"הכול התחיל מבדיקת דם פשוטה. אחרי כמה שנים שלא ביקרתי פיזית במרפאה, הרופאה שלי לא הסכימה לחדש לי מרשמים פשוטים לפני שאעשה בדיקות דם. הייתי בשיא העשייה המקצועית שלי, נסיעות לחו"ל, פגישות חשובות עם בכירים במשק, ואז יום אחד הרופאה התקשרה. זה היה יום חמישי, ולא יכולתי לענות, אבל היא התקשרה בלי סוף. אני מנתקת והיא מתקשרת. אז עניתי. היא שאלה אם אני לבד, וביקשה שאוציא את כולם מהחדר, עכשיו. היא ראתה שתוצאות הבדיקה לא היו תקינות עבור אישה בת 47, והתחילה לשאול אותי עוד ועוד שאלות, עד שאמרתי לה 'דוקטור, אין לי כלום', אבל היא התעקשה, ושלחה אותי לעשות את כל הבדיקות שבדרך כלל עושים רק בגיל 50".
קטי בר שלום, מנהלת תחום החדשנות ומערכות המידע של קופת חולים מאוחדת, אימא לשלושה, קיבלה לפני שנתיים את ההודעה שהיא חולה בסרטן המעי הגס ושנותרו לה רק 18 חודשים לחיות. הזמן חלף, והיא עדיין כאן - נחושה להמשיך להילחם. צפו בריאיון איתה:
"נותרו לך 18 חודשים לחיות". קטי בר שלום לא מתכוונת לוותר
(צילום: חגי דקל)
מאז שהתבשרה שהיא חולה בסרטן, עברה בר שלום שני ניתוחים, שמונה סבבי כימותרפיה - והסרטן עדיין כאן והתפשט גם לריאות. כעת היא עוברת טיפול אגרסיבי שמשלב כימותרפיה וטיפול ביולוגי. לישיבות ההנהלה במאוחדת, היא מגיעה עם אינפוזיה צמודה, "האונקולוגית שלי הייתה בהלם שחזרתי לעבוד, אבל שכבתי המון זמן בבית. חודש הסתכלתי על התקרה, הכרתי את כל הנקודות. אני לא יכולה לחיות כשאני 30% קטי".
מה זה אומר מבחינת הדרך שבה מסתכלים על החיים כשיודעים שיש זמן קצוב?
"הכול מסתדר לך פיקס, הכול נוחת מאוד ברור ובהיר, אתה מפריד בין עיקר לטפל בשנייה ואתה מבין איזו מורשת אתה רוצה להשאיר. לי היה חשוב מאוד להשאיר כאן מורשת של מה שעשיתי. בדקה שאמרו לי את זה, הבנתי שאני מאוד שלמה עם החיים שלי, עם הדרך שעברתי ועם מה שהשגתי והייתי חייבת להשלים עם המוות. ישבתי ואמרתי לעצמי - קטי, את הולכת למות. זהו, זה נגמר, את לא תהיי בבר מצווה של הבן שלך, את לא תראי את הבת שלך מתחתנת, את לא תראי מה הבן שלך עושה בצבא, את הולכת למות. תביני רגע מה את עושה עכשיו כדי להיות מפוקסת וממוקדת מה את משאירה אחרייך. אני הדמות הכי חזקה בבית, להשאיר אחרייך בית מתפקד, ילדים אוהבים חיים, יודעים מה לבחור, את לא תהיי שם לכוון אותם".
"ישבתי ואמרתי לעצמי - קטי, את הולכת למות. זהו, זה נגמר, את לא תהיי בבר מצווה של הבן שלך, את לא תראי את הבת שלך מתחתנת, את לא תראי מה הבן שלך עושה בצבא, את הולכת למות. תביני רגע מה את עושה עכשיו כדי להיות מפוקסת וממוקדת מה את משאירה אחרייך"
קטי בחרה לדבר עם כל אחד מילדיה בנפרד, "התאמתי את השיח לגילים השונים שלהם (7,13,16), עשיתי כל מה שביכולתי כדי להותיר את מורשתי ולתת למשפחה שלי את הכלים להצליח, לפרוח, ומעל הכול להיות בני אדם. אני לא יודעת כמה זמן נותר לי לחיות, אם אזכה לראות את הילדים שלי מתגייסים, מתחתנים, אם אזכה להיות סבתא לנכדים. לכן בזמן שנותר לי איתם אני בוחרת לחנך אותם שידעו להתמודד עם כל מה שעלול לפגוש אותם במהלך החיים. בחשבון נפש שאני עושה עם עצמי אני מסתכלת על שלושת המופלאים שלי, מביטה בהם ואני כל כך גאה בהם, במי שהם היום ובמי שהם יגדלו להיות. אין לי ספק שאני אחסר להם, אבל אני יודעת שאני אשאיר אותם עם הכלים להתמודד גם ביום שאחרי".
זה שאת אומרת לילדים - אני לא אהיה שם? איך את מתווכת את זה לילדים?
"האחות האונקולוגית אמרה לי 'אל תשקרי, כי ילדים ישר משלימים את הסיפור', אז עם כל אחד עשיתי שיחה בנפרד כי הם בגילים מאוד שונים. עם הבן שלי עשיתי שיחה מאוד שכלתנית, הוא מאוד לוגי. אז ברגע שהוא הבין שאני נמצאת בידיים טובות מבחינה רפואית, הוא נרגע. הבת שלי לקחה את זה למקום אחר. לבת שלי אמרתי שיש לי בעיה במעיים, והיא אמרה לי 'אימא, זה גידול?' אז אמרתי לה 'כן'. 'את חולת סרטן!' היא התחילה לצעוק, 'כי למדנו על זה בביולוגיה, הגוף שלך דפוק', היא אמרה לי. 'הגוף שלך משכפל תאים רעים'. אמרתי לה 'נכון, אבל אני הולכת לעבור טיפול'. לה היה חשוב איך אני אראה, אם השיער שלי ינשור, אם אני אהיה בריאה, אם אני אראה חולה, אם אני ארזה מאוד ואראה לא טוב. ראיתי שברגע שאני חזקה בבית, הבית יודע להתמודד".
נחזור לאותו רגע שבו גילית שאת חולה בסרטן המעי הגס.
"סרטן המעי הגס, באמת? איך זה קשור אליי? אני אישה חזקה, בריאה, ספורטאית שעברה הרבה בחיים, אישה שתמיד נמצאת בשליטה, שמסמנת מטרות, כובשת אותן, מציבה לעצמה יעדים ומשימות ומסתערת על העולם מבלי לעצור לרגע לנשום. אבל באותו רגע הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי. את הנסיעה הביתה מהמרפאה אני כבר לא זוכרת, אבל בהחלט זוכרת איך בסוף הנסיעה, כשבעלי טיראן נכנס הביתה ואני נשארתי ברכב - הרשיתי לעצמי להתפרק באמת בפעם הראשונה.
"את הנסיעה הביתה מהמרפאה אני כבר לא זוכרת, אבל בהחלט זוכרת איך בסוף הנסיעה, כשבעלי טיראן נכנס הביתה ואני נשארתי ברכב - הרשיתי לעצמי להתפרק באמת בפעם הראשונה"
"כל זה קרה שנה אחרי שאבא שלי נפטר מסרטן הלבלב, ולא האמנתי שהמשפחה שלי צריכה לעבור שוב את כל המסע הזה, רק שהפעם - זו אני. לקח לי כמה דקות לאסוף את עצמי, ובאותו הרגע קיבלתי החלטה שתלווה אותי בכל תקופת ההתמודדות עם המחלה – אני לא אתן למחלה הזו להגדיר אותי ואת מי שאני. אני קודם כל אישה ואימא, אחרי זה מנהלת את כל תחום החדשנות ומערכות המידע של קופת חולים מאוחדת, ורק בסוף כל זה גם חולת סרטן. החלטתי שאני לא אסתיר את המחלה או את ההתמודדות ובעיקר אעביר מסר שאפשר לנהל את המחלה ולהמשיך בשגרת החיים ולהתמודד באומץ בלי הנחות או פשרות. הסרטן לא מגדיר אותי.
תוך כמה ימים מצאה את עצמה יושבת מול הכירורג, שבישר לה את בשורת איוב שנותרו לה 18 חודשים לחיות. "וגם זה, רק אם נצליח לנתח", מיהר לסייג. "איך אפשר בכלל להתחיל לעכל משפט כזה? התגובה הראשונית היא הלם, רצון להסתגר, אבל אני לא היססתי לרגע ובחרתי דווקא באפשרות השנייה. יצאתי למלחמת חיי, מלחמה על החיים שלי.
"תתייחסי אל המחלה כמו אל אחד הפרויקטים שלך", הציע הכירורג וקטי אימצה את ההמלצה שלו בשתי ידיים. "קטן עליי עוד פרויקט. זו הייתה הבחירה שלי אל מול עצמי, ככה הצגתי את זה לסביבה וככה התייחסו אליי בעבודה וגם בבית".
הבדיקות שחזרו הציגו תמונה קשה: סרטן בדרגה 4, גרורתי עם מוטציה עמידה שקשה להביס אותה. "התחלתי שוב סבב של טיפולי כימותרפיה, ותוך כדי הטיפולים אני ממשיכה במלוא המרץ, מתחברת לזום בעבודה, מנהלת את הבית. אני לא מכירה משהו אחר, ככה אני אוהבת. הטיפול הראשון והשני בקושי הזיזו לי. בטיפול השלישי מערכת החיסון שלי כבר התנגדה, וברביעי הכול השתנה. במהלך הטיפול הרגשתי רע ויצאתי מהמחלקה בכיסא גלגלים. נכנסתי למיטה והסתגרתי במשך 12 שעות עד שהרגשתי שאני חוזרת לעצמי. אחרי יומיים כבר הייתי בעבודה והתנהלתי כרגיל כדי להסיח את הדעת. למזלי, השיער לא נשר, אז נראיתי רגיל בעיני כולם, כך שלא היה לי צורך לספר ולשתף. לקחתי לעצמי תקופה קצרה כדי לעכל, אבל די מהר התחלתי לשתף את כל הסביבה במה שעובר עליי".
"אימא, חתכו אותך לשתיים"
אחרי הטיפולים הגיע הניתוח. קטי שכבה על שולחן הניתוחים במשך שמונה שעות. המנתחים ניסו להוציא את כל הגידולים, ובמקביל הזרימו חומרים לתוך הגוף. "יצאתי מהניתוח גמורה. שלושה ימים אחרי הניתוח המשכתי לפלוט קרינה, וכל מי שהיה סביבי נאלץ ללבוש חליפת מגן כדי לא להיחשף אליה. ההתאוששות לא הייתה קלה. 14 ימים בבית החולים וחודש נוסף בבית. יום אחד הקטן שלי, בן 7, נכנס לחדר שלי בדיוק כשהתלבשתי, ראה את החתך שעשו לי לאורך פלג הגוף העליון, נבהל וצעק: 'אימא, חתכו אותך לשתיים'. הוא היה מזועזע, ואני רק חיפשתי איך להקליל את הסיטואציה, אז עניתי לו 'נו, אתה רואה, זה התחבר חזרה, ועכשיו אני שלמה'".
לריאיון באולפן ynet Live התייצבה בר שלום עם תיק ובו שקית הזנה: "אני לא אוכלת כלום כבר ארבעה חודשים".
"יום אחד הקטן שלי, בן 7, נכנס לחדר שלי בדיוק כשהתלבשתי, ראה את החתך שעשו לי לאורך פלג הגוף העליון, נבהל וצעק: 'אימא, חתכו אותך לשתיים'. הוא היה מזועזע, ואני רק חיפשתי איך להקליל את הסיטואציה, אז עניתי לו 'נו, אתה רואה, זה התחבר חזרה, ועכשיו אני שלמה'"
לאיזה אוכל את הכי מתגעגעת?
"אימא שלי מרוקאית אז אני ממש ממש מתגעגעת לאוכל מרוקאי, קוסקוס, שווארמה, פרנה עם קציצות דגים, טחינה, חומוס, צ'יפס, סלט, הכול. אני מחכה לרגע הזה שבו אוכל לחזור לאכול. אני מקווה מאוד שבעוד כמה חודשים, חודשיים-שלושה, אני אוכל לאכול ואני הולכת לשבת בכל המסעדות הכי טובות".
איך בכל זאת מסתכלים על הצד הוורוד של החיים?
"לי יש משמעות, אני חושבת שזו שליחות שאני חולה בתפקיד שלי. כמי שאחראית על כל תחום מערכות המידע והחדשנות, שגם מובילה את פיתוח הבינה המלאכותית במאוחדת, אני יודעת עד כמה ארגוני בריאות ציבוריים הם גופים ביורוקרטיים עם מנגנוני אישורים לא פשוטים, שלעיתים יוצרים קשיים וסחבת עבור המטופלים. אבל רק מאז שחליתי, הבנתי על בשרי את הבעיות של המערכת ואני כבר לא מקבלת החלטות כמי שנמצאת במגדל השן, אלא מסתכלת על כל דבר דרך העיניים של מטופלת. כצרכנית של שירותי הבריאות, החלטתי לעשות שינויים והתאמות בפרויקטים שנוגעים לחולי סרטן כדי להקל על המסע הלא-פשוט של המטופלים. זו מבחינתי השליחות שלי, להוביל שינוי אמיתי.
2 צפייה בגלריה
"אני רוצה לחיות. להמשיך לטרוף את העולם". קטי בר שלום מגיעה לישיבות במאוחדת עם מוט האינפוזיה
( צילום: דוברות מאוחדת)
"אני קמה בבוקר וכיף לי שאני יכולה לעשות את זה. כשאני חווה קשיים בתהליך שלי, אני יודעת איפה לשים את האצבע מבחינה תהליכית, איפה כדאי לשנות. בקשרים שיש לי מול בתי החולים, מול משרד הבריאות, לעשות תהליכים חלקים יותר, טובים יותר".
"אומנם אני אשת מדע ונתונים, ומי שמכיר אותי יודע שאני פחות מתחברת לצד הרוחני, אבל באתי מבית מאוד מסורתי, וקיים בי משהו שמחובר לא רק ליהדות ולערכים, אלא גם לחיבור בין גוף ונפש. האנרגיות ושמחת החיים שלי הן שעוזרות לי לשרוד את התקופה הזו, כמובן לצד התמיכה ללא גבולות של המשפחה האוהבת שלי, החברים ומקום העבודה שמאפשר לי לתת בכל נקודת זמן את מה שאני מסוגלת באותו רגע נתון. משהו בבטן אומר לי שאני אעבור את הנורא מכל, למרות הסטטיסטיקות. המסע הזה גרם לי להבין שיש משהו גדול יותר מאיתנו, חלק יקראו לזה אלוקים, חלק כוחות טבע או הקוסמוס. אין לי את התשובות, אבל ברור לי שהכוכבים מסתדרים, ואני מאמינה שהם שומרים עליי".
נהוג לחשוב שאנשים במצבים קשים מכינים איזה צ'ק ליסט של דברים שלא עשית או שאתה רוצה להספיק, הכנת רשימה כזאת?
"אז לא הכנתי רשימה, אבל עשיתי סיכום, עשיתי חשבון נפש עם עצמי גם ביום כיפור. מה שעשיתי, מה שלא עשיתי, איך התנהגתי, אנשים שאני בקשר ולא בקשר איתם ועם מי אני רוצה להישאר, מי עושה לי רע ומי עושה לי טוב".
ופעלת ברוח הזאת? ניתקת קשרים, החזרת קשרים ישנים?
"כן, כן. אני מקפידה להיפגש עם אנשים שיכולים להכיל אותי. אני בן אדם חולה. לפעמים אני נופלת, לפעמים אני צריכה שירימו אותי. אני אדם מאוד חזק, קשה לי ליפול".
עכשיו קטי עוברת טיפול נוסף ואגרסיבי יותר, אחרי שהכימו ושני הניתוחים לא צלחו. הרופאים נשמעים אופטימיים, אבל קשה לדעת מה יוליד יום.
אז את נכנסת לישיבות בעבודה עם העמוד של האינפוזיה?
"אנשים מסתכלים רגע, אני מדברת אליהם רגיל והם אומרים רגע, שנייה, לעכל את הפריים. אבל אני עובדת בקופת חולים ולכן אני רוצה שאנשים כמוני ירגישו לא מתויגים, שהם ירגישו שמתייחסים אליי אותו הדבר. אני אותה קטי. אז יש לי מחלה, אני מתמודדת איתה".
"אני רוצה לחיות. להמשיך לטרוף את העולם, לאהוב, לחוות, להצליח, להפוך 24 שעות ל-48. אבל גם אם כל זה ייגמר מחר, אני מאוד שלמה עם המקום שהגעתי אליו, עם מה שהשגתי, עם מי שהייתי, ובמיוחד עם מה שהותרתי מאחוריי. אני מנסה למצות כל יום כמו שצריך, כי מחר אולי אמות"
בתחזית העמומה לגבי המשך מסלול חייה של קטי, חשוב לה להעביר מסר לציבור, "בזמן שיש לי אמשיך לשתף ולדבר על המחלה כמה שיותר, כדי שגם נשים, וכמה שיותר אנשים, ילכו להיבדק, גילוי מוקדם קריטי להצלחת הריפוי ולא כדאי לדחות את הבדיקה גם אם היא לא נעימה".
כרגע את חיה את הקלישאה הזאת של חיים מיום ליום?
"יש שיגידו שאני אופטימית מדי, שיש פה גם ממד של הכחשה. אולי הם צודקים, ואולי אני חייבת קצת הדחקה כדי להמשיך הלאה, לקום כל בוקר, להמשיך כמו שאני יודעת וכמו שאני אוהבת. אבל במהות שלי אני לוחמת, ושום דבר לא יוריד לי את החיוך מהפנים. גם לא המוות. זו המורשת שלי. אני רוצה לחיות. להמשיך לטרוף את העולם, לאהוב, לחוות, להצליח, להפוך 24 שעות ל-48. אבל גם אם כל זה ייגמר מחר, אני מאוד שלמה עם המקום שהגעתי אליו, עם מה שהשגתי, עם מי שהייתי, ובמיוחד עם מה שהותרתי מאחוריי. אני מנסה למצות כל יום כמו שצריך, כי מחר אולי אמות".
