סיימתי בכישלון צורב את בדיקת הנשיפה במכון הריאות: לא הצלחתי לשאוף כמו שצריך אפילו פעם אחת. הפה כאב לי מהצינור שהאחות בודקת הנשיפה, תקעה לי ללא רחמים עמוק בפה. חשבתי לעצמי שהיא שחוקה, שבטח בהתחלה היא הייתה יותר עדינה.
לפרקים הקודמים בסדרה "חיה ב-20%":
כשישבתי מול חדרו של רופא הריאות והמתנתי לתורי, הבטתי בה וחשבתי לעצמי, איזה סיפוק יש לבחורה הזאת בחיים? כל היום יושבת ותוקעת צינורות לפיות של אנשים שמשתעלים, מפרפרים, נחנקים. מה יוצא לה מזה? לא נמאס לה?
כשכתבתי בשנות ה-90 ב"ידיעות אחרונות" על כלבים, וגם טרחתי לאסוף אותם מהרחוב ולמצוא להם בתים, כל החלומות שלי היו מלאים בזנבות מכשכשים בכל הצבעים. היה לי סיפוק אדיר מזה שאני מצילה את חייהם. חשבתי, איזה חלומות יש לבחורה הזאת? צינורות? הכי מתאים לה להתחתן עם אינסטלטור: הם יישבו וידברו על צינורות כל היום.
אז ישבתי מול חדרו של הרופא וחיכיתי. כבר הייתי במצב קשה. כישלון הבדיקה צרב בי ופגע בביטחון העצמי שלי. הפרנויה התגברה, ואיתה ההיפוכונדריה. שתיהן עשו יד אחת נגדי.
כשהרופא קרא בשמי, הרגשתי שאני נכנסת לוויה דולורוזה שלי. לא העזתי להרים את הראש כדי לא לראות את המבט שלו, כדי לא לנתח אותו ולהגיע מהר מדי למסקנות. היה לי ברור שזה לא נורא, מה שיש לי. לא. מה פתאום? הרי אני חיה. בסך הכול לא עברתי בדיקת ארגומטריה. אז בלי לחץ. הכול בסדר. התחלתי לדבר עם עצמי, "איזה נחמד הרופא, איזה מנומס, איזה כיף לך שנפלת על רופא כזה".
הוא לא הביט בי כלל, רק הקליד במחשב כל מיני דברים, ואז הם עברו למדפסת ואני קיבלתי צרור מסמכים.
"הוא לא אמר לי מה יש לי, רק הורה לי להפסיק לעשן ולקחת תרופה כל בוקר. לא שאלתי מה יש לי, כי לא רציתי לשמוע. למה אני צריכה לדעת כל דבר? ובכלל, לא רציתי להתגרות בשקט הזה. יותר טוב שהוא לא אומר לי כלום"
"תפסיקי לעשן", הוא אמר, "ותעבירי את זה לרופא המשפחה שלך".
הוא לא אמר לי מה יש לי, רק הורה לי להפסיק לעשן ולקחת תרופה כל בוקר. לא שאלתי מה יש לי, כי לא רציתי לשמוע. למה אני צריכה לדעת כל דבר? ובכלל, לא רציתי להתגרות בשקט הזה. יותר טוב שהוא לא אומר לי כלום. אם הייתי חולה במחלה קשה, הוא כבר היה אומר לי ומזמין את העובדת הסוציאלית כדי שאתעלף בזרועותיה. אז זה לא נורא, יש משהו קטן, שולי אבל לא קריטי.
מיד חגגתי. התקף החרדה הפך להתקף של אושר ללא גבול. נכנסתי למעלית מחייכת מקצה לקצה. איזה כיף לי: אין לי סרטן ריאות, אין לי בעיות לב. חטפתי אולי איזו ברונכיטיס קלה. פעם היה לי סינוזיטיס. סבא ניסים מת במצרים בגיל 48 מאסתמה, אז אולי יש לי אסתמה, כן, זה מה שיש לי. גם לאחותי הבכורה, ענבר, יש. זה אולי קשור למעי הרגיז שלי? אני אלופה בלעשות סלט ממידע רפואי ולאכול אותו בעונג מנחם.
יצאתי משם עולצת ומאושרת. ככה זה אצל חרדתיים: כל בשורה טובה הופכת למפעל הפיס. לא התאפקתי והצצתי במסמכים. היה רשום שם "COPD". מאיפה אני יודעת מה זה? בשביל זה יש גוגל.
1 צפייה בגלריה
אז מה אם אני לא מצליחה לעלות את המדרגות של בית העירייה הישן בת"א? הרבה אנשים לא מצליחים לעלות אותן. ריקי דנון-איפרגן
(צילום: דורית וידר)
למה הוא רשם לי את זה?
איך שהגעתי הביתה, פתחתי את המחשב, וזה מה שהיה כתוב: "COPD היא מחלה שפוגעת בתפקוד הריאות, בנשימה ובאספקת החמצן". הפסקתי לנשום. "ללא טיפול היא עלולה להוביל להשתלת ריאה או לתמותה". הרגשתי איך הלב שלי יוצא מהמקום. הרגשתי איך האימה מתמקמת לי בחזה. מה זה השטויות האלה? למה הוא רשם לי את זה? הרי לא הצלחתי לעשות בכלל את הבדיקה. אז הוא רשם. הוא טעה. גם רופאים טועים, הם לא אלוהים. אין לי שום דבר, יש לי אסתמה, לכל העולם יש אסתמה. הטעות עוד תתברר. זה שהזמרת הנהדרת נחמה הנדל חטפה התקף אסטמה ובגללו התקף לב, זה נדיר. בחיים לא שמעתי שזה קרה לעוד מישהו מלבדה. וחוץ מזה, הלב שלי בסדר גמור. בדקתי.
סיפרתי לאישי מה האנמנזה. פעם ראשונה בחיי שהייתי מאושרת שהוא כזה אדיש. אמרתי לעצמי שאם הייתה לי מחלה ממש קשה, אפילו הוא היה מפגין טיפת דאגנות של צנחן שבע קרבות. הוא בדיוק פתר תשבץ היגיון. "אני לא מאמין", הוא אמר. "זאת התשובה שחסרה לי בתשבץ. קוראים לזה גם 'מחלת ריאות חסימתית'". הלכתי למות.
חיפשתי את קופסת הסיגריות שלי. הייתי מבוהלת מהמחשבה שאולי אין לי סיגריה דווקא עכשיו , דווקא ברגע הכל כך קשה הזה שאני מנסה להבין אם אני ריקי דנון איוב. מצאתי את הקופסה וחטפתי את הסיגריה. הכנתי לעצמי גם קפה כדי לנצל כל רגע בחיים. תמיד אני משננת את זה, אבל לא מצליחה ליישם: מהיום אני הולכת ליהנות מכל רגע.
לא התאפקתי, ומאוחר יותר נכנסתי שוב לגוגל. או שהרופא טעה או שגוגל טועה. יש המון סימפטומים שאין לי. אז מה אם אני לא מצליחה לעלות את המדרגות של בית העירייה הישן בתל אביב? יש הרבה אנשים שלא מצליחים לעלות אותן. יש שם יותר מדי מדרגות. אני לא מבינה איך דיזנגוף וביאליק עלו אותן. ביאליק היה מעשן כבד ואף אמר, לא להאמין, "עצם העישון מעלה את האדם למדרגת אדם. בעלי חיים אינם מעשנים. אדם שאינו מעשן - אל תשוחח איתו מטוב עד רע".
שתי מחשבות עוברות לי עכשיו בראש:
1. ביאליק יצא נקניק.
2. למה צנחן נשאר תמיד צנחן?
בפרק הבא: גוגל מחרחר מלחמות, ואני מחרחרת מהריאות
הכותבת היא עיתונאית וקופירייטרית, מתגוררת בתל אביב, אמא של ענת ואסף, מאכילת חתולים ובעלת כלבה כנענית בשם לילי
