רס"ן (במיל') מיכל הרשקוביץ זוכרת היטב את הרגע ב-7 באוקטובר שבו הדליקה את הטלוויזיה. היא הייתה אז כמעט שנה וחצי לתוך המסע שלה באזרחות, לאחר 15 שנים של שירות מאתגר וממצה כקצינה במערך הנפגעים של צה"ל. עוד לא הספיקה לנווט בחיים החדשים, לבחור בגדים בבוקר או להתרגל למושגים האזרחיים. ואז הגיעה שיחת טלפון מחבר ותיק מהשירות בשעה 07:00 בבוקר. "תפתחי את הטלוויזיה", אמר. ברגע אחד הכול חזר.
"אחד הפריימים הראשונים שתפס את העיניים שלי היה סרטון שבו נראים שני מחבלים שולפים חייל מטנק ותופסים אותו", היא נזכרת היום. "זה היה דז'ה-וו רציני לכל מה שזכרנו מגלעד שליט".
לא סתם אותה תמונה ערערה אותה כל כך. להרשקוביץ קשר אישי לסיפור חטיפתו של שליט. לאחר שהשתחררה משירות סדיר כקצינת ת"ש והפכה לאימא צעירה, חזרה לשירות במלחמת לבנון השנייה כקצינת נפגעים. כחלק משורת התפקידים שמילאה בשנים האחרונות, היא הייתה במשך תשע שנים ראש מדור שבויים ונעדרים. בין היתר לקחה חלק במאמצים להחזרת גלעד שליט, וליוותה את משפחותיהם של הדר גולדין ואורון שאול לאחר מבצע צוק איתן. אך מסתבר שהרגש אינו מתקהה עם השנים, או הניסיון – וגם המחויבות לא.
"תוך 20 דקות כבר שלחתי הודעה למפקדת שלי וכתבתי לה שאני לרשותה", היא מספרת. "ביום ראשון כבר התייצבתי בבסיס ושם חולקנו לחטיבות לפי מספר החללים. לצערי הרב בגלל שמספר החללים בחטיבות היה כה רב, היה צורך לצוות להם עוד אנשי מילואים. צוותי להיות קצינת הנפגעים של הנח"ל, אחת מתוך ארבע קצינות, ומאז עד היום אני שם".
כשמדינה שלמה עוד הייתה שרויה בהלם, ידעה הרשקוביץ שלה אין את הפריבילגיה הזו. חטיבת הנח"ל נפגעה באופן קשה באותה שבת שחורה ומספר החללים היה רב. "ההתחלה הייתה מורכבת מאוד", היא מספרת. "ביום ראשון בעיקר אספנו נתונים של שמות החללים, איך הם נפגעו וכל מידע שיכולנו לקבל. הנח"ל איבד מח"ט, את מג"ד וסמג"ד הסיירת ולא מעט מ"פ. כל שדרת הפיקוד של החטיבה נמחקה בן רגע, והיה צריך במקביל להילחם.
"ככל שהגיעו הנתונים המאומתים, התחלנו לבנות רשימה: מי החללים ומי הפצועים ובאיזה בית חולים הם, על מנת לקבל תמונה ולנסות לעשות איזושהי חלוקה בינינו של משפחות החללים. זה היה לא פשוט: בכל רגע שחשבנו שאנחנו באיזון עם הנתונים, פתאום הגיע עוד טלפון ועוד אחד ועוד אחד".
מיכל הרשקוביץ: "היו ימים שהייתי באינספור הלוויות. אתה פשוט רץ בכל רחבי הארץ, מוצא את עצמך נע מבית עלמין לבית עלמין. הכול היה כל-כך כאוטי שאתה נורא מפחד לרגע לא להיות במקום הקדוש של הלוויה. אמרתי לעצמי שהדרך שלי תהיה פשוט להקשיב להספדים ולזכור את הדברים המיוחדים שאנשים בחרו לספר על הנופלים"
תפקידם של קציני הנפגעים לרוב לא מסופר. רק בעתות מלחמה הוא לפתע מקבל את הזרקור הטרגי שלו. קצינת הנפגעים נכנסת לחיי המשפחה לאחר הלווית החלל, ומשם מלווה אותם בהתמודדות הקשה עם המשבר שפקד אותם. בשל חוסר הסדר ואי הוודאות שליוו את ימי המלחמה הראשונים, היה גם על הרשקוביץ להתמודד עם משימות לא פשוטות.
"אנחנו בעצם לא נכנסות לבית המשפחה לפני, זה תפקידם של מודיעי הנפגעים", היא מסבירה. "מודיע הנפגעים נמצא בבית המשפחה שבוע – מיום ההלוויה עד סיום השבעה. ברגע שהשבעה מסתיימת יש תהליך העברת מקל לקצינה. זה קורה מתוך הבנה שכדי שהמשפחה תצליח ליצור קשר עם נציג של המערכת, הם צריכים לנתק את עצמם מהדמות שהודיעה להם את הבשורה הנוראית. בסוף השבעה הם נפרדים מהמשפחה וקצינת הנפגעים מקבלת את ההובלה.
"כדי לתת דוגמה עד כמה זה היה מורכב, היו סיטואציות מאוד קשות שבהן משפחות גילו שהיקירים שלהן נהרגו דרך התקשורת או סרטונים איומים ששודרו, או דרך חיילים שלא התכוונו לעשות רע והתקשרו למשפחה לספר שהמפקד נהרג. בלא מעט מהמקרים ההודעה הרשמית הגיעה כמעט לאחר 48 שעות. הקבורה הייתה עוד אחרי יום וחצי בגלל הכמויות האדירות שהיה צריך לזהות".
מה עושים במצב כזה?
"התחושה הייתה שיש מן רצון מאד עז לפגוש את המשפחות ולהכיר אותן. מצד שני אתה יודע שאין לך מידע מתי תהיה ההלוויה שלהם. עובר עוד יום ועוד יום, ואתה מרגיש שאם אתה לא נכנס למשפחה אתה מאבד את האמון שלהם, זה החשש הכי גדול. בשלב מסוים הוחלט שמכיוון שהמשפחות כבר יודעות, בין אם מהתקשורת ובין אם על ידי מודיעי הנפגעים, נצא לבתי המשפחות, נכיר אותם ונסביר שהחטיבה כן נמצאת איתם".
5 צפייה בגלריה
"כל שדרת הפיקוד של החטיבה נמחקה". אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל, מפקד חטיבת הנח"ל, שנפל ב-7 באוקטובר
(צילום: דובר צה"ל)
"בלתי נתפס שסבא וסבתא קוברים נכד"
חטיבת הנח"ל ספגה פגיעה קשה עם כ-33 אבדות מאז תחילת המלחמה. הרשקוביץ מתארת את האתגר הגדול שליווה אותה בחודש הראשון בתפקיד: "היה מאוד קשה. מעט מאוד שינה והרבה התמודדות עם עוד שם ועוד חלל ועוד שם. במקביל לכל אלה, יש גם אנשים שאתה מכיר שנהרגו, בין אם אלה חברים שהיו במסיבה ובין אם אנשים שאתה מכיר בקיבוצים בדרום שנהרגו. ההתמודדות הייתה מאוד מורכבת גם בפן האישי וגם בפן המקצועי".
הרשקוביץ מספרת: "היו ימים שהייתי באינספור הלוויות. באחד הימים האלה היה מקרה שבו הייתי בהלוויה בלילה ולא זכרתי לאחר מכן איפה החניתי את האוטו. אתה פשוט רץ בכל רחבי הארץ, מוצא את עצמך נע מבית עלמין לבית עלמין. הכול היה כל-כך כאוטי שאתה נורא מפחד לרגע לא להיות במקום הקדוש של הלוויה. אמרתי לעצמי שהדרך שלי תהיה פשוט להקשיב להספדים של הנופלים, ולזכור את הדברים המיוחדים שאנשים בחרו לספר עליהם".
היא מתארת כי אחת התחושות הקשות שחוותה, הייתה לראות סבים וסבתות קוברים את הנכדים שלהם. "הכול כואב, אבל זה בלתי נתפס שסבא וסבתא עומדים מעל קבר של נכד וסופדים לו", היא אומרת. דבר נוסף היא עובדת היעדרותם של החברים ליחידה של הנופלים בהלוויות שלהם.
5 צפייה בגלריה
התגייסות גדולה למען זכרם של הנופלים. הלווייתו של סמ"ר אסצ'אלו סמה ז"ל מחטיבת הנח"ל שנפל בצפון הרצועה
(צילום: יריב כץ)
"בגלל שהחטיבה לחמה בעזה, החברים לא היו בהלוויה ולא הגיעו לשלושים. עברו כמעט חודשיים עד שהלוחמים יצאו להתרעננות ויכלו לבוא לבקר. אם אני משווה את זה לאירועי שכול אחרים שהיו, אני חושבת שזה היה מאוד קשה. אני יכולה גם לספר שבחלק מההלוויות היו גם פצועים מאותו צוות. היו סיטואציות שראית שלוחמים באו מבית החולים, עשו ויברח מהאשפוז ופשוט הגיעו וצילמו בטלפון לחברים שלהם את הלוויה.
"עוד תופעה מאוד מרגשת הייתה של הורים שהגיעו. כמעט בכל ההלוויות שלי הגיעו אנשים שהבנים שלהם נלחמים עכשיו בעזה. עומדים בחלקה הצבאית ליד הקבר של החבר הכי טוב של הבן שלהם ומייצגים את הבן. יש אפילו סיפורים של משפחה שהייתה בהלוויה של החבר של הבן, והבן שלהם נהרג אחרי חודש. כמובן שגם הם הגיעו. זה עד כדי כך עוצמתי. אני חושבת שזה עוד משהו שמראה כמה האירוע הזה היה גדול עבור כולנו וכמה כולנו מחפשים איזושהי אחיזה במה שאנחנו עוברים".
מיכל הרשקוביץ: "בגלל שהחטיבה לחמה בעזה, החברים של החלל לא היו בהלוויה ולא הגיעו לשלושים. עברו כמעט חודשיים עד שהלוחמים יצאו להתרעננות ויכלו לבוא לבקר. בחלק מההלוויות היו גם פצועים מאותו צוות. היה ממש סיטואציות שראית שלוחמים באו מבית החולים, עשו ויברח מהאשפוז ופשוט הגיעו"
אך בתוך כל האבל יש גם נקודות אור מעטות. בין היתר היא מספרת בהתרגשות גם על הערבות ההדדית וההתגייסות הגדולה ומחממת הלב של תושבי המדינה למען הנופלים. "אחת התופעות המיוחדות שיש במלחמה הזאת זו ההלוויות ההמוניות. יש משהו בהתגייסות של החברה, גם של אנשים שלא הכירו את החלל. מספיק שהם גרו באותו יישוב או למדו באותו תיכון. על כל דבר שמקשר אותם ולו קצת לחלל, הם באים להביע כבוד ולהשתתף.
"אני זוכרת שבימים הראשונים הסתכלתי לאחור והיה מן מרבד של אנשים שאני לא רואה את הסוף שלו. זה מאוד מרגש. אתה נפעם לראות את ההתגייסות. גם הנאומים היו מאוד מרגשים. האנשים שנבחרו להספיד הבינו את החשיבות של לייחד את החלל ולדבר באמת על הדברים המיוחדים".
ומה קורה לאחר ההלוויה?
"ברגע שהשבעה מסתיימת, אתה מתחיל יותר להכיר את המשפחה – גם את בני המשפחה הקרובים וגם הרחוקים. יש כל-כך הרבה דברים קטנים שבכל פעם אתה צריך להתאים את עצמך אליהם. יש שוני מאוד גדול בין משפחה שבה החלל הספיק להתחתן לבין משפחה שהחלל היה הצעיר מבין ארבעה אחים. אחד הדברים המיוחדים בתפקיד הוא שאנחנו נדרשות להתאים את עצמנו בכל פעם מחדש למשפחה שאנחנו פוגשות. בעיניי זה הכוח הכי גדול שלנו, וזו הדרך הנכונה ללוות ולהיות עם כל משפחה, כי אין שתי משפחות דומות.
"חלק מהמשפחות שאני מלווה היו מ-7 באוקטובר, וחלק הצטרפו במהלך התמרון. יש לי שתי משפחות שהבנים שלהם נהרגו במהלך התמרון, וגם זה שונה מאוד מהמשפחות שחוו אובדן ב-7 באוקטובר. הכאב הוא כאב נוראי. השוני הוא לא בכאב, הוא אולי בכעס של המשפחות ובתחושות שלהן כלפי המערכת וכלפי הצבא. וגם שם אנחנו בהכרח מתאימות את עצמנו לסיטואציה".
לא מכניסה את העבודה הביתה
הרשקוביץ מספרת כי במהלך השהות שלה בבית המשפחה נרקמים קשרים מיוחדים עם משפחתם של הנופלים. "אתה מאוד נקשר למשפחות. הם נותנים לי את התחושה שאני חלק מהם ובעיניי זו זכות. אני נכנסת לבית עם המדים, הכומתה והתג ולפעמים לשבריר שנייה אני מרגישה שההורה מסתכל מאחורי הכתף שלי לראות אם הבן בא איתי ביחד.
"כל כניסה לבית עם המדים מרגשת בעיניי בכל פעם מחדש, לא משנה כמה פעמים אני אגיע. כל פסיעה לתוך הבית היא מיוחדת וממוקדת ויש בה המון רצון לעזור ולהכיל את המשפחות ובאמת לתת להם את כל מה שאפשר. להחזיר את הבן אני לא יכולה, אבל לנסות להקל בדברים אחרים - אני שם".
איך מתמודדים?
"קצינות הנפגעים יודעות לאורך השנים שבגלל שהתפקיד כל-כך מורכב, שלדבר עם מישהו, גם אם זה בן זוג, הורה או אחות קרובה, לא תמיד ייתן את הפתרון. השיח הזה, לאנשים שלא עוסקים בשכול, כבד לשמוע אותו. אנחנו בונות לאורך השנים מערכת קשרים מאוד טובה אחת עם השנייה, וכשאנחנו יודעות שאנחנו צריכות עזרה אנחנו פונות לקצינה אחרת ומשתפות אותה ובדרך כלל זה עוזר. בנוסף, כל קצינות הנפגעים במילואים מקבלות ליווי של חוסן. יש לנו ליווי של אנשי מקצוע שפוגשים אותנו אחת לשבועיים, וכל קצין נפגעים שירים דגל אדום יקבל מהמערכת תמיכה".
על הסרטון של ארץ נהדרת: "לא צפיתי בו, אבל אני משערת שהם רצו להציג משהו אחד ובסוף יצא משהו אחר. אין תפקיד בעולם קשה כמו להיות מודיע נפגעים - ההבנה הזאת שעצם הנקישה שלך בדלת הולכת להביא איתה הודעה כזו נוראית למשפחה. מודיעי הנפגעים באמת עושים עבודת קודש"
מביאים את העבודה הביתה או שמעדיפים שלא?
"יש לי ילד גדול שכבר גר מחוץ לבית, אבל אני יכולה להגיד לך שכשהייתי בשירות הרגיל, לא במילואים, והייתי נכנסת הביתה עם הטלפון וממשיכה את השיחות עם המשפחות, זה היה מפריע לו. לאורך הזמן למדתי לסיים את השיחה בחוץ, גם אם אני צריכה לשבת בחניה עוד עשר דקות. אחר כך אני נכנסת הביתה כדי להיות אמא של הילד שלי. בסוף יש משפחה פרטית שצריך לדאוג לה. אבל זה הולך איתך לכל מקום. הפנים שלהם, הסיפורים, הכאב של ההורים, בנות הזוג והאחים".
ובינתיים, ארבעה וחצי חודשים לאחר אותו יום שחור, גם היא מנסה לחזור אט-אט לשגרה. לפני כשנה החלה לעבוד בארגון ידידי צה"ל בארה"ב FIDF ועבודתה ממשיכה גם כיום. "אני עדיין בצו 8 ומחלקת את השבוע שלי. בפועל המשפחות מקבלות קדימות", היא אומרת.
"אני אחראית בארגון על איתור של קצינים וחיילים שייסעו למשלחות בארה"ב. בעצם מדובר במפגש של נציגי צה"ל עם התורמים שלנו, בכל מיני אירועי גאלה מאוד גדולים שיש לאורך השנה. אז החיבור עם הצבא ממשיך, לשמחתי הרבה. את הבחירה של המציגים שיצאו אני ממקדת לתחומי העשייה שלי. במשלחת הראשונה יצאה לוחמת קרקל שנפצעה, ובמשלחת שחזרה אתמול יצאה אחות שכולה שאיבדה את אח שלה במגלן והייתה בעצמה קצינה בפיקוד העורף במהלך הלחימה. הסיפורים שלהם מאוד מרגשים ואני יודעת שגם בקרב הקהילה היהודית הם נכנסים ללב".
במסגרת זו אף התראיינה ל-CNN ושפכה אור על התפקיד הכה ייחודי של מערך הנפגעים בצה"ל. "זה היה ריאיון באוטו, בכניסה לבית עלמין ממש לפני שנכנסתי להלוויה, הדבר הכי סוריאליסטי שהיה לי בחיים. זה היה יום שהיו בו כל כך הרבה בתי קברות. מ-06:00 בבוקר רצתי בכל בארץ בין בתי עלמין. בשלב מסוים נקבע מועד הריאיון, ומצאתי את עצמי פותחת את הטלפון בחניה, מתראיינת באנגלית ורק מפחדת שעוד רגע תהיה אזעקה.
"היכולת לספר בחוץ מה אנחנו עוברים ועושים חשובה לנו מאוד. בכל פעם שאני עולה לשידור ומצליחה לספר קצת על החוויות אני גורמת לעוד מישהו בצד השני להבין משהו מעבר למה שהוא רואה בטלוויזיה, על מה שקורה פה בארץ. השבוע אני נוסעת לפנמה וגוואטמלה לדבר בפני הקהילה היהודית ולספר על התפקיד והחיבור. זו התרפיה שלי"
מילים אחרונות?
"יש לנו מחויבות לדאוג שכל חלל וחלל ייזכר. נזכור מי הוא היה ומה הוא עשה, ונזכור את המשפחה שלו. הלב לעולם לא יקהה. לעולם לא נפסיק לחשוב עליהם, להוקיר אותם ולהזכירם בגאון. אנחנו כאן".
