המנתח שהציל אותי: בגיל 78 עברתי ניתוח להסרת בלוטת התריס, שהתברר כניתוח שהציל את חיי. מעולם לא חשבתי שיקרה לי נס, רגע לפני יום הולדתי, בחסות מי שאני קוראת לו "המלאך הגואל שלי".
משנת 2001, אחרי שגיליתי שבלוטת התריס שלי מוגדלת, התחלתי במעקב. מאז, בכל שנה אני הולכת באופן קבוע לבדיקות, עוקבת אחרי הבלוטה באדיקות, עוברת דיקור ולשמחתי בכל פעם אומרים לי, שזה לא גדל יותר מדי ושמצבי טוב.
הכל השתנה בשנה האחרונה. כמו בכל שנה, הלכתי לבדיקה שגרתית ובה התגלה שהבלוטה גדלה באופן דרסטי ושבנוסף, הפעם "פונקתי" גם בהסתיידויות וקישוריות רבות, שהגיעו עד לבית החזה וסיכנו אותי. הכאב הפיזי היה דווקא נסבל, קושי בבליעה ובעיות של קוצר נשימה, אבל הכאב הגדול ביותר היה הכאב הנפשי – הפחד מסכנת החנק המיידית שריחפה מעליי, והצריכה טיפול דחוף.
קראו עוד:
"לראות את האור בקצה המנהרה"
בעברי כבר ידעתי אירועים בריאותיים לא פשוטים: עברתי התקף לב ויש לי כל מיני מחלות רקע, אך הפעם הרגשתי סכנה אמיתית. הקישוריות גרמו לכך שקנה הנשימה שלי נטה לצד שמאל והרופאים אמרו לי שאיאלץ לעבור ניתוח, שבמהלכו רוב הסיכויים שיפתחו לי את בית החזה.
ואז הגעתי אליו, לפרופ' טומס שפיצר, מומחה למחלות אף אוזן גרון ומנתח, מנהל היחידה לשחזורי ראש וצוואר בבית החולים בילינסון. אחרי ימים מלאים בחששות ופחדים, סוף-סוף יכולתי לראות את האור בקצה המנהרה. לפני הניתוח חתמתי על כך שאני עלולה לאבד את קולי במהלכו ובנוסף, חתמתי גם שאני מודעת לסכנות רבות שעלולות לקרות לי במהלך ההליך המורכב. כשהגעתי אליו, מלאת חששות, הוא דאג להרגיע אותי, למרות המצב המסוכן שבו הייתי.
הוא אמר שאין מנוס מלנתח, "מאוזן לאוזן", כפי שהוא קרא לזה ואני קראתי לניתוח "שחיטה". הוא צחק מזה. לאורך כל הדרך דאג לומר לי, "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, אני מבטיח לך". הוא ראה את הפחד בעיניי ואת הרעד בגופי והרגיע אותי.
עכשיו אני מסוגלת לנשום כמו שצריך, הולכת ומתפקדת, ולא מאמינה שאני כבר אחרי זה. אנשים קוראים לזה נס רפואי, אבל אני מאמינה שמדובר במומחיות: יש ניסים, אבל יש גם אנשים שעושים את הנס
"קיבלתי את חייי במתנה"
אחרי כשעתיים של ניתוח, כאשר בני משפחתי ממתינים בדאגה בבית החולים, קמתי מהתאוששות וגיליתי כי הניתוח עבר בהצלחה. לא רק שהניתוח הצליח, הרופא הצליח בכישרונו הרב לבצע את הניתוח המורכב מבלי לפתוח את בית החזה שלי. יכולתי להתחיל לנשום, תרתי משמע.
כשיצאתי מהניתוח, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שירדתי במשקל בלי לעשות כלום - הוציאו לי שתי בלוטות משני הצדדים: בלוטה הענקית מצד ימין ובלוטה בצד שמאל, שהגיעה לגודל של כדור טניס. אין לי מושג כיצד הפרופסור הצליח "לדוג" את הבלוטות. אבל הוא היה דייג יוצא מן הכלל. בזמן ההחלמה בבית החולים המנתח בא לבקר אותי גם מחוץ לשעות ביקור הרופאים ויום לפני השחרור, הגיע כדי להיפרד ממני.
עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני מסוגלת לנשום כמו שצריך, הולכת ומתפקדת ולא מאמינה שאני כבר אחרי זה. אנשים קוראים לזה נס רפואי, אבל אני מאמינה שמדובר במומחיות: יש ניסים, אבל יש גם אנשים שעושים את הנס.
ארבעת ילדיי מודים שהם קיבלו את אמא שלהם בחזרה, וכך גם 12 נכדיי ושני ניניי. הודות למקצועיות ומעל הכל - לאנושיות של הרופא, שנתן לי את האפשרות להמשיך לחיות. קיבלתי את חיי במתנה ממלאך שומר, בדיוק ליום הולדתי, שחל בערב שבועות.
