בבוקר שבו אני אמורה להגיע לאבחון אצל ד"ר שירלי הרשקו, אני שוב חוטפת התמוטטות עצבים. זה לא דבר חדש, כי אצלי כל יום הוא כמו הגרלת טוטו משוגעת. יהיה יום טוב? יהיה יום גרוע שבו כל דבר הכי קטן יכניס אותי לדיכאון? זה לא ברור וגם לא בשליטתי. כל חפץ הכי קטן בבית יכול להחליט להתנקם בי, להתקלקל או להיעלם בדיוק כשאני צריכה אותו, וברגע שזה קורה אני נכנסת לסחרור של פעולות מטומטמות. זה היה יכול להיות מצחיק אם הייתי דמות קומיקס כמו באגס באני, אבל זה מכאיב לי מאוד כי אני בן אדם, לא הפוגה קומית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הפעם זה מתחיל במתקן הישן שלנו לייבוש סכו"ם. לפני שבוע הוא התפרק כמעט לגמרי והתחיל להפיץ ריח מצחין. אני זאת שקניתי אותו בחנות לעיצוב הבית ברמת־השרון. חנות כל כך יקרה ופלצנית שבהתחלה התביישתי להיכנס אליה. חשבתי שזה יסמן אותי כעוד אישה בגיל העמידה עם חור בנפש שהיא מנסה למלא בנרות פצ'ולי ריחניים. ובכל זאת נכנסתי, כי אני אימפולסיבית, ולכן גם לקח לי בדיוק שנייה להתאהב וגם להתייצב בקופה. אני זוכרת את זה, כי המוכרת הצעירה אמרה לי במין טון שלא היה לי ברור אם הוא מחמיא או בלונדיני מתנשא: "וואו, בחיים לא נתקלתי באישה שבוחרת ומשלמת כל כך מהר". לא אמרתי לה שכבר שמעתי מזבניות מופתעות את המשפט הזה כמה וכמה פעמים בחיים שלי, ושהוא מעלה בי איזה רגש מפחיד ולא נעים. יכול להיות שמשהו בי לא בסדר? למה אני לא מתלבטת לפחות רבע שעה לפני קנייה כמו כל בן אדם נורמלי שעומד להוציא 200 שקל על ריבוע עץ שמטרתו לאכלס מזלגות?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כשהגעתי הביתה, רן בחן את המציאה ואמר: "הוא יפה, אבל מי לעזאזל קונה מתקן סכו"ם מעץ? זה יתמלא תוך שניות במים מהכיור ויירקב". כעסתי עליו, כמו שאני תמיד כועסת עליו כשהוא אומר משהו ביקורתי על הדרך שבה אני פשוט עושה דברים בלי לחשוב צעד אחד קדימה. "זוכרת מה אמא שלך סיפרה לי עלייך בפעם הראשונה שפגשתי אותה?" הוא אמר כשראה איך הפנים שלי נופלים, "היא אמרה לי: עוד כשהיא הייתה ילדה, תמיד הייתי צריכה להגיד לה, 'רגע, דנה, אל תרוצי. תעצרי שנייה, תחשבי'. עכשיו זה התפקיד שלי".
הוא הביט עליי בהמון אהבה שכמובן לא נכנסה אליי לרג'יסטר. לא רציתי לשמוע ממנו איך הוא שומר עליי מעצמי, רציתי פשוט שהוא ישמח בי ובמתקן העץ היפהפה שקניתי. ממש כמו שרציתי שההורים שלי ישמחו בי כשהייתי ילדה, כי מה, אני מפוצצת בכוונות טובות, ובכל זאת אני שוב מזהמת את כל המטבח בשבילים של נטיפי שוקולד רק כי רציתי להפתיע את אמא שלי בעוגה. או רצה הביתה להביא כסף לאיש הזקן שניגש אליי ואמר שאין לו מה לאכול, ואז מאחרת למבחן בתנ"ך. כמובן שקיבלתי נכשל, וכמובן שההורים שלי ממש זעמו. הם לא הבינו איך דווקא הילדה שלהם, פרי אהבתם של מורה אגדית ומסודרת מהכרמל ומהנדס רכב ריאליסטי שמעולם לא איבד מפתח, היא כמו פרפר מבולגן שאי־אפשר לדעת איפה המוח שלו ינחת.
אנשים מסוגי כל כך רוצים שישמחו בהם, ותמיד בסוף כועסים עליהם. ככה אני מגדירה את סיפור החיים שלי עד כה. כל כך הרבה מאמץ לעשות טוב שנגמר תמיד במשפט אחד שמרסק לי את הלב, "אבל למה? בשביל מה?"
כמובן שרן צדק, והמתקן נרקב מהר יותר מגופה טבועה בביצת מנגרובים. בבוקר של האבחון שלי, יצא שהגיע השליח עם המתקן החדש שהזמנתי אונליין. ניסיתי לפתוח את החבילה בידיים, אבל היא הייתה מכוסה בשריון עבה ומרגיז של סלוטייפ. הייתי חייבת מספריים, אבל לא זכרתי איפה שמתי אותם, אז עליתי לחפש אותם בחדר של הבת שלי. בגלל שהיא מבולגנת כמוני, גיליתי שהיא שוב שפכה את כל תכולת הארון שלה על הרצפה לפני שיצאה. לא הייתה ברירה אלא להתיישב ולהתחיל לקפל את הבגדים. במקביל נזכרתי פתאום שאני גם לא יודעת איפה הרב־קו שלי, ואני צריכה אותו בשביל להגיע לאבחון ברחובות. אז עליתי לחדר השינה לחפש בכיס של הג'ינס מאתמול. בנקודה הזו כבר הזעתי כמו חזיר שחוט מכל הריצות ברחבי הבית, והתחלתי לדבר לא יפה אל אלוהים. "למה?" אמרתי לו בלב, "למה אתה מתעלל בי כשכל מה שאני רוצה זה להשיג שליטה על החיים שלי? בוקר אחד שלא יתחיל כמו סיטקום".
כשחזרתי למטבח, ראיתי את החבילה ונזכרתי. מספריים. ואז עלה לי הרעיון שאולי הם מתחבאים מתחת לערימת החשבונות ששוב שכחתי לשלם על שולחן המטבח. אלף פעם נשבעתי לעצמי שאני אעשה הוראת קבע לחשבון הארנונה, ואלף פעם דחיתי את זה כי זה כרוך בבירוקרטיה ואנשים כמוני חוטפים מיגרנה בשנייה שהם קוראים את המשפט "אנא מלא/י מספר אסמכתא תקני". בגלל זה כבר ניתקו לנו את החשמל פעמיים. אנשים כמוני תמיד מגיעים לקצה, לקצה השחור וחסר השליטה, איפה שנמצאים דברים כמו ניתוקים ובריונים שמגיעים לרוקן את הבית.
5 צפייה בגלריה
''אנשים מסוגי כל כך רוצים שישמחו בהם, ותמיד בסוף כועסים עליהם''. דנה ספקטור
(צילום: יונתן בלום)
בדיוק אז נשפכה לי כוס הקפה המלאה שהחזקתי ביד. היא הרטיבה את כל החשבונות והתחילה להזדחל גם לשולי השולחן. לקחתי סמרטוט, ושם, מתחתיו, גם נתקלתי במספריים. עצרתי הכל ופתחתי את החבילה. "די!!!!! אני לא יכולה יותר, אלוהים", התחלתי לצעוק, כי המתקן החדש היה גרוע אפילו יותר מהקודם. והוא בכלל לא היה מתקן ייבוש, אלא לאחסון רטבים אסייתיים.
וזה שבר אותי. עוד משימה שאני צריכה לעשות. להתקשר לחברה ולבטל את ההזמנה. אנשים נורמליים אולי לא היו מתמלאים בכל כך הרבה תסכול, אבל אנשים מסוגי גם ככה נאבקים במיליון חפצים שאבדו ותקלות בכל שנייה מהקיום שלהם, וכל דבר הכי קטן שמתקלקל מציף אותם ומתיש אותם. כל דבר אצלנו הוא הקש ששובר לגמל את הגב. אז פרצתי בבכי. בן הזוג שלי והחברות שלי כבר רגילים לבכיינות הזאת, הם קוראים לי "פוליאנה" וצוחקים עליי שנשארתי רגשנית כמו ילדה. אבל אני שונאת את הנטייה הזו, היא מוציאה אותי חלשה ופתטית מול אנשים. אישה בת 50 שנראית כמו ביץ' טלנבולות ג'ינג'ית ובכל זאת לא מסוגלת לשלוט על הסוגרים שלה.
שנאתי את עצמי כל כך באותו הבוקר, ומה חדש, אני שונאת את עצמי כל כך הרבה שנים וכל כך חזק שזה פלא שאני עדיין עומדת. אני כל כך רוצה להיות אמא טובה ואחראית, לנהל את משק הבית שלי כמו אישה ישראלית נורמלית. רוצה חיים כמו של אילנית לוי, להיות הפרזנטורית המושלמת של חברת ניקיון ולהצהיר שאני מאוהבת באקונומיקה ברמה כזו שאני מעדיפה את הריח שלה על פני שאנל חמש. ובמקום זה אני... זה. היצור הכושל והלא־נשי הזה שהדירה שלו נראית כמו מחסן מטונף בלי טיפת יופי.
אני האישה שמאבדת שבעה טלפונים בשנה, שקונה שטויות יקרות ולא פרקטיות ואז מתחרטת, שכל יום מחדש קשה לה להחליט מה להכין לילדות לארוחת צהריים, כי יש כל כך הרבה מתכונים, ובסוף מזמינה וולט כי שוב היום הסתבך והתמלא בבלת"מים, ושוב אני שונאת את עצמי על זה שהבת שלי אוכלת ג'אנק.
כל לילה אני הולכת לישון ונשבעת לעצמי שהפעם זה יהיה שונה. ובכל בוקר מחדש, אני נשאבת ונסחפת אחרי הדבר הראשון הרע שקורה. זה מתחיל בחפץ תמים שאני לא מוצאת ונגמר בלאבד גם את האוזניות שלי ולגלות אותן מנמנמות ליד שקית של לקט סיני קפוא בתוך הפריזר. ובכל יום כמעט, באזור הצהריים, אני מוצאת את עצמי בתנוחה שבה אני נמצאת כשאני מגיעה סוף־סוף לתחנת הרכבת ברחובות. יושבת על הרצפה ומחפשת שוב את האייפון שאיבדתי: בתיק שלי שהפכתי על הרצפה, בין קופסאות מסטיק ריקות ופירורי טבק ישנים. ושוב הדמעות הארורות האלו צורבות כמו מדוזות בעיניים. אני מותשת, עייפה מהלופ הזה. ודווקא בגיל 50, הגיל שבו הבטיחו לי שאישה נהיית מלכה חזקה ובטוחה בעצמה שלא עושה עניין משטויות. בטח לא ממתקן לייבוש סכו"ם.
"קוראים לזה 'ההפרעה השקופה'", אומרת ד"ר הרשקו, מומחית בהפרעות קשב ופסיכותרפיסטית, כשאני סוף־סוף מפסיקה להסתבך עם הגוגל מאפס ומוצאת את הבית שלה באיחור של 20 דקות. "הפרעה שקופה - כי נשים רבות מוצאות דרך להתמודד עם הסבל שנים באמצעות חשיבה יצירתית ואפילו לא חושבות שיש משהו שונה בהן. ואז, בגיל מבוגר, את פתאום מרגישה שזהו, את קורסת. נמאס לך מהמעגל האינסופי של בלגן בבית או חוסר היכולת שלך לשמור על ריכוז בעבודה. את מרגישה שהחיים פועלים נגדך וקושרים קשר להתיש אותך.
"הקליניקה שלי מלאה בנשים בנות 40 ו־50 ואפילו 60 שיום אחד קמו והרגישו שהן התעייפו מאוד, שהן עצובות מהחיים האלו, שהן לא יכולות לקום עוד בוקר אחד לכאוס הזה שמלווה אותן מאז שהן זוכרות את עצמן. וזה גם מגובה במחקרים. התגלה שנשים בוגרות שלא אובחנו בזמן עם ADD (הפרעת קשב וריכוז - ד"ס) סובלות באחוזים ניכרים יותר מנשים אחרות מדיכאון, מחרדה ומדימוי עצמי נמוך מאוד".
היא מדברת ואני חושבת איך הדיכאון הקל שלי, שתמיד ריחף מעליי כמו פלומת עשן אפורה, באמת התעצם באזור גיל 40 עד שהגיע לשיאו השנה, ב־50. כמעט כל קלקול קטן בסדר היום שלי שולח אותי לוורטיגו נפשי של מטוס F16 עם מנוע תקול. אני מאבדת את זה במהירות כשאני מגלה ששוב אני מאחרת לפגישה שלגמרי שכחתי שקבעתי. אני מתייסרת על כל חולצת צופים של מאיה שהבטחתי לכבס ושכחתי שלושה ימים בתוך המכונה.
5 צפייה בגלריה
''אצל מלא נשים לא מאובחנות עולות מלא מחשבות מדכאות''. דנה ספקטור וד''ר שירלי הרשקו
(צילום: יונתן בלום)
אני מוצאת את עצמי משווה אותי לנשים אחרות בגילי וחושבת בקנאה: "ככה אישה בגילי צריכה להיראות. עם דירה יפה ונקייה, שני תארים באוניברסיטה וקריירה מלאת הישגים". אני מרגישה כל כך קטנה מולן, עם העובדה שבמשך כל חיי הצלחתי לכתוב רק טור אחד בעיתון. לא ספר. לא סדרה. טור. רק לפני שבוע שאלה אותי איזו כלבה זחוחה אחת שעובדת בהייטק ושבעלה המיליונר קנה להם לאחרונה פנטהאוז ברחוב רש"י: "אבל מה את עושה כל השבוע? רק כותבת את הטור הזה?" ואני עמדתי מולה מבוישת וגימגמתי, "כן, זה כל מה שאני עושה". אבל בפנים חשבתי: "הלוואי שיכולתי להסביר לך כמה מאמץ גובה ממני כל כתבה שאני כותבת, כל טור הכי סתמי שאני מוציאה. כמה מאמץ בשבילי זה להצליח במקביל לכתיבה גם לנהל בית ולהרים ארוחת ערב לילדה ולזכור לחדש דרכון".
במקום לצעוק לה את זה, אני חוזרת הביתה ומלקה את עצמי: את מפונקת, את עצלנית, לא השגת מספיק ב־50 שנותייך. איכשהו הצלחת להחמיץ את כל הפוטנציאל וכולם מרחמים עלייך. "את לא לבד", אומרת ד"ר הרשקו בטוב הלב החייכני שמאפיין אותה. "אצל מלא נשים לא מאובחנות בגילך עולות מלא מחשבות מדכאות. פתאום יש תחושה שהדימוי העצמי השלילי כל כך שלך לא נמצא בהלימה עם הגיל שלך. אישה בוגרת, בעלת קריירה, אמא, את לא אמורה לשנוא את עצמך ככה ולהגיע כל כך מהר לדמעות רק כי הבית שוב מבולגן או כי שכחת לשלוח את הילד לטקס עם חולצה לבנה'".
ושוב עולות לי דמעות לעיניים, וד"ר הרשקו מסבירה לי שזו עוד תופעה של הפרעת קשב - קושי גדול לווסת את עצמך מבחינה רגשית, כלומר אנחנו בוכות המון ובקלות. וזה הדבר הראשון שהיא עושה בשבילי. היא גורמת לי להבין שזה לא באשמתי. ועדיין, קשה לי לקבל את זה שזה עד כדי כך פשוט. שזו רק הפרעת קשב לא מאובחנת ולא מטופלת שמלווה אותי שנים. שזו לא העצלנות הארורה שלי, שגורמת לי לדחות את כתיבת הכתבה הזו עד הרגע האחרון ולשחק בזמן הזה בקנדי קראש.
כשאני מספרת לד"ר הרשקו שפעם כבר הלכתי לאבחון, והמאבחן קבע שאני סובלת מהפרעה מינורית, היא מחייכת אליי כמו הפיה הכחולה מפינוקיו עם עיניים מלאות אמפתיה. עוד מעט היא תילחם בשנאה העצמית שלי כמו אמזונה עם חנית. היא תסרב להקשיב לי יורדת על עצמי עד שבסוף היא תעשה לי מבחן ותוכיח לי: לא מינורית ולא נעליים. ההפרעה השקופה הזו? זו שמפילה נשים בוגרות בכל העולם וגורמת להן להרגיש שבחיים שלהן יש יותר סבל ממה שקיים אובייקטיבית? היא לחלוטין גם ההפרעה שלי.
אז נשים מסתובבות בעולם, לא מבינות למה החיים שלהן כל כך רצופים בתחושה של חוסר מסוגלות. הן פשוט לא יודעות שמבחינה נוירולוגית הן כמו חיילים שמנסים לטפס על הר החיים כשיש להם על הגב קיטבג כבד ובלתי נראה. משא נוסף שהן עצמן לא רואות ושצריך להכיר בו ולטפל בו .
"בואי נתחיל מאל"ף", אומרת לי פרופ' איריס מנור, פסיכיאטרית של הילד והמתבגר, מנהלת מרפאת קשב דן פ"ת, כללית ובי"ח גהה ויו"ר החברה להפרעת קשב, "הפרעת קשב היא בעיה רפואית פיזית של שינויים במבנה המוח ובצורת התפקוד שלו. הבעיה אצל אנשים בוגרים היא שפעם לא ידעו לזהות את ההפרעה הזו והיו קוראים לזה בכל מיני שמות. שולחים לפסיכולוגים, עושים כל מיני אבחונים לא רלוונטיים. זה כמו מישהו עם קוצר ראייה אבל שולחים אותו לפסיכולוג שיבכו יחד שהוא לא רואה. בגלל זה גם נוצרת תחושה של מצוקה, מתח ודריכות, כי את צריכה כל הזמן לתפקד כמו שצריך, שזה דבר שמאפיין מאוד נשים, בעיקר אמהות. ובטעות מפרשים את זה כחרדה, למרות שזה פחד מאוד הגיוני. אם את מרגישה שאין לך שליטה בחיים שלך - ברור שתחיי בפחד".
זה כמו סוס שבמקום שאני ארכב עליו, הוא ירכב עליי.
"לא כי הוא רוכב עלייך - אלא כי את לא מצליחה לנווט אותו ימינה ושמאלה עם המושכות. את יכולה להיות בן אדם מבריק, אישה סופר־חכמה, אבל את לא תצליחי ליישם את זה. וזה לא כי את מפונקת - זה כי את לא מצליחה לראות קדימה מספיק כדי להבין שישתלם לך לגמור את המשימה הזו, שתרגישי הקלה. את חייבת פיצוי כבר עכשיו.
ויש המון קשיים שלא מזוהים אוטומטית עם בעיית קשב - אימפולסיביות וצורך בתגמול מיידי, הפרעות שינה, הפרעות בתיאבון, נטייה להשמנת יתר, בזבזנות ונטייה להתמכרות בכלל. ויש בעיקר מין חור שחור כזה שאת מנסה לסגור כל הזמן".
פרופ' מנור מבחינה בין שני דפוסים נשיים להתמודדות עם הפרעת הקשב. "יש את אלו שלא מסוגלות לעמוד בכל הציפייה הזו להיות אמא ואישה מושלמת והן פשוט מוותרות, מה שעוד יותר פוגע בדימוי העצמי. אז כלפי חוץ את אמא 'זורמת', הבית שלך מבולגן והילדים עצמאיים, אבל בפנים, בתוכך, את יודעת שאת לא באמת קולית, ולא באמת אמא כיפית ומשחררת. החוויה שלך היא של חוסר שקט פנימי, כמו רדיו שמנגן ברעש ולא מפסיק. יש לך בעיה עם להציב לילדים גבולות, כי אם את לא מבינה מה הגבול בעצמך, איך תדעי להעביר את התחושה של לילד שלך?
"בצד השני יש את אלו שנוקטות את גישת פיצוי היתר. הן מנסות לייצר שליטה עצומה על החיים שלהן. עד שהן לא מסיימות את הרשימה של המטלות, הן לא זזות מהמקום ולא נחות. וגם אלו חיים לא פשוטים בכלל, כי אין הנאה ואין מנוחה - רק מילוי מטלות אובססיבי. לכן הן המון פעמים מגיעות אלינו כשהן כבר לוקחות ציפרלקס או תרופה אחרת לשיכוך דיכאון. חלק כן צריכות, חלק לא, אבל הרבה פעמים הסיבה שבגללה הרופא רשם להן פרוזק, היא הסיבה הלא־נכונה. הן לא בחרדה, והן לא חולות שליטה שלא יודעות להרפות, הן פשוט מפצות על הליקוי שלהן. יש להן תחושה שאם הן לא תנהלנה את עצמן באדיקות, הכל יקרוס ויתפספס להן".
מבלי שאני צריכה לספר יותר מדי על עצמי, פרופ' מנור מציפה בזה אחר זה את הקשיים שלי. "יכול להיות לך יום נהדר", היא אומרת, "ופתאום יקרה משהו רע, משהו קטן, וכל מצב הרוח שלך ישתנה מהקצה לקצה ותהיי בדאון".
לא כולם ככה?
"לא בכזאת מידה. רוב בני האדם ידעו שהיה יום יחסית נחמד והיה קושי נקודתי באזור הצהריים. האנשים של הקשב הם פשוט יותר 'זיזיים'. יש להם הרים וגבעות נפשיים, כמו זיזים עולים ויורדים, והם לא שולטים בזה".
למה אצל נשים לא רואים את קיטבג ההפרעה על הגב? זה מתחיל בילדות, בהבדלים התרבותיים וגם הביולוגיים בין בנים לבנות. זה לא סוד שבנים נשלחים כבר בגיל הילדות בהמוניהם לאבחונים של הפרעות קשב, בעוד שבנות רבות נשארות לא מאובחנות עד גיל ההתבגרות המאוחר ולעיתים הרבה מעבר לו. זה קורה כי הבנים מפגינים תסמינים שמפריעים למערכת החינוך להתנהל, כמו היפארקטיביות, חוסר שקט ושובבות. בנות קטנות הן אחרות, מופנמות יותר, הן מנסות לרצות את המורים וההורים ולהיות "ילדות טובות".
"ולכן", אומרת פרופ' מנור, "את תראי המון ילדות עם ADHD (הפרעת קשב מלווה בהיפראקטיביות -ד.ס) יושבות בכיתה בשקט ובנימוס, ורק אם תסתכלי מתחת לשולחן את תגלי שהן משחקות שעות עם האצבעות, מסתירות מהמורה את אי־השקט הפנימי".
מעבר לכך, אצל נערות, כך קבע מחקר חשוב בנושא, הסימנים של ADHD שונים משל נערים. הבנים זזים על הכיסא באמצע השיעור, לפעמים מתפרעים בחצר. אצל נערות זה מתבטא בדימוי עצמי נמוך, שנאה עצמית, חרדה שקטה. במילים אחרות, הבנות מפנות את זה פנימה, אל הנפש שלהן, והבנים החוצה, אל הכישורים המוטוריים והחברתיים.
התוצאה היא אחת - יש המון נשים בוגרות שההורים שלהם לא שלחו אותן לאבחון. לפעמים זה בגלל שהן גדלו בתקופה שבה לא הייתה מודעות לנושא, ולפעמים בגלל שהן לימדו את עצמן להשתלב בחברה בלי לצרום. רק שאי־האבחון אצל נערות מהווה בעיה מסכנת חיים ממש. במחקר חשוב שערכה החוקרת פטרישיה קווין היא מצאה שמתבגרות ונשים עם ADD לא מאובחן סובלות באחוזים גבוהים משמעותית מחרדה, ממצבי רוח משתנים, מדימוי נמוך ומדיכאון. וזה לא הכל, הן משתמשות יותר בחומרים מסוכנים כמו סיגריות, אלכוהול וסמים. מפגינות מיניות מוקדמת ובוטה מהנורמה, מה שמכונה בשפה מדעית שוביניסטית "פריצות מינית". והן סובלות גם מתופעות כמו חיתוך ופציעה עצמית, קשיי שינה, השמנה והפרעות אכילה.
5 צפייה בגלריה
''אני מתייסרת על כל חולצת צופים של מאיה שהבטחתי לכבס ושכחתי שלושה ימים בתוך המכונה''
(צילום: Shutterstock)
במקרים רבים, נשים לומדות לבנות מה שהמומחים מכנים "כבישים עוקפי הפרעה" מסביב לקשיים שלהן. הן לומדות איך להשתמש בקסם אישי כדי לפצות על הבלגן והמהומה שהן מביאות איתן לכל קשר. ממש כמו שאני הייתי מביאה לשותפה לדירה שלי בגיל 20 מגש מהודר עם מאפים טעימים בכל יום שישי כדי לפצות אותה על ששוב טינפתי לה את הדירה.
הן לומדות גם לאלף את המוח הפראי שלהן, להכריח אותו להתרכז עמוק ובמשך שעות רק בדבר אחד. הדבר הזה מכונה "מיקוד יתר", והוא גם אחת הסיבות שבגללן נשים רבות לא מעלות על דעתן שיש להן ADD. אני למשל מסוגלת לשבת שלושה ימים ברצף על טקסט שטחי שעוסק באיזו דוגמנית שמופיעה בתוכנית ריאליטי, ממש להתייחס אליו ברצינות כאילו היה הדיאלוג הסוקרטי, בלי לקום מהכיסא ובלי לשים לב שחיים שלמים מתנהלים מסביבי.
"בסדר", אומרת ד"ר הרשקו, "אז את מסוגלת להתרכז במשך ימים על טקסט אחד בלי לזוז, אבל כמה זמן לוקח לך עד שאת מתחילה לכתוב אותו?" ופה אני מתחילה לגמגם. כי אני מבינה שהיא מדברת על דבר שחשבתי שקורה לכולם. הדחיינות הממארת שלי. לפני כל כתבה, יש תמיד לפחות יום של לדחות את הכתבה, לגשת למקרר לבדוק מה חדש, לשחק במשחקי מחשב, לצייץ בטוויטר, להרגיש דחף פתאומי לסדר את מדף הספרים לפי צבעים.
והנה עוד דבר מעניין, בגלל שמדובר בהפרעה שקופה, כאשר נשים מגיעות למומחים בגיל מבוגר, הן מאובחנות בטעות כבעלות הפרעת אישיות כמו מאניה־דיפרסיה, או כסובלות מדיכאון מז'ורי. "הרבה פעמים הגיעו אליי מאובחנות אחרי שהפסיכיאטר כבר נתן להן תרופות וכבר איבחן להן את הפרעת האישיות", אומרת ד"ר הרשקו, "ובכל זאת, הצער שלהן על חייהן והדימוי העצמי השלילי שלהן לא עוברים. אנחנו עושות את המבחן לאבחון על המחשב, ושם זה נמצא, שחור על גבי לבן - הפרעת קשב שאף אחד לא שם לב אליה. וזה תמיד מדהים אותי מחדש, לראות איך דברים מתחילים להסתדר עם טיפול פשוט ל־ADD. האם זה אומר שאין להן הפרעת אישיות? קטונתי מלקבוע בצורה נחרצת. אני כן יכולה להגיד לך שיש כבר די הרבה מחקרים על אבחנות שגויות שהסתתרה מתחתיהן הפרעת קשב שלא אובחנה בזמן".
אחת מהנשים האלו היא דינה (30) אישה מקסימה ומצחיקה שעברה ילדות קשה ואובחנה כבעלת הפרעת אישיות גבולית וגם כסובלת מפוסט־טראומה מורכבת. "אני משוכנעת לגבי הפוסט־טראומה", היא אומרת, "עברתי פגיעה מינית בילדות, אז זה בטוח. אבל לגבי הקצוות אצלי - מאוחר יותר הבנתי שזה קורה גם בהפרעת קשב. עובדה שכשהתחלתי לקחת ריטלין הכל נרגע, פחות סבלתי ממצבי רוח, ואני גם פחות אימפולסיבית. אז לכי תדעי מה קדם למה. מה שחשוב מבחינתי זה מה שעוזר, ומבחינתי דווקא הטיפול בהפרעת הקשב שלא ידעתי שיש לי יותר הועיל".
במקרה של שני (35), האבחנה של דיכאון ליוותה אותה מאז שהייתה נערה. "במקביל לדיכאון היה לי גם קשה מאוד לצלוח את התואר הראשון ועוד יותר את השני. איכשהו התגלגלתי לקבוצת הפייסבוק של ד"ר הרשקו, והפוסטים נראו לי מאוד רלוונטיים. היא קראה לזה הפרעת מטרייה, שמפריעה לעוד דברים, לא רק ללימודים, אלא גם לחיי הרגש והחברה. אפילו בעיות בריאותיות כמו כאבי בטן שיש לי מאז שאני זוכרת את עצמי, בלי הסבר רפואי, קיבלו התייחסות תחת המטרייה הזו. היום אני מבינה שאת כל הזמן חיה בלחץ ובחרדה ומנסה להיות מישהי שאת לא, אז זה גורם לסטרס ומגיע ישר לבטן".
אני הגעתי לד"ר הרשקו אחרי ששלחו אליי את הספר החדש והנפלא שלה "אנשי הקשב". ולא סתם קראתי, ישבתי במשך שעתיים בבית קפה ולא הפסקתי לדמוע מתחושה של הזדהות עמוקה. אני כבר לא מרגישה כמו הפרפר המקסים והקליל שחשבתי שאני בגילים 20 ו־30, כשהייתי מספרת לגבר בדייט שפעם "נרדמתי על מיטה מלאה בעיתונים ומגשי פיצה וכמעט עליתי באש כי שכחתי לכבות את הנר שליד המיטה". באמת חשבתי שזה נותן לי הילה שובבית כזאת, הנה, אני כמו בן מבולגן, תוכל לאכול איתי סטייק בידיים ואני לא אפחד שחולצה שלי שתתלכלך. בגילי, אני כבר לא מסתמכת על חן ועל אינפנטיליות כובשת, אלא יותר כישורי חיים עמלניים ואפורים שנחוצים לאמא ולבת זוג שאמורה לנהל בית ומשפחה. ובהם אני מקבלת נכשל אחרי נכשל.
זה דבר אחד להתגאות בגיל 30 שאין לך רישיון נהיגה כי לא צלחת את השיעמום של התיאוריה עם כל הסמלים המכוערים, ודבר אחר לחלוטין להיות האמא היחידה שלא יכולה להסיע את הבת שלה לבית ספר. וזה נמאס עליי כל כך, תמיד לאבד דברים, תמיד לחיות בבלגן. כמו שידורים חוזרים של סיינפלד, מצחיק בפעמים הראשונות, מייגע כל כך בפעם ה־500. והכי גרוע זו תחושת ההחמצה שלי. הידיעה הפנימית, השיפוטית כחרב, שיכולתי להשיג בחיים שלי כל כך הרבה יותר.
לאורך כל הזמן הזה, גם ד"ר הרשקו וגם פרופ' מנור חייכו אליי בטוב לב כשאמרתי להם שאין לי שום הפרעת קשב, ואם יש היא פצפונת. אבל שתיהן ידעו, כי הן תמיד יודעות, כי מספיק להן מבט כדי לזהות את הלא־מווסתים רגשית, את הקופצים כמו חרגול עליז מנושא לנושא, את אלו שתמיד ישלחו את הווטסאפ השקרן הזה "פקקים, אני אאחר ברבע שעה", למרות שהם עדיין בבית, מחפשים לשווא את נעל העקב מתחת למיטה. הן ידעו לפני שאני ידעתי.
לקח לי כמה שבועות לקבל עליי את הדין. כל התיאורים של התופעה היו יותר מדי דומים לכל מה שתמיד הרגשתי: השנאה העצמית המוגזמת, התיק שמזכיר תחתית של כלוב בגן חיות, אפילו האסתמה, שד"ר הרשקו אומרת שמאפיינת את ההפרעה לצד עוד מחושים כמו בטן רגיזה.
העולם נהיה עולם כשאלוהים קרא בשם לכל הדברים. אמר "זאת פרה" ו"זה עץ", רק אז הם נהיו מה שהם אמורים להיות. והנה, פתאום גם אני קיבלתי שם לאקסטרה קושי הזה שאני מרגישה שיושב עליי מאז שאני זוכרת את עצמי. פשוט קוראים לזה ADD. ויהי אור. בינתיים אני עוד מודדת את ההפרעה הזאת עליי. מנסה לחשוב לאלו מהחסרונות שלי אני כן נותנת הנחת מופרע ומה בכל זאת דורש ממני לעבוד ולהשתנות. מפחדת גם מהכדורים, ומה אם הם ישנו את הכתיבה שלי. ועדיין, הלב שלי קל יותר, אין מה להכחיש. זה כבר פחות דרמטי להיאבק בוקר שלם בעולם החפצים. פחות סוף העולם כשאני כותבת טקסט ובטוחה שהפעם אני נכשלת. הסליחה נכנסה כמו קרן אור לתוך מעבה הנשמה שלי, היא מפזזת שם, קורצת לי. "ככה נולדת", אני חושבת, "ככה המוח שלך פועל, זה הכל".
