממשיכה להעביר שיעורי יוגה במרכז "ראש יהודי" בתל אביב לעשרות התלמידות שלה, כשעל הפרק כבר עומדים כמה דברים מרגשים חדשים. "אני כותבת סיפור על החיבור בין יוגה לחסידות ולגוף, הוא כמעט גמור. אני מעבירה גם שיעורים בזום ובשבועיים הקרובים מתכוננת לפתוח סוף סוף את הפודקאסט שלי 'בגוף הפרשה'. החלום הכי גדול זה לפתוח קורס הכשרה משלי לנשים אחרות, להפוך את זה למשהו סטנדרטי שנמצא בכל עיר ובכל מקום".
