ממרחק של 11 חודשים מהבוקר הנורא ההוא באוקטובר, למראית עין קשה להבחין על פניהם של הזוג עוז (29) וספיר (28) ברעם את מה שעברו במסיבת הנובה ברעים. אבל הזוג הצעיר שציין זה מכבר יום נישואים שני - לא שוכח. לא את החברים הטובים מפל אדם, הילי סולומון ובר-ליאור נקמולי שנרצחו במנוסתם מהמסיבה, ולא את חברם הקרוב עידן שתיוי שנחטף באותו יום, ועדיין לא שב. רק לאחר כמה דקות של שיחה אפשר להבחין מתחת לזווית החיוך שהכאב עדיין שם.
זו הייתה אמורה להיות שבת מהנה של מוזיקה וחיבור לטבע בחברת האנשים הכי קרובים להם, במקום הכי בטוח לכל חובב טראנס באשר הוא - רחבת הריקודים. אך דווקא במקום שבו הרגישו הכי בטוחים, המציאות השתנתה לעולם: רבע שעה לאחר שהגיעו למתחם המסיבה כבר החלו האזעקות. כשהירי החל הם רצו בכל כוחותיהם מבלי להסתכל לאחור, כשברקע קולות הפיצוצים מרעידים את השמים. רק לאחר שעות של מנוסה חולצו בשלום. צפו בריאיון מתוך הסדרה "נובה מסע להחלמה" בערוץ דוק, שבה השתתפו עוז וספיר:
נובה מסע להחלמה
(צילום: אמיר וולנסקי)
"תכננו להגיע ל'נובה' עם קבוצה טובה של חברים", מספרת ספיר, "עם רובם התחברנו תוך כדי פסטיבל ה'אוזורה' בשנה שעברה בהונגריה, וממש בסיום הפסטיבל החלטנו שאנחנו מגיעים לנובה. היינו בהפקה כמה פעמים, אך להפקה הספציפית הזאת לא תכננו להגיע. התלבטנו. ואז קיבלתי הצעה להעביר שיעור יוגה בזריחה. קיבלנו שני כרטיסים חינם וזה מה שסגר לנו את ההתלבטות".
בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר הם כבר יצאו לדרך, כשאיתם עוד שני חברים, אחד מהם הוא עידן שתיוי, חבר ילדות קרוב. אל מתחם המסיבה הגיעו בשעה שש ורבע בבוקר - רבע שעה של חסד לפני האזעקות שעתידות לשנות את עתידה של מדינה שלמה. "ירדנו מהאוטו, עמדנו רגע ועיכלנו את זה שהגענו, ותוך כדי שבאנו להוציא את הציוד מהרכב התחילו הטילים. אפילו לא הספקנו לפתוח את הבגאז'", נזכר עוז. "כבר אז אנשים נכנסו לפאניקה. המשכנו לעמוד ליד הרכב לראות אם זה מתקדם לאנשהו. לא עברו שלוש דקות וסגרו את המוזיקה. הבנו שהולכים הביתה".
"התבאסנו מאוד, כבר תכננו להמשיך את המסיבה במקום אחר ולעשות אפטר ביער חדרה", מוסיפה ספיר. "עמדנו בחניה, רוב החברים התחילו לצאת מהמסיבה. הבנו שכמה מהם צריכים מישהו שינהג באוטו שלהם. אחד מהם היה חבר שלנו בר-ליאור (ברלי) שאותו הכרנו מהאוזורה. שאלתי את שתיוי אם הוא יכול לנהוג ברכב של ברלי ושניפגש כולנו באזור יער חדרה. הוא כמובן אמר שאין בעיה, נכנס לרכב ויצא.
7 צפייה בגלריה
עם החבר החטוף עידן שתיוי. "לא העלינו את האופציה שדבר כזה יכול לקרות"
(צילום: יאיר שגיא)
"בשלב הזה התחלנו להתקדם לרכב שלנו שהיה עשרות מטרים משם. כולם היו מבואסים שהמסיבה נסגרה. בדרך לאוטו פגשנו את מפל, בן זוגה רועי והילי. גם הם היו חברים טובים שלנו מהאוזורה", מוסיפה. "אמרנו להם איפה אנחנו נפגשים. הם יצאו משהו כמו עשר דקות לפנינו. ואז אנחנו עלינו לרכב. התקדמנו בצוואר הבקבוק עם כל המכוניות. זו הפכה לסצנה של מכוניות מתנגשות. מלא בלאגן. אף אחד לא הבין מה קורה".
ספיר ברעם, על רגע קבלת הבשורה על מות חבריהם: "איבדנו את זה לגמרי. כאפה זו אפילו לא מילה. זה כזה דיסוננס, בין להגיד 'הרגע פגשתי אותם' ללשמוע דבר כזה. לא העלינו על הדעת שזה יכול לקרות. חשבנו שהם מתחבאים והם בטח בלי קליטה, לא חשבנו בחיים על האפשרות שמישהו מהחברים יירצח ובטח שלא ייחטף. אין מילים לתאר את הבור שנפער ברגע שקיבלנו את הבשורה"
כשהגיעו לפנייה בכביש 232 הידוע לשמצה השעה כבר הייתה שבע וחצי בבוקר. "באותו רגע קרו כמה דברים במקביל", מתאר עוז, "ראינו שני פצועים על הכביש. הפנייה שמאלה לבארי כבר הייתה חסומה. מצד ימין בפנייה לרעים ראינו כלי רכב נוסעים וכאלו שכבר הספיקו לפרסס ולחזור חזרה". בשלב הזה השניים טרם הבינו שמדובר בחדירת מחבלים. "אני אינטואיטיבית חשבתי שאנשים ניסו לברוח מהטילים ועשו תאונה", אומרת ספיר. אלא שאז החל עוז לשמוע יריות. "החלון אצלי היה פתוח והתחלתי לשמוע ירי של אוטומט מכיוון בארי. במקביל קיבלנו שיחה מאחד החברים שהיו איתנו. הוא אמר שהילי שהייתה עם רועי ומפל ברכב אמרה שיש חדירה של מחבלים. עדיין לא קישרנו הכול אחד לשני".
בשלב זה, מספר עוז, "גם אם לרגע זה עולה לך במחשבה - אתה לא מבין שזה סדר הגודל שמדובר בו. אתה חושב על חמישה-עשרה מחבלים". ספיר מתארת כי "גם הירי מסביבנו – היינו בטוחים שאלה כוחות שלנו". עוז ממשיך: "היום אני יודע להגיד לך בוודאות ששמענו ירי של קלאצ', אך באותו רגע לא תיארתי שאלו הם. חשבנו שיש היתקלויות על הגדר וצה"ל עושה את העבודה שלו".
"פשוט רצנו ולא הסתכלנו אחורה"
שוטר שעמד על הכביש וטיפל בשני הפצועים שראו מספר דקות קודם לכן, צעק למבלי המסיבה לפנות את כלי הרכב. השניים יצאו מהרכב, עמדו ליד המיגונית בכניסה לחניון רעים והתלבטו אם להיכנס. למזלם, כבר לא היה מקום.
"בזמן הזה כשעמדנו ליד הרכב פתאום בא גל של מלא אנשים מהמסיבה שרצו וצעקו 'הם פה, רוצו'", מספרת ספיר, "השוטר שהיה על הכביש צעק לכולם לרוץ מזרחה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי איזו הנחיה מוזרה. מי יודע איפה זה מזרחה? בדיוק הייתה זריחה, אז רצנו לכיוון השמש".
7 צפייה בגלריה
שנה אחרי נובה: מסע להחלמה, כאב, זיכרון ותקווה אצל ניצולי הטבח. כך נראו החיפושים בין השרידים פחות מחודש לאחר האסון
(צילום: REUTERS/ Amir Cohen)
"אתה לא מבין מה קורה", מתאר עוז, "באיזשהו שלב שאלתי מישהו שהלך לידי אם הוא יודע מה קורה והוא אמר לי: 'ירו עליי, ירו לי ברכב. ברחתי ממנו ורצתי'. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנו שיש משהו מעבר לטילים".
"באותו רגע גם אני קיבלתי טלפון מחבר מהבית שהתחיל לדווח על פצועי ירי מהמסיבה", ממשיכה ספיר, "כולם רצו לתוך הוואדי ואנחנו נשארנו בגובה. התחלנו להרים טלפונים. אני חושבת שמה שעבר לנו בראש באותו רגע זו דאגה לכל מי שהיה מסביבנו. ידענו שיש כמה כלי רכב של חברים שיצאו בנקודות זמן שונות ואנחנו לא יודעים איפה הם. עם חלקם לא הצלחנו ליצור קשר".
לדבריה, "בשלב מסוים היה צרור של יריות ממש מאה מטרים מאחורינו. באותה נקודה עוז תפס לי את היד ופשוט רצנו ולא הסתכלנו אחורה, כשמדי פעם עצרנו להסדיר דופק. שמענו אנשים צורחים, אנשים נופלים ואתה לא מבין מי נפגע ומי לא כי אתה לא מסתכל אחורה".
ספיר ברעם: "אני מרגישה שאין מענה מהמדינה. זה לא הגיוני ולא סביר. אחת הסיבות שחזרנו לעבוד מוקדם היא כי מישהו צריך להחזיק את הבית – לא הייתה לנו אופציה באמת להתפרק, וזה קשה. כואב שזאת המציאות, שאנחנו כאזרחים במדינה הזאת שמשלמים ביטוח לאומי, עושים מה שצריך, תורמים את זמננו למדינה בצבא או בכל דרך אחרת, ובסוף כשאנחנו צריכים סיוע נתקלים בהרבה דלתות סגורות והרבה מאבקים. אין לנו כוח להיאבק יותר"
במשך שעתיים שלמות רצו השניים ללא הפסקה. בשלב מסוים פגשו שוטר שהיה במנוסה בעצמו. "אמרתי לו 'אדוני השוטר, תוכל לתת לי איזו תמונת מצב? אנחנו בין 800-500 איש פה ואנחנו רוצים לדעת מה קורה'", משחזר עוז, "הוא ענה שהוא לא יכול להגיד לי. באותו רגע הסתובבתי אחורה וראיתי פטריית עשן עולה מהמיגונית בכניסה לרעים. שאלתי שוב מה קרה והוא לא ענה לי. המשכנו לרוץ כמו ברווזים".
"אותו שוטר ניסה להכווין אותנו ליישובים, אבל הבנו מחבר שהיה על הטלגרם שהיישובים כבושים", מספרת ספיר, "החלטנו להתנתק מכל הקבוצה שרצה ולחפש מקום להסתתר. ראינו בדרך מעין חממה של עובדים תאילנדים עם גדר חשמלית וביקשנו שיכניסו אותנו. לקח להם קצת זמן להשתכנע. נכנסנו והתחבאנו שם עם עוד 15 איש, ושם סוף-סוף התחלנו להתעסק בטלפון, לבדוק מי עונה ומי לא, מי יצא משם ומי לא. לא הצלחנו ליצור קשר עם הרכב של ברלי ושתיוי ולא עם מפל, הילי ורועי. ניסינו להבין מה קורה. בזמן הזה גם המשפחות שלהם מתקשרות".
לאחר שעה וחצי של המתנה הגיע כוח משטרתי מצומצם ברכב אזרחי לאזור החממה. "הם אמרו לנו שאפשר לצאת עכשיו וזה זמן טוב להתחיל לנוע לכיוון מושב פטיש", מספר עוז, "יצאנו מהמתחם משהו כמו 25 אנשים. באיזשהו שלב אתה מסתכל אחורה ואתה לא מבין כמה אנשים עוד יש מאחוריך. כולם יצאו מהחממות, מהמתחם שהיינו בו. פשוט נחיל של אנשים. כמות משוגעת".
בשלב מסוים הגיעו רכבים ממושב פטיש כדי לפנות פצועים. על אחד מהטנדרים עלו גם עוז וספיר. "הגענו לפטיש ושם אח של אחת מהחברות שלנו לקח אותנו אליו הביתה", מספרת ספיר, "היינו אצלו עד הערב עד שהשאטל האחרון לבאר שבע עמד לצאת ועלינו עליו. עד אז היינו ממש בחמ"ל משל עצמנו. כל אחד עם הטלפון שלו ניסה לקבל מידע".
במהלך השעות האלה גם התוודעו לבשורה הקשה על מות חבריהם. "בסביבות 16:30-17:00 דיברתי עם חבר שנסע לבקר בסורוקה את רועי, בן הזוג של מפל שקיבל שני כדורים בגב", מספר עוז, "החבר הזה היה איתו ורועי סיפר לו מה היה. כך קיבלנו את הבשורה שמפל והילי נשארו בשטח כי לא היה את מי להציל. שם איבדנו את זה".
ספיר ממשיכה: "איבדנו את זה לגמרי. כאפה זו אפילו לא מילה. זה כזה דיסוננס, בין להגיד 'הרגע פגשתי אותם' ללשמוע דבר כזה. לא העלינו על הדעת שזה יכול לקרות. חשבנו שהם מתחבאים והם בטח בלי קליטה. לא חשבנו בחיים על האפשרות שמישהו מהחברים יירצח ובטח שלא ייחטף. אין מילים לתאר את הבור שנפער ברגע שקיבלנו את הבשורה. אני זוכרת שבכיתי והייתי בהיסטריה ופתאום עצרתי והסתכלתי עליו ושאלתי אותו מה עם שתיוי. לא העלינו את האופציה שדבר כזה יכול לקרות עד עכשיו.
"צריך להבין שהקשר שלנו איתו הוא אחר. הוא חבר ילדות, מהבית. גדלנו ביחד. זה היה כמו להשאיר איבר בשטח. כשחיכינו לשאטל שיאסוף אותנו מפטיש לבאר שבע חיפשנו אנשים שחוזרים לשטח וביקשנו לחזור איתם כי היה לנו את המיקום האחרון של הטלפון שלו. השעה הייתה כבר שש-שבע בערב. כמובן שלא אפשרו לנו. לא הייתה לנו ברירה אלא לעלות על השאטל. מבאר שבע אמא של עוז אספה אותנו חזרה למרכז".
ספיר מתארת את הרגעים שהגיעו הביתה בסופן של אותן שעות ארוכות. "אני לא אשכח את התחושה הזאת. זו תחושה מזעזעת. חזרנו כמו זומבים. לא יודעת איך לתאר את זה במילים". על הניסיון לעכל את הדברים: "עוד לא הבנו אפילו מה עברנו. כל מה שהיה לנו בראש זה 'אוקיי, איפה שתיוי?'. בימים הראשונים עוד האמנו שהוא מתחבא, שהוא ברח לאיזושהי נקודת מסתור.
"אחרי ארבעה-חמישה ימים מצאו קבוצה של 12 עובדים זרים שהתחבאה באיזה מסתור", מוסיפה ספיר. "היו שמועות וציפינו ופיתחנו ציפיות. ההבנה שזה לא הוא הייתה עוד רגע מאוד קשה. אחרי כמה ימים כבר שיערנו שהוא נחטף. זאת הייתה ההנחה. אח שלו הרים חמ"ל מבצעי. הוא גילה את כל הפרטים לגבי סיפור הבריחה והוא זה שהבין ראשון שהוא נחטף למרות שטכנית, עד לפני חודשים ספורים, הוא עדיין הוגדר נעדר. הוא היה בין שלושת החטופים האחרונים שהוגדרו חטופים".
סגירת מעגל עצובה
כאשר אני שואל אותם איך הם היו מתארים את השנה האחרונה, הם עוצרים רגע ומתלבטים. איך אפשר באמת להגדיר במילים את ההתמודדות עם שרשרת האירועים הכל-כך לא מציאותית שעברה עליהם? בטח כשמדובר באוזלת היד של הממשלה במאבק להחזרת החטופים. "זו הייתה כמו שנה ב-Freeze. אי-אפשר באמת להגדיר את זה. זה פשוט כל כך הרבה דברים ביחד", מסכמת ספיר, ועוז מוסיף: "פיתחנו הרבה ציפיות לאורך השנה הזו והגענו למצב שאנחנו כבר לא יכולים. שום דבר לא ודאי, אתה לא יכול לסמוך על כלום".
השניים מספרים כי בתוך כל הכאוס, אחד הדברים שעזר להם בהתמודדות הייתה חזרה מהירה לשגרה. אומנם מתוך כורח, ולא מתוך בחירה. בין היתר השתתפו השניים בסדרה דוקומנטרית חדשה בשם "נובה – מסע להחלמה" של היוצרת יובל הראל, שתיעדה במשך שנה את המסע המאתגר שעברו, את ההתמודדות הנפשית של ניצולי הנובה ומאבקם היומיומי לחזרה לשגרת החיים. במסגרת הסדרה, שתעלה היום בערוץ 'דוק' מבית אסותא, לוו עוז וספיר ועוד ארבעה ניצולים נוספים על ידי פרופ' אייל פרוכטר, יו"ר המועצה הלאומית לפוסט-טראומה. סיפורם הוא סיפור אחד מני רבים של ניצולי הנובה וכזה המדגיש את חשיבות המשך הטיפול הרציף לנפגעים כדי לשקם את חייהם.
"חזרנו לעיסוקים היומיומיים שלנו יחסית מהר ובכוח כדי לא לשקוע למקום הזה. גם הצילומים לסדרה שנמשכו במהלך השנה האחרונה היו איזשהו מסע ריפוי בתוך הדבר הזה", מספרת ספיר, "התהליך שלנו לאורך השנה הזאת היה ממש לא ליניארי. היו הרבה עליות וירידות. לקרוא לזה רכבת הרים יהיה ממש אנדרסטייטמנט".
היא מוסיפה: "כל החברים שלנו ניצולים. גם איתם עברנו איזשהו תהליך ריפוי. אחרי הנובה היינו ביחד 24/7. גם חזרנו למסיבות די מהר. בהתחלה זה גרם לנו להרים גבה ולחשוב אם מה שאנחנו עושים מתאים בכלל, אבל ידענו שזה חלק מהריפוי שלנו. זה מה ששומר עלינו בסופו של דבר חזקים ואני חושבת שהשיא של זה היה בפסטיבל האוזורה שהתקיים השנה".
היא מסבירה כי הם היו בפסטיבל האוזורה בשנה שעברה, שלושה חודשים לפני הנובה, וגם השנה. "שתי החוויות היו חוויות שיא – כל אחת מסיבה אחרת", אומרת ספיר. "השנה ידענו מראש שזו הולכת להיות חוויה מורכבת, כי זה לחזור לאותן נקודות ומקומות שהיינו בהם עם החברים שנרצחו. מפל, הילי וברלי היו איתנו. הכרנו לפני, אך שם ממש התגבשנו משפחה, והיו לנו את הרגעים הכי עוצמתיים איתם ואת החיבור הכי עמוק. לחזור לשם כל החברים בלי השלושה שחסרים היה התמודדות.
"זה הרגיש כמו טיפול של שלוש שנים בשבוע. מטורף. גם את זה נורא קשה לתאר במילים, אבל אני אישית מרגישה שחזרתי מהאוזורה השנה במיינדסט בריא יותר, עם יותר חוסן ויכולת הכלה. היה שם איזשהו תהליך. זאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית, מאוד רגשית, והחברויות שנוצרו שם הן כמו חברויות של שנים. זה מה שקורה בקהילת הטראנס. החיבורים אחרים. זו חוויה נורא עוצמתית".
עוז ממשיך: "זו הייתה מעין סגירת מעגל. גם אני חזרתי בהרגשה יותר טובה. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק, אך ההרגשה הכללית הייתה נקייה יותר". ספיר: זה הרגיש כאילו נפרדנו מהם".
ועכשיו, לאן מכאן?
ספיר: "סביב עידן אנחנו עדיין נאבקים, עדיין נלחמים ומתפללים. במישור הזה לא הרבה השתנה לצערנו. שנינו בשגרה שלנו. אני חזרתי ללימודים והתחלתי מסלול ישיר של דוקטורט במדעי המוח ובגדול ממש לאחרונה התחלתי טיפול. כולם מופתעים שרק עכשיו. אני חושבת שהייתה נקודה קצת אחרי הנובה ששנינו ניסינו לחזור למטפלים קודמים שהיו לנו וזה פחות עבד. שנינו היינו שותפים לתחושה שלא יכולנו באמת לעבד ולטפל כל עוד הסיפור לא נסגר. היה קשה באמת להתמסר, לטפל בעצמנו כשאנחנו עדיין חיים את אותו יום, כשעידן עוד לא חזר הביתה".
יש הרבה טענות שהמדינה לא עוזרת מספיק לניצולי הנובה.
ספיר: "חד-משמעית זה נכון. אני אגיד גם שהטיפול שאני התחלתי עכשיו הוא דרך מרכז איזון נובה בארנה בהרצליה. זה מרכז שפועל על תרומות, והן הלכו והתמעטו ולכן הם נסגרים בסוף אוקטובר. נכנסתי לטיפול בידיעה שכנראה יהיה לי טיפול עד סוף אוקטובר ואז נראה. סוף-סוף מצאתי מטפל שאני מתחברת אליו ועם גישה שאני מתחברת אליה אחרי שניסיתי לפנות דרך מרכז חוסן, ובאמת ההמתנה מאוד ארוכה. האופציות שמוצעות הן מאוד ספציפיות: או שתלך למטפל שקבעו לך או שלא ותמתין חודשים, וגם אז אף אחד לא מבטיח לך שזה יהיה מטפל שאתה מתחבר אליו.
היא מוסיפה: "אני מרגישה שאין מענה מהמדינה. אני לא מבינה למה הדברים האלה צריכים להתקיים על תרומות. זה לא הגיוני ולא סביר. אחת הסיבות שחזרנו לעבוד מוקדם היא כי מישהו צריך להחזיק את הבית – לא הייתה לנו אופציה באמת להתפרק, וזה קשה. כואב שזאת המציאות, שאנחנו כאזרחים במדינה הזאת שמשלמים ביטוח לאומי, עושים מה שצריך, תורמים את זמננו למדינה בצבא או בכל דרך אחרת, ובסוף כשאנחנו צריכים סיוע נתקלים בהרבה דלתות סגורות ובהרבה מאבקים. אין לנו כוח להיאבק יותר".
אין מענקים?
ספיר: "אלה מענקים חד-פעמיים, אלא אם כן אתה קובע דרגת נכות, שזה דבר שמאוד קשה להוכחה, כי עכשיו הדרגות הוחמרו בגלל שכולם תובעים נכות. גם הפרוצדורה מאוד מורכבת, קשה מאוד וחודרנית. במקרה הטוב תקבל קצבת נכות זמנית וגם אז מוטלת עליך חובת ההוכחה.
"דוגמה נוספת אלה הטיפולים האלטרנטיביים. זה נראה נורא יפה על הנייר. אומרים לך, 'אין בעיה, תלכו למטפל אלטרנטיבי פרטי, תשלחו קבלות ותקבלו את הכסף בחזרה'. אני שומעת נון-סטופ מכל החברים שלי שניסו את האופציה הזאת, שלוקח חודשים, אם בכלל, לקבל איזשהו החזר. אז מה? מה עשינו בזה? אני מכירה הרבה אנשים שלא פונים לטיפול כי אין להם את האמצעים לשלם ולחשוב מתי הם יקבלו החזר".
יש איזשהו מסר שתרצו למסור?
עוז: "חשוב שאנשים ימשיכו לצאת לרחובות, ולא ירימו ידיים".
