בגיל 11 חילקה תמר בן מאיר את זמנה בין שגרת חיים של ילדה צעירה לזו של ספורטאית תחרותית. כילדה ספורטאית המתחרה בענף הטריאתלון, השתתפה בעשרות תחרויות ובכולן סיימה על הפודיום. בין היתר הייתה אלופת הליגה וסגנית אלופת ישראל. העתיד נראה מבטיח. אלא שאז אובחנה בסרטן נדיר. בתקופה שבה רוב בנות גילה רק מגלות את החיים, היא עברה עשרות ניתוחים ונלחמה על חייה, אך על אף כל הקשיים מעולם לא הרימה ידיים. כיום, בגיל 19, שנה לאחר שהחלימה לגמרי, היא מגלה את החיים מחדש.
"הייתי ספורטאית תחרותית בטריאתלון מגיל צעיר, כבר מאזור גיל 6. אליפויות, פודיומים", מספרת בן מאיר. "כמעט בכל סוף שבוע הייתי מתחרה בתחרות כזאת או אחרת. ואז בגיל 11 וחצי חליתי בסרטן. הייתי נהיית כל הזמן מאוד אדומה ואז זה היה עובר. התעלמתי מזה. הייתי בסך-הכול ילדה, וספורטאית – הייתי בריאה. לא העליתי בדעתי שמשהו לא בסדר".
למרבה המזל, הדבר הדליק נורה אדומה אצל רופאת הילדים שאותה ביקרה יחד עם אמה, אשר דרשה לערוך בירור רפואי. "נכנסתי לתהליך שלקח לא מעט זמן. עשיתי אולטרסאונד בטן ושם מצאו גרורות בכל הכבד", היא מספרת. "אני לא אשכח את היום שבו ישבתי עם אמא שלי לאחר הבדיקה בבית קפה. קיבלנו טלפון מרמב"ם ובו נמסר לי שמחר אני מתאשפזת. אמא שלי כבר הריצה לעצמה את כל הסרטים הכי גרועים בראש, ואני – כל מה שחשבתי עליו הוא שיש לי תחרות בסוף השבוע. עשיתי דיל עם הרופאים – אני אתאשפז בתנאי שאני אצא לאימון בכל ערב".
במשך השבועיים שבהם הייתה באשפוז, יצאה בן מאיר בכל ערב לאימונים. את אותה תחרות שכה הדאיגה אותה, אף הצליחה לסיים במקום השלישי. אך תקופה זו הייתה עתידה להסתיים. "זאת הייתה בין התחרויות האחרונות שלי", היא נזכרת. "משם נכנסתי למן תקופה של אבחון. לקח זמן עד שהבינו איפה יושב הגידול המקורי ואיך ממשיכים".
תמר בן מאיר: "יום אחד הרופאה נכנסה לחדר ואמרה לי 'את יודעת שלא תחלימי'. אמא שלי הוציאה אותה מהר מהחדר כדי שלא אשים לב, אך באופן כללי הרופאים אמרו שיש מצב שאישאר עם הסרטן לכל החיים. בכל זאת אמרתי לרופאים שאני אחלים. לא הייתה אופציה אחרת"
לאחר סדרה של אבחונים, הגיעה התשובה: לבן מאיר גידול נוירואנדוקריני במעי הדק אשר שלח גרורות לכבד. החדשות מפי הצוות הרפואי היו לא מעודדות בלשון המעטה. "יום אחד הרופאה נכנסה לחדר ואמרה לי 'את יודעת שלא תחלימי'. זו הייתה רופאה קשוחה כזאת, מבוגרת. אמא שלי הוציאה אותה מהר מהחדר כדי שלא אשים לב, אך באופן כללי הרופאים אמרו שיש מצב שאישאר עם הסרטן לכל החיים, שאולי זה יהפוך למצב כרוני. לא ידעו לתת תשובות", היא משחזרת.
7 צפייה בגלריה
"הייתי ספורטאית, לא העליתי בדעתי שמשהו לא בסדר". בן מאיר על הפודיום
(צילום: אילנית בן מאיר)
"זה סוג של סרטן שנפוץ אצל מבוגרים. מבחינת ילדים, זה היה אני ועוד שניים בעולם, אז לא ממש ידעו מה לעשות איתי", היא מוסיפה. "בדרך כלל למבוגרים אומרים 'אתה לא תמות מסרטן, אתה תמות מזקנה' ופתאום יש להם מול העיניים ילדה ספורטאית. מה שקרה אצלי, זה שהסרטן לא היה באותו קצב התפתחות כמו אצל מבוגרים. תוך שלוש שנים הגידול המקורי במעי הדק שלח גרורות לחלל הבטן. זה התפתח מהר מאוד, אך בכל זאת, אמרתי לרופאים שאני אחלים, שאין אופציה אחרת".
על אף האופטימיות, נאלצה הילדה בת ה-11 וחצי לוותר על הספורט שהסב לה כה הרבה סיפוק והנאה בחיים. "התחילה תקופה של המון-המון כאבים. היה ברור שחייבים לעשות משהו כאן ועכשיו והייתי חייבת להפסיק. הגעתי למצב שבו היה צריך לאשפז אותי על מנת שאוכל לקבל מורפיום כדי להתמודד עם הכאבים".
אלא שהדברים לא השתפרו – ההיפך. "הצעד הבא היה ניתוח. הגידול אמנם היה במעי הדק, אך שלח גרורות גם לכבד, ושם אף אחד לא הסכים לנתח אותי. לבסוף הגיעה הצעה לנתח את הגידול המקורי במעי יחד עם הגרורות שישבו בחלל הבטן על מנת להתמודד לפחות עם הכאבים. חיפשנו מנתח ותוך תקופה קצרה עברתי את הניתוח, אך הוא מאוד הסתבך. נפגע לי כלי דם מרכזי שגרם לנמק במעי.
"עברתי ניתוח חירום להסרת הנמק, כריתה של שני מטר מהמעי, אשר במהלכו גם התעוררתי באמצע. אני זוכרת את הכול – הקולות, הריחות והמראות. לאחר מכן עברתי עוד שני ניתוחים על מנת לתקן את הנזק של אותו ניתוח. עוד לא הגעתי אפילו לטפל בגרורות שהיו בכבד. נכנסתי לתקופה של שבעה חודשים אשפוז בבתי חולים – בחלקם הייתי מורדמת ומונשמת. כבר הכינו את אמא שלי שלא בטוח שאתעורר".
בעקבות הסיבוך בילתה בן מאיר חודשים ארוכים באשפוז ממושך במחלקה הכירורגית בבתי החולים. "לא אכלתי כמה חודשים, היה אסור לי", היא מספרת. "אמרו לי שבעקבות הנזק שעברתי לא אוכל לחזור לאכול בחיים. במשך שלוש שנים הייתי מקבלת אוכל לווריד בכל לילה. גם הפעם רציתי להוכיח לרופאים אחרת – התחלתי תהליך שיקומי ולאט-לאט חזרתי לאכול".
לשים את הסרטן מאחור
לאחר שהתאוששה מעט, הגיעה השאלה – מה עושים עכשיו? בן מאיר עדיין סבלה מגרורות שהתפשטו בכבד ודרשו טיפול. "היו הרבה מחשבות מה ניתן לעשות", היא אומרת. "כבר עברתי ארבעה טיפולים רדיואקטיביים שלא עשו באמת שינוי, וכימותרפיה אין לסוג הזה של סרטן. במקרה הזה בדרך כלל נותנים טיפול בכדורים, אך גם את זה לא היה ניתן לבצע בגלל כל הניתוחים והבעיות במעי שהיו לי. זה היה ממש לירות לכל הכיוונים.
"הייתי כמעט שלוש שנים עם טיפול ביולוגי לווריד, כל שבוע ברמב"ם – טיפול בעירוי ואשפוז יום. בכל השנים האלה גם לא הייתי בבית הספר. לא היה מה לדבר על זה בכלל, אולי גיחות של יומיים פה יומיים שם. כשלא הייתי מאושפזת עם זיהומים או חום הייתי בבית, וגם כשהייתי בבית הייתי עם אינפוזיה ותיק מורפיום על הגב. זו הייתה חומרת המצב. הקשר עם החברים מהספורט ובית הספר כבר נותק. כולם כבר המשיכו לחטיבה, כל אחד המשיך בחיים שלו, ואני הייתי עסוקה בדברים שלי".
תמר בן מאיר: "אני מרגישה שמה שעברתי בנה אותי. בדיעבד, אני אומרת תודה על זה שחליתי כי לא הייתי הבן אדם שאני היום. אחד הדברים שאני מבינה הוא שאני יכולה לבכות על מר גורלי ולשאול למה זה קרה, או שאני יכולה לחשוב איך אני לוקחת את זה בצורה טובה ולומדת מזה. לפני שנה לא הייתי מדברת ככה. זה רק אומר כמה האחריות על החיים שלנו היא אך ורק בידיים שלנו".
חרף כל הקשיים, בן מאיר ואמה גייסו את כל הכוחות. לבסוף הרגע לו חיכו הגיע. "ההורים שלי גרושים, אבא שלי לא בתמונה מגיל תשע בערך, אבל אני ואמא שלי לא ויתרנו", היא מספרת. "חיפשנו רופא שיסכים לנתח אותי, התייעצנו עם אנשים בחו"ל, ובסוף מצאנו רופא בארץ שהסכים לקחת אותי כפרויקט. נכנסתי לעוד סדרה של שלושה ניתוחים, הפעם בכבד. הייתה לו ממש תוכנית ניתוחית איך לאחר שלושה ניתוחים הכבד יהיה נקי".
וכך היה?
"כן, שוב עם סיבוך לא קטן, כי אי אפשר בלי. בניתוח האחרון חטפתי חתיכת זיהום בבטן באזור הכבד. שוב הגעתי למצב של טיפול נמרץ. שוב הייתי מורדמת ומונשמת ולא ידעו מתי אתעורר. עברתי עוד ניתוח חירום. אבל למרות הכול, אני יכולה להגיד לך שאותה תקופה בנתה אותי מאוד.
"יש דבר שלא אשכח בחיים. לאחר שהתעוררתי והייתי מאושפזת עם חום של 40 מעלות, היה לילה אחד שהייתי בטוחה שאם אני עוצמת עיניים, מחר בבוקר אני לא מתעוררת. עד כדי כך. אני לא אשכח איך ישבתי במיטה עם דמעות בעיניים והבנתי את המסקנה הזו. אומרים שכל החיים עוברים לך מול העיניים, אך מה שקרה לי היה קצת שונה: חשבתי על כל הדברים שעוד לא הספקתי לעשות ומה עוד בא לי להשיג בחיים. הבנתי למה אני כל-כך רוצה להילחם. זה מה שהחזיק אותי באותו רגע, וככה גם קרה".
את אותו לילה היא כמובן שרדה. מאז, לדבריה, היא לא מסתכלת על שום דבר כמובן מאליו. "אני פשוט אומרת תודה בכל רגע, ואם יש משהו שאני רוצה לעשות אז אני קמה ועושה, כי אתה לא יודע מה יהיה מחר. הייתה לי עוד תקופה ארוכה בטיפול נמרץ ולאט לאט ראו שהמצב משתפר".
ממש לפני שנה, בגיל 18, עברה את הניתוח האחרון. לאחר שנים של מאבק עיקש, זה היה הזמן לפתוח פרק חדש בחייה ולהשאיר את התקופה המורכבת מאחור. "השינויים הכי גדולים בחיים שלי קרו ממש מאותו רגע שהחלמתי", היא משתפת. "הייתי חולה שבע וחצי שנים, הייתה לי אהבה לספורט אך כבר לא הייתי ספורטאית, לא ידעתי מי אני או מה אני רוצה לעשות בחיים.
"הייתי צריכה לשאול את עצמי שאלות מאוד קשות", היא מוסיפה. "בחיים לא חשבתי מה יהיה איתי הלאה, כי אמרו לי שזה לא יגיע. גם חברים לא היו לי. זה היה באמצע י"ב, כולם הלכו לצבא ואני ידעתי שלא אוכל: אמרו לי בפירוש שלא רוצים אותי שם. נכנסתי לתקופה מאוד מבלבלת".
בתקופה זו נחשפה לתוכנית "בוחרים בחיים" של עמותת "גדולים מהחיים" לחולי סרטן. "הכרתי את העמותה כבר בתקופת המחלה, אך פתאום הבנתי שיש אופציה לדבר עם עוד אנשים שמחלימים ובאמת לקבל כתף תומכת. הם עזרו לי להתמודד עם השאלות של מה אני רוצה לעשות הלאה, איך אני מוצאת את עצמי מחדש.
"נכנסתי לתוכנית שלהם ואני יכולה להגיד לך שהשתחררתי מהאשפוז בסוף דצמבר ובחודש יולי כבר יצאתי מהבית ופתחתי עסק. הלכתי ללמוד NLP ואימון מנטלי. ידעתי שעולם הספורט זה משהו שתמיד היה ותמיד יהיה חלק ממני. זה נטוע בי. תמיד תהיה לי אהבה לספורט, ולכן גם היום חזרתי לספורט".
7 צפייה בגלריה
"הם עזרו לי להתמודד עם כל השאלות". בן מאיר במהלך פעילות פרויקט בוחרים בחיים
(צילום: ערן כהן)
במסגרת העסק שלה, משמשת בן מאיר כמלווה מנטלית לספורטאיות תחרותיות. "אני מלווה ספורטאיות שמתמודדות עם פחדים ולחצים או רוצות לשפר את ההישגים שלהן", היא מתארת. "בנות מהמון תחומים, בין אם זה קפיצות לרוחק, אתלטיקה, טניס, טניס שולחן, כדורגל, כדורסל, ג'ודו. חלקן מתכוננות לאולימפיאדה ואליפויות אירופה. בסופו של דבר עולם הספורט מאוד קשוח וידעתי שאני יכולה לעשות שינוי גדול – גם בעקבות הסיפור שלי, וגם בעקבות הידע שאני מביאה לשולחן עם השנים שלי בספורט. פתאום אני מבינה איזו השפעה יכולה להיות לי על אנשים".
ובינתיים, כמי שרק מתחילה את חייה הבוגרים, יש בה רעב גדול לטרוף את העולם. "יש לי חלומות מאוד גדולים", היא מאשרת. "אני מעבירה הרצאות, וגם כותבת ספר על תקופת המחלה שבו אני משלבת את הנושא עם הספורט ועולם האימון המנטלי. המטרה היא באמת להשפיע על כמה שיותר ספורטאיות".
7 צפייה בגלריה
האהבה לספורט מצאה אפיקים חדשים. בן מאיר מעבירה הרצאה לספורטאיות צעירות
(צילום: טל ברק)
כחלק מהמסע שלה לגילוי עצמי, הכירה גם חברים חדשים. "חשבתי איך אני מוצאת אנשים שיקיפו אותי, איפה מוצאים חברים. זאת שאלה שאנשים בדרך-כלל לא צריכים להתמודד איתה", היא משתפת. "זה דרש ממני יציאה מאזור הנוחות – בין אם זה ללכת לבד למקומות שמעניינים אותי כמו כנסים, הרצאות ואימונים. אני יכולה להגיד לך שהיום אני מוקפת בחברים טובים, זה שינוי גדול. אחת החברות הכי טובות שלי היום היא מבוחרים בחיים. ככה הכרנו. אני זוקפת המון לזכותם, דברים לא היו אותו דבר בלעדיהם".
ומה מכאן? הכול פתוח. חיים שלמים מחכים רק לה, והיא לא מתעכבת לבכות על שום רגע. "אני מרגישה שמה שעברתי בנה אותי. בדיעבד, אני אומרת תודה על זה שחליתי כי לא הייתי הבן אדם שאני היום", היא מודה בגילוי לב. "פשוט לא הסכמתי לשמוע לא. אם היית עושה את זה, כנראה שהייתי עדיין חולה היום. יש לי המון נזקים מתקופת המחלה כמו בעיות ספיגה של אוכל, אך לומדים לחיות לצד זה".
"אחד הדברים שאני מבינה זה שאפשר לבכות על מר גורלי ולשאול למה זה קרה, או שאני יכולה לחשוב איך אני באה ולקחת את זה בצורה הכי טובה ולומדת מזה. אם היית פוגש אותי לפני שנה לא הייתי מדברת ככה, הייתי בנאדם אחר לגמרי. זה מטורף כי עברה בסך הכול שנה. זה רק אומר כמה האחריות על החיים שלנו היא אך ורק בידיים שלנו".
דפנה אופיר רכזת פרויקט "בוחרים בחיים" של עמותת "גדולים מהחיים": תמר הגיעה לעשות דרך בתוכנית, היא גמעה בצימאון ושקיקה כל מפגש, כל סדנא, כל גיבושון. היא אספה את הכלים הדרושים לה, ויצאה לדרך מוכנה ובשלה להגשים את החלומות שלה.
"היום כשאני עוקבת אחריה, אני נהנית לראות את הדרך שלה, הנחישות, המנטורית הנפלאה שהיא עבור כל כך הרבה ספורטאיות. לפעמים, אחרי שאני מקשיבה לה, אני משפשפת את עיני ומזכירה לעצמי שהמנטורית הזו רק בת 19 אבל עם ניסיון חיים של אישה חכמה בת 91. כיף לראות את העשייה, התשוקה וההצלחה שלה".
