יאנה לשצ'יבר-גריבה, סגנית אחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים ספרא לילדים, התחתנה לפני שבעה חודשים. "בעלי, גיל, הבין מההתחלה שהוא עומד לחלוק את החיים שלנו עם עוד שני גופים גדולים - צה"ל ושיבא", היא מספרת בחיוך. בחתונה, השמחה והמרגשת, הייתה חסרה ליאנה דמות אחת, שאותה כמעט לא הספיקה להכיר - דמותו של אביה, ויקטור, שנרצח לפני 30 שנה בפיגוע, כשיאנה הייתה בת חמש.
לשצ'יבר-גריבה (35) תושבת מודיעין, נולדה במוסקבה. הוריה עלו לארץ איתה ועם אחיה הגדול כשהייתה בת שנתיים וחצי. בהתחלה הם גרו בצפון ("כי אמרו לנו שיחסית קר שם. כמובן שהתבדינו") ובהמשך עברו לירושלים. האב למד עברית באולפן, עבד והשלים את הלימודים שנדרשו לעבודה במקצוע שלו - הנדסת מחשבים. דווקא אז, כשנראה היה שחייהם נכנסים למסלול, קרה האסון.
קראו עוד:
הכאב תמיד צף
"זה היה פיגוע ראשון בשורה של פיגועים באותה תקופה. הוא עבד כמאבטח בבניין מס הכנסה בעיר העתיקה, וכשחצה את מעבר החצייה בשער שכם, חוליה של מחבלים ירתה בראשו. הם גנבו לו את האקדח ונמלטו. התברר שהם עקבו אחריו כמה ימים וארבו לו, כי ידעו שיש בידו נשק.
לשצ'יבר-גריבה לא זוכרת דבר מאותו יום. "אני גם לא זוכרת רגע שבו אמא שלי סיפרה לנו מה קרה. לה בעצמה היה קשה לעכל את הדברים. התקשרו אליה להגיד שהוא בדרך לבית החולים עין כרם ושתגיע לשם. אני זוכרת את השבעה, אבל לא כמשהו עצוב או טראומטי. הבנתי, פחות או יותר, שמשהו קרה ושיש סביבנו הרבה אנשים והרבה אוכל.
"למיטב זכרוני, הפעם הראשונה שבה שמעתי את הסיפור הזה, הייתה מספר שבועות לאחר מכן, כשסבא שלי לקח אותי לגן לראשונה מאז המקרה, ואולי זה היה מישהו אחר מהמשפחה. במעמד הזה, סיפרו לחברים שלי בגן, בפניי, שקרה דבר כזה ושאין לי אבא".
"במיוחד ביום כזה, כשאנחנו עסוקים בזיכרון של היקרים לנו, אנחנו צריכים לזכור שכולנו יחד, צריכים לעזור ולהיות שם אחד בשביל השני"
את הכאב הגדול היא הרגישה ועדיין מרגישה בתחנות המשמעותיות בחייה. "זה תמיד צף שם. כמובן בחתונה, אבל גם בכל נקודה אחרת בנעורים ובצבא. בעיקר כשהלכתי לצבא בנסיבות הכי פטריוטיות. בחרתי להיות לוחמת כי ידעתי תמיד שזה מה שאעשה, מהמקום הציוני, הישראלי, המחפש משמעות. אחרי שקרה דבר כזה במשפחה, היה לי הכי ברור שאני רוצה להיות לוחמת".
4 צפייה בגלריה
"חשוב להיות שם ברגעים השמחים, האופטימיים וגם הקשים". יאנה לשצ'יבר-גריבה בספרא
(צילום: דוברות בי"ח ספרא)
אחרי שלוש שנים של שירות סדיר כלוחמת בהנדסה קרבית ועוד שנתיים בקצונה, לשצ'יבר-גריבה חתמה על "דין אישה כדין גבר", כשהמשמעות היא שהיא נקראת למילואים לעיתים קרובות כקצינת הנדסה במילואים. בשנה האחרונה גם קיבלה אות הצטיינות ממפקד האוגדה.
"אם זה היה תלוי באמא שלי, היא הייתה מסירה היום את החתימה שלה מהמסמכים שעליהם חתמה בזמנו, כשעשיתי את הבחירה הזו, בגלל דרגת הסיכון וכל מה שמשתמע מכך. זה לא היה לה פשוט בכלל ובוודאי שאפשר להבין אותה, זו סיטואציה שמסכנת עוד אדם יקר שבחייה. אבל היא הבינה שאני נחושה ושאני רואה בזה ערך חשוב מאוד ושאשמח בזה, שזה באמת מה שקרה. הגיוס שלי לתפקיד היה גם ממקום של רצון שלא יקרו עוד אירועים כאלה, שלא יהיו עוד ילדים עם סיפור כמו שלי. המעט הזה שאני יכולה לעשות כדי לשמור על המדינה, להגן, לחזק את הצד הישראלי, במקסימום שאוכל לעשות".
מבחינתה - השליחות שלה לא הסתיימה בשירות הצבאי. "בהתחלה חשבתי שאמשיך בצבא אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה לשנות כיוון. חשבתי ללמוד רפואה ובמהלך המכינה לרפואה הבנתי שמה שאני רוצה באמת - זה ללמוד סיעוד. היה לי אשפוז של שבוע במהלך השירות הצבאי שבו חוויתי מה קורה בעולם הבריאות וגם זה עזר לי להבין באיזה צד אני רוצה להיות ושהכי חשוב לי להיות בשטח עצמו".
4 צפייה בגלריה
"אני רואה ילדים במצבים הכי קשים וכשהם יוצאים מכאן על הרגליים, אין סיפוק גדול מזה"
(צילום: דוברות בי"ח ספרא)
בחמש וחצי השנים האחרונות היא אחות וכיום, כאמור, סגנית אחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים ספרא לילדים. "בחרתי להיות אחות ולעסוק בסיעוד כי היה לי חשוב להיות שם ברגעים השמחים, האופטימיים וגם הקשים. היה לי חשוב להמשיך לתרום, לילדים ולמשפחות. בחרתי להגיע לטיפול נמרץ ילדים בספרא כי זה המקום שמטפל בכולם ובכל סוגי הפציעות והמחלות. זה מקום שמאחד ועוזר לכולם בלי הבדל של דת, גזע או מין. במיוחד ביום כזה, כשאנחנו עסוקים בזיכרון של היקרים לנו, אנחנו צריכים לזכור שכולנו יחד, צריכים לעזור ולהיות שם אחד בשביל השני".
"בחרתי לעבוד במקום שבו קורים האירועים הפחות נעימים של החיים, מחלקת טיפול נמרץ של ילדים, אבל זה מה שמפרה אותי ומעצים ומראה לי פרספקטיבה אמיתית על החיים. אני רואה ילדים במצבים הכי קשים וכשהם יוצאים מכאן על הרגליים, אין סיפוק יותר גדול מזה"
שצ'יבר-גריבה רואה קשר בין הבחירות שלה בצבא ובאזרחות: "יש בי את הצורך הזה לתת ממה שיש לך למען אחרים. וזה לא ממקום של חוסר או של התמסכנות: ברור שאם הייתי רוצה להיות זו שמספרת כמה היא מסכנה, ומה לא היה לי, הייתי יכולה. ואני הכי לא שם. זה בא ממקום של מה כן יש לי: ואם יש לי מה לתת לאחרים - אני אתן. אני דומה מאוד לאבא שלי, גם חיצונית וגם, ממה ששמעתי מאמא שלי ומאחרים, קיבלתי את האופי שלו. הוא אהב לתת, לעשות.
"בחרתי לעבוד במקום שבו קורים האירועים הפחות נעימים של החיים, מחלקת טיפול נמרץ של ילדים, אבל זה מה שמפרה אותי ומעצים ומראה לי פרספקטיבה אמיתית על החיים. אני רואה ילדים במצבים הכי קשים וכשהם יוצאים מכאן על הרגליים, אין סיפוק יותר גדול מזה, ולכן זה מבחינתי גם הצד היותר משמח של החיים. זה לא רק מקום שיש בו הצלה, שזה מה שחיפשתי, אלא גם מקום שיש בו תקווה".
