שנה למלחמת חרבות ברזל (עוד לפני שמהרהרים בשינוי שמה) ועבור 4,576 חיילים וחיילות שנפצעו, דבר לא יחזור להיות כשהיה. 29 עדיין מאושפזים בבתי החולים במצב קשה. המפגש של הפצועים עם "החיים עצמם" במהלך השיקום ואחריו לפעמים מטלטל, כפי שתיאר רס"ל במיל' אלון כץ (31) מתל אביב במשדר המיוחד ב-ynet: "כל אחד המשיך בחיים שלו. אתה יוצא לסופ"ש הביתה, חוזר לאותם חברים שכולם פצועים, אותו שיח. כל עוד אני חבוש, מתייחסים אליי כאל גיבור מלחמה, אבל ברגע שהתחבושות יירדו, אני חושב שהסטירה האמיתית תבוא".
הוא שחזר: "אחרי 7 באוקטובר, יצאתי בפעם הראשונה (מבית החולים) אחרי חודש, והעיר הייתה ריקה. עכשיו הדברים שונים וזה הזוי. אתה נמצא שעתיים נסיעה, עולם אחר לגמרי, בין חיים למוות, חוזר והעיר פתאום חוזרת לחיות, שזו ממש סטירה. אבל אחרי הפציעה יש גם קושי לצאת מהבית, ללכת, להסתובב, אני פצוע, בקושי רואה, יד ימין כמעט ולא עובדת, ויש קונפליקט משוגע כאילו". צפו בעדותו ובעדותם של פצועים נוספים ששרדו את התופת:
ריאיון אולפן אדיר ינקו, יונתן פסח, יהונתן בן שבת, אלון כץ וורדי רובין
(צילום: ליאור שרון, ירון שרון)
2,299 חיילים וחיילות נפצעו מתחילת התמרון ברצועת עזה. 1,037 חיילים נפצעו בעקבות תאונות מבצעיות וירי דו-צדדי. מתחילת המלחמה נעשו כ-4,100 פינויי פצועים מוסקים ורכובים. כמו כן, נרשמו כ-15 אלף נפגעי דחק שפיתחו תסמינים בעקבות חשיפה לאירוע עם פוטנציאל טראומתי. 82% אחוז מהם חזרו ללחימה.
אחד מאלו שנכנסו לסטטיסטיקה של הפצועים קשה הוא אלון כץ, מהנדס ומנהל פרויקטים בחברת בנייה בן 31. הוא היה בצפון בפברואר ובמרץ ואז טס לניו זילנד לחודשיים, שם התחתן. במאי קיבל צו 8 בהפתעה וביוני התייצב בעזה. כעבור שבועיים נפצע בזיתון. הוא ספג פגיעה בארובת עין ונפצע ביד ובכתף, פונה במסוק לסורוקה. במשך כמעט חודש היה מורדם מונשם, עבר עד כה שבעה ניתוחים ומחכה לו עוד ניתוח. כץ מספר על תחושה של ניתוק מהחיים.
8 צפייה בגלריה
"שעתיים נסיעה, עולם אחר לגמרי, בין חיים למוות". אלון כץ במשדר ynet
(צילום: אביגיל עוזי)
"עם הפציעה ועם כל מה שחוויתי דברים קצת השתנו ופתאום הכל בהילוך יותר גבוה. כבר שנה שאני לא עובד. לקראת הסבב השני ממש חזרתי לעבודה בידיעה שהמילואים הולכים להגיע באוגוסט, ויש איזה כמה חודשים לעבוד. פתאום קיבלנו צו 8 בהפתעה. עד עכשיו לא חזרתי לשגרה. לא יודע איך תהיה החזרה. אני לא יודע איך להתמודד. איפשהו נעצרתי במקום והחברה ממשיכה".
הוא שיבח את הפעולות שבהן נוקט צה"ל לטפל בנזקים הנפשיים של הקרבות: "מאז 7 באוקטובר הצבא עושה משהו שלפי דעתי מדהים, אני לא יודע אם הוא מושלם אבל הוא התחלה של משהו. כל אחד שמסיים סבב של מילואים ופושט את המדים, לפני שמשתחררים יש איזה יומיים שלושה של 'ימי עיבוד', יושבים במעגלים ומדברים על הכול. הצבא יצר איזה שיח גלוי בין חברים, מה שאני חושב שפעם לא היה. פתאום נוצר שיח מהתחלה שמדברים על הכל, פתאום אתה מבין שהדברים שמטרידים אותך, מפריעים גם לעוד אנשים ואתה לא לבד".
רס"ל במיל' יונתן פסח בן 23, היה ב-7 באוקטובר בחו"ל במסגרת העבודה שלו באפריקה. יומיים אחר כך הצליח לחזור ארצה ומיד התגייס. בסבב הראשון שלו, נפצע לראשונה ושבר את הרגל. החטיבה שלו שוחררה בסוף פברואר, אז טס לתאילנד ולהמשיך לעבוד בחו"ל. ביוני הוקפץ בהפתעה שוב לעזה, חזר לארץ ונפצע שוב לאחר חודש וחצי ברצועה במארב של מחבלים. הוא נפצע בכף היד עם חשש אמיתי לכריתה אבל הגיע לשיבא ושם טופל בידי מומחי כף יד ומיקרוכירורגיה שהצילו את המצב.
יונתן פסח: "לדעתי אין דבר כזה להיפצע בגוף בלי להיפצע בנפש. כמו שאתה מתרגל לפציעה הפיזית שלך, לנכות הפיזית שלך, אתה גם מתרגל לפציעה הנפשית וחי איתה, ומתקדם איתה"
הוא מספר על החוויה שלו בשיקום: "אתה מגיע אחרי האשפוז ואחרי הלחימה בעזה, וכולך בהלם. אתה לא יודע באמת איך להגיב לסיטואציה, ואז אתה באמת נכנס ללופ. בסוף יש שני עמודי תווך עיקריים בשיקום. יש את הפיזיותרפיה ואת הריפוי בעיסוק שזה המרכיב העיקרי שלך בלו"ז. המרכיב שיש לו הכי הרבה ערך בעיני הפצועים, זה השיחות עם החברים למחלקה".
הוא סיפר ששיתף ידידה שלו מהשיקום בתחושת "חוצניות", "והאמת שהיא אמרה לי שהיא ממש מזדהה ושזו באמת גם תחושה שלרוב לא מדברים עליה בשיקום של 'אני נשאר פה מאחורה, בעולם שונה'. לדעתי אין דבר כזה להיפצע בגוף בלי להיפצע בנפש. כמו שאתה מתרגל לפציעה הפיזית שלך, לנכות הפיזית שלך, אתה גם מתרגל לפציעה הנפשית וחי איתה, ומתקדם איתה".
"יש קשיים בשינה, יש אנשים עם פלשבאקים, יש אנשים עם טריגרים קוליים כאלה, רעשים רציניים, רעשים שמזכירים מלחמה, שזה מקפיץ אנשים. את רוב מי שנפגע כאילו בפיצוץ או ירי", אומר פסח, "מעבר לזה יש גם את המחשבות. אתה יושב במרפסת וכיף וסטלבט עם חברים, ואז אתה יושב בלילה וחושב לעצמך. זה מטריד. אתה עסוק בלחפור בורות עם עצמך, אלא אם כן אתה משתף את החברים, את הפסיכולוגים, את האנשי מקצוע, ואז אתה יכול באמת להתקדם עם זה".
יהונתן בן שבת: "המשפט שכאילו מחזיק אותי זה 'אופטימיות ופרופורציות'. אם אני ככה אז מישהו אחר חס וחלילה איבד עין אחת והוא מקבל פרופורציה ממישהו שאיבד שתי עיניים. הקטע של לקבל פרופורציות מאחד לשני זה השיקום האמיתי"
סמ"ר במיל' יהונתן בן שבת בן 21 נפצע ביום העצמאות האחרון במהלך לחימה ברפיח, כשמטען חבלה התפוצץ על הכוח מתחת לנמ"ר. הוא נפצע קשה עם פגיעות ראש ורסיסים ושברים בפלג גוף עליון. כעת, במקביל לשיקום הפיזי, הוא מנסה לשקם גם את העסק שלו למכירת תכשיטים אונליין.
מה הזמן עושה לנפש, לפציעה, גם מפרספקטיבה של חודשים אחרי?
"קודם כל זה תהליך מאתגר וקשה. בסוף אתה יודע זה שיקום אינטנסיבי וסוחבים דברים אבל ההוויה הזאת, זה משהו אחר. תמיד שומרים עליך אופטימי ואתה כל הזמן מסתכל גם על פציעות אחרות של אנשים אחרים, תמיד המשפט שכאילו מחזיק אותי זה 'אופטימיות ופרופורציות'. אם אני ככה אז מישהו אחר חס וחלילה איבד עין אחת והוא מקבל פרופורציה ממישהו שאיבד שתי עיניים. הקטע של לקבל פרופורציות מאחד לשני זה השיקום האמיתי".
הוא מספר על התמיכה של הפצועים בשיקום זה בזה: "השיחות יחד מהווים מעטפת של תמיכה לכולנו, כי פתאום יש עוד מישהו שיכול להבין אותך. יש לפעמים גם ישיבות עד שלוש בלילה. אני השתחררתי לפני שבועיים מהשיקום, אבל אני עדיין עושה שיקום יום, ובסוף ביומיום באזרחות אתה הולך קצת כמו חייזר, כי העולם ממשיך בשלו, לעומת השיקום שבו אשכרה כל בן אדם יכול להבין אותך".
ד"ר ורדי רובין, אחראית טיפולי ריפוי בעיסוק בשיקום "חוזרים לחיים" בשיבא, אומרת כי "7 באוקטובר תפס את כולנו. עברנו טראומה קולקטיבית, כולנו, גם החיילים שבחזית, אבל גם כל שאר העם. הנקודת הפתיחה הזו היא שוהה ממלחמות אחרות. אנחנו מאוד מדברים על הפציעות ועל כל מה שקרה. זה דור שמדבר על הכל. גם על הפציעות הנפשיות. מדובר על זה כמו כל פציעה. זה חלק מהפציעות. אנחנו מונים את זה באותן אבחנות שאנחנו מונים את הדברים האחרים. הפציעה הנפשית היא חד-משמעית מאוד משמעותית. הם ערים בלילות, הם לא ישנים כמו שצריך, קשה להם להחלים מפני שהם מתמודדים עם הדבר הזה".
על רקע הימים האחרונים שנראה שהנוכחות בדרום לבנון מתרחבת. איך נערכים לזה מבחינת שיקום?
"התחילו להגיע אלינו חלק מהפצועים כבר לצערנו. הם מגיעים עם אותן פציעות. הם מגיעים עם אותם תסמינים. אני רוצה פה להגיד שהעניין של 'הביחד' הוא משמעותי והוא מופיע בכל הדברים שאנחנו עושים בשיקום. החוסן שנותנים אחד לשני, החוזקות שנותנים, נחמדה באשר אהיה, זה לא אותו דבר כמו לשבת עם מישהו שחווה את אותו דבר, שחווה את אותם אובדנים, שחווה את אותו תסכול שהוא נפצע בכלל, שהחברים שלו עדיין שם. הרבה מהם אומרים לנו: 'תשפצו אותי, אני רוצה לחזור'. זה קיים. הם מטורפים. הם מלמדים אותנו דברים. זה באמת מדהים".
