פעמיים עמדה מיטל איטקיס (34) על סף תהום – ובחרה בחיים. היא הייתה בת תשע וחצי כשאחיה הבכור, סגן משנה ברק איטקיס (20) מחיל הים, נהרג בתאונת נשק. כשהייתה בת 22 נהרג אחיה האמצעי, רב סרן עמיחי איטקיס (28), בתאונת טיסה במהלך אימון מבצעי.
קראו עוד:
"בלילה שבו ברק נהרג", היא מספרת, "אבא כינס אותנו – את אמא, עמיחי ואותי – ואמר שיש לו בקשה. ישבתי על המדרגות, לא העליתי על דעתי מה הוא יכול לבקש בנסיבות האלה, ואבא אמר, 'ברק תמיד יהיה חלק מאיתנו ותמיד ילווה אותנו, אבל אנחנו בוחרים בחיים. יום אחרי סוף השבעה נחזור לשגרה'. אני לא בטוחה שבגיל תשע וחצי ידעתי מה זה לבחור בחיים, אבל אמרתי לאבא, 'אני מתחייבת, אני מבטיחה'. הוריי, אריאלה וחיים, היו אלה שהמציאו את ההגדרה 'משפחה שכולה מאושרת'. ב־12 השנים שחלפו בין התאונות עשינו הכול כדי להצדיק את התואר הזה, והתחושה שהברק לא מכה פעמיים באותו הבית סייעה לנו בכך.
"הרגשנו שכבר שילמנו את המחיר. עזרתי לעמיחי לארגן את הצעת הנישואים לקרן וציפינו לחתונה – שמחה ראשונה במשפחה מאז שברק נהרג. עמיחי בדיוק יצא ללימודים מטעם הצבא, משפטים ומינהל עסקים, מסלול של ארבע שנים ברייכמן, ואני תיכננתי ללמוד תקשורת ברייכמן, מסלול של שלוש שנים. פינטזנו איך אנחנו מסיימים את התואר ביחד ומעניקים את התעודות שלנו להורים הגאים. ואז, כשישבתי במרפסת של קרן, בתל אביב, ועבדנו על ההכנות לחתונה, נשמעה הדפיקה בדלת. באותו הרגע הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי ושכבר אין לי תחושת ביטחון בחיים".
היא מיהרה לשדה ורבורג, לבית הוריה שכבר היה מלא בלובשי מדים. "הוריי ישבו על הספה, שבורים, ופחדתי שאני הולכת לאבד גם אותם. ניגשתי אליהם ואמרתי, 'תסתכלו לי בעיניים, רק שלושתנו נשארנו, והמשולש הזה – אין יותר חזק ממנו. אנחנו בוחרים בחיים, ויהיו לנו חיים טובים'. דיברתי בשמה של הילדה בת התשע וחצי שהתחייבה לאביה – והם התחייבו לי. מאז, אני העוגן של הוריי והם העוגן שלי".
3 צפייה בגלריה
מיטל איטקיס. "הבנתי שההתמודדות עם הפחדים הכי עמוקים היא נקודת הצמיחה הכי גדולה"
(צילום: מאיה דוידוביץ)
מה זה "לבחור בחיים"?
"זאת לא דיכוטומיה", היא מושיטה אליי את שתי כפות ידיה והופכת אותן למאזניים. "זה לא 100% אושר וגם לא 100% תהום. לבחור בחיים זה להחזיק בשני הקצוות, לדעת שהחיים מורכבים מהרבה 'גם וגם' ולנוע בין הקצוות האלה באותה הנשימה. לתת הרבה מקום לכאב, ומצד שני, לקום כל בוקר עם מאורעות העבר ולבחור להתחיל מבראשית. אין לנו שליטה על החיים, הם קורים, אין שום דרך למחוק את ההיסטוריה, אבל אנחנו יכולים לעשות את המיטב כדי לבחור בחיים טובים, ערכיים ומשמעותיים. בשכול השני, כשלא ידעתי באיזה אופן המשפחה שלנו תמשיך להתקיים, הבנתי שההתמודדות עם הפחדים הכי עמוקים היא נקודת הצמיחה הכי גדולה".
חיים כאן ועכשיו
שני אחיה, לדבריה, חלמו לגעת בשמיים גם בזכות העובדה שהמשפחה שהתה חמש שנים בדייטון, אוהיו ("הוריי, אנשי חינוך, היו בשליחות מטעם הסוכנות היהודית"), שנחשבת למקום הולדת התעופה. "האחים רייט גדלו שם, ביקרנו במוזיאון חיל האוויר האמריקאי, שיחקנו במטוסים ולמדנו את הסרט 'טופ גאן' בעל פה. ברק לא זכה להגשים את החלום בגלל לקות ראייה. לעמיחי היו כל הנתונים לטיס, מלבד זה שהוא היה אח שכול שצריך לקבל את חתימת ההורים. כשהם שאלו לדעתי, אמרתי שאני לא רוצה שהם יחתמו לו. מבחינתי, הצבא היה ברק, והצבא לקח לי את ברק ולא רציתי שהצבא ייקח לי עוד אח. אבל עמיחי לא רצה שהאובדן יכתיב לו את חייו ויעמוד בדרכו להגשמה עצמית, והבחירה שלו גרמה לי לשאול מה הערכים שמובילים אותי, מה גורם לי להרגיש משמעותית ואילו פעילויות מיטיבות איתי. החלטתי שבכל נקודה וצומת יש לי יכולת להוביל את עצמי קדימה מפני שהחיים קורים כאן ועכשיו".
היום היא אוחזת ברשימת עיסוקים ארוכה ומגוונת. "ההתחלה שלי הייתה סטנדרטית. סיימתי תואר בתקשורת ועבדתי בשיווק בעולם האופנה. כשהרגשתי שבתחום הזה אני לא מצליחה להביא את הניצוץ שהייתי רוצה להביא לעולם, שאלתי את עצמי אילו חלומות יש לי, והחלטתי לעשות סוויץ'. משיווק אופנה עברתי לצילום אופנה, ובמקביל הלכתי ללמוד פילאטיס. לפני שש שנים הוקמה 'מגדלור', מכינה קדם־צבאית שמטרתה לצמצם פערים בחברה הישראלית. הייתי מעורבת בהקמה, ופעם בשבוע אני מעבירה לנערות שיעור פילאטיס. במקביל אני מנהלת את פרויקט הבוגרות של אוניברסיטת רייכמן בנושא קידום נשים".
"אני לא מגדירה את עצמי כאדם עצוב, אבל זה לא אומר שאני לא עצובה ולא כואבת. האחים שלי תמיד חסרים לי, ויש בי תחושת החמצה ענקית על מה שהם לא הספיקו בחייהם הקצרים"
ההרצאה שבנתה, "בין שמיים לים" - "שמיים זה עמיחי, ים זה ברק וה'בין' זו אני" – יצאה מגבולות ישראל ("פגשתי קהילות יהודיות וגייסתי תרומות"), ולאחרונה קיבלה תפנית ל"חגיגת חיים" עם יין, קולינריה ומוזיקה ישראלית. "אני עובדת עם יקב שמייצר עבורי יין, 'חגיגת חיים', בשלושה טעמים – אדום, לבן ורוזה - ולקהל שמגיע להרצאה אני ממליצה לא לחכות שהבקבוק יתיישן יותר מדי, ולא לצפות למשהו גדול שיקרה בהמשך, מפני שהעתיד עלול להיגמר. בכל פעם שאני מוזגת לי כוס יין זה רגע משמעותי עבורי. העובדה שבבוקר אני קמה מהמיטה ומתלבשת בסטייל היא הניצחון שלי. כשהתחלתי לקבל תגובות בנוסח 'את סוג של השראה' וביקשו ממני המלצות, פתחתי מגזין לייף סטייל, 'מיט ביי מייט' – מייט זה כינוי החיבה שלי".
3 צפייה בגלריה
איטקיס עם אחיה האמצעי, עמיחי ז"ל, בחופשתו הראשונה מקורס הטיס. "הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי"
שם המשפחה נשאר
שם משפחתה, איטקיס, הולך לפניה ומסגיר את זהותה, "אבל מי שפוגש אותי לראשונה ומגלה שאני אחותם הקטנה של ברק ועמיחי, מופתע. יש ציפייה לראות על הפנים שלי את כל מה שנלווה לשכול. אני לא מגדירה את עצמי כאדם עצוב, אבל זה לא אומר שאני לא עצובה ולא כואבת. הם תמיד חסרים לי, ויש בי תחושת החמצה ענקית על מה שהם לא הספיקו בחייהם הקצרים. אני מיטל שחיה עם הכאב, אבל לא כואבת את החיים. גם בעלי אימץ את שם המשפחה הזה. יוזמה שלו, כדי לשמר את ההמשכיות. מחווה מהממת".
בעלה הוא רב סרן א', איש צוות אוויר. "זה לא משהו שכיוונתי אליו", היא מחייכת. "הוזמנתי לחתונה של חבר מהטייסת של עמיחי, ובדייט הראשון הוא גנב לי את הלב. ברור שבתקופות מתוחות אני לא ישנה בלילות, אבל קיבלתי אישור מיוחד לצלצל ולוודא שהוא נחת בשלום. לא מזמן הוא השתחרר, עובד בהייטק, ופנינו חזרה למושב, לשדה ורבורג. אורן שלנו בת שנתיים, ואני רוצה משפחה גדולה, בית שמח ומלא חיים. כל החגיגה. אני לא אמא חרדתית ולא חיה בפחד. אני מודעת לסיכונים ומשתדלת לסמוך על החיים שייטיבו איתי".
ילדייך ישרתו בקרבי?
"אני מקווה שהילדים שלי יידעו שהם יכולים לתרום למדינה לא רק בקו הראשון".
