בסוף חודש דצמבר האחרון מצאה עצמה רותם בת ה-25 בלב זירת פיגוע הדקירה שהתרחש במישור אדומים. רותם, לוחמת בעברה בקרקל, עוד הספיקה זה מכבר לפשוט את מדי צה"ל לאחר שירות מילואים שאליו נקראה בתחילת המלחמה, אך הצורך להיות חלק מכוחות הביטחון הביא אותה למצוא עבודה כמאבטחת בחברה פרטית. גם שם הטרור מצא אותה.
"הגיע מחבל, התחיל לדקור שני חבר'ה, ואז גם גנב נשק והייתי צריכה לנטרל אותו", היא מספרת. "נדקרתי, התפוצץ לי עורק בראש, והייתי צריכה ניתוח חירום. הייתי בחודש של בלבלה. לקח לי קצת זמן להתאפס על עצמי ולהבין מה באמת עברתי, כי זה היה מאוד קל בהתחלה, הפוסט-טראומה לא הופיעה בשנייה. ואז הבנתי שיש לי סממנים. אמרתי שאני חייבת מקום שבו אמצא אנשים שהם כמוני". צפו בסיפור של רותם:
את השיחה הזו אנחנו מנהלים בחדר מזמין בחווה הטיפולית של עמותת "רטורנו" בגבעת שמש. בשגרה מתפקד המקום כבר 30 שנה כבית תומך לאנשים המתמודדים עם התמכרויות וקשיים נפשיים שונים, אך מאז 7 באוקטובר הפך לבית לכל מי שחווה קשיים נפשיים בעקבות המלחמה: הן לאזרחים, והן לכוחות הביטחון כאחת מהחוות השיקומיות של אגף השיקום של משרד הביטחון.
רותם היא חלק מתוכנית ייחודית של המקום בשם "חיבוק ברזל" שמטרתה היא לתת מענה לצרכים הייחודיים של צעירים שחווים מצוקה לאחר החוויות הקשות שעברו מאז 7 באוקטובר. לכאן הם מגיעים שלוש פעמים בשבוע – חיילים, ניצולי נובה, תושבי העוטף ואף אזרחים - כל אחד ומטענו הוא, ומצליחים למצוא אי של שפיות. בימינו אנו, גם אי של שפיות זה מספיק.
"סבלתי מחוסר שינה, התקפי חרדה. לפעמים הייתי מאבדת הכרה מתוך חרדה", היא מספרת, "לא הייתי יוצאת מהבית. היום אני עדיין סובלת מכאב עצבי עקב הדקירה בראש, כנראה אסבול מכאבים לכל החיים, אך מעבר לפגיעה הפיזית הרבה יותר קשה היה הלבד, הבלבול, האשמה, הכעס והתסכול".
רותם, ניצולת הפיגוע במישור אדומים: "אנשים פה הוציאו אותי מהמחילה שלי, גרמו לי להבין שיש על מי לסמוך, עם מי לדבר, וממי לבקש עזרה. הדבר שהכי היה קשה לי בעבר היה לבקש עזרה מאנשים אחרים. פה לימדו אותי לבקש, ועוד יותר חשוב - לימדו אותי לקבל את העזרה שאני מבקשת. לא רק להגיד 'תעזרו לי', ואז לא לעשות עם זה כלום"
כחודש וקצת לאחר הפיגוע היא הגיעה לרטורנו. היה זה הצעד הראשון שלה בדרך להחלמה. "פגשתי את המטפלים, וגיליתי עולם", היא מגלה, "פתאום אומרים לך שכל החלקים שאתה מרגיש בך הם בסדר. אתה מבין שאתה לא לבד בזה. הסביבה שבה הייתי לא אפשרה לי ריפוי, וזו הסביבה שאפשרה לי את זה. מאז אני מגיעה שלוש פעמים בשבוע. ממש מצאתי פה בית, משפחה, חברים. אני חושבת שאני ספציפית חיפשתי קהילה ומצאתי אותה כאן. לא משנה מה חווית, גם אם קיצוני או פחות, כולם כאן מנסים להבין אחד את השני, מכילים אותך ומקבלים אותך".
היא יושבת על הספה כשלצדה הכלבה הטיפולית שלא משה ממנה. "היא איתי כל הזמן", היא מספרת ומעבירה ליטוף על ראשה, "ממש כלבה של אהבה. הם מאפשרים לי להיות איתה כי הם יודעים שהיא מאוד עוזרת לי בהתקפי החרדה. היא גם למדה לזהות מצוקות של אנשים אחרים פה בקבוצה: אם היא רואה בן אדם שמתקשה לדבר או בוכה, היא תלך אליו".
היה לך קל להיפתח פה בתוכנית?
"אני ספציפית בן אדם חברותי, אבל הייתי מאוד שקטה בהתחלה. אנשים פה הוציאו אותי מהמחילה שלי, גרמו לי להבין שיש על מי לסמוך, עם מי לדבר, וממי לבקש עזרה. הדבר שהכי היה קשה לי בעבר היה לבקש עזרה מאנשים אחרים. פה לימדו אותי לבקש, ועוד יותר חשוב - לימדו אותי לקבל את העזרה שאני מבקשת. לא רק להגיד 'תעזרו לי', ואז לא לעשות עם זה כלום". כיום היא נמצאת עם הפנים קדימה, ויש גם אפילו מחשבות על קריירה עתידית. "אני רוצה ללמוד פה בהמשך, להיות מטפלת בעזרת בעלי חיים וללמוד מהמטפלים פה. אלה אנשים שאני מעריכה מאוד".
מה תגידי לכל האנשים שעוד לא עשו את הצעד והלכו לטפל בעצמם?
"אני אגיד משפט שלקוח מסדרה שאני מאוד אוהבת: לוקח המון-המון זמן להבין כמה אתה אומלל, ולוקח הרבה-הרבה יותר זמן להבין שזה לא חייב להיות ככה. תעזרו לעצמכם, תגיעו לכאן".
אבישג, בת 30 מראשון לציון, הייתה בין אלפי הצעירים שבילו במסיבת נובה באותו סוף-שבוע רצחני של 7 באוקטובר. אל רטורנו הגיעה כבר שבועיים לאחר מכן. "אחרי הנובה היו לי הרבה דיכאונות. איבדתי חברים ויש לי עדיין ידיד שהוא חטוף בעזה – יוסף חיים אוחנה. הלקיתי את עצמי הרבה. לפני זה היו לי חיים נורמטיביים, אך מהר מאוד התחלתי לראות את השינוי: התרחקות מחברים, מצבי-רוח, חוסר תיאבון או שינה. כולם הלחיצו אותי, אמרו לי 'תלכי לטיפול', פחדו שאהפוך להיות פוסט-טראומטית", היא משתפת ומוסיפה:
"לפני זה לא דיברתי עם פסיכולוגים או פסיכיאטרים, אך אחרי המקרה הרגשתי צורך לפרוק, לשתף. המקום הזה הצליח לגרום לי לחזור לרגשות שלי. הכרתי פה עוד אנשים – לא רק מהנובה, לוחמים, מפונים מהקיבוצים. כולנו היינו בתוך זה. אין אחד שזה לא פסח עליו. כמו שהחיילים אומרים: גם אם נכנסת לעשר דקות לקיבוצים, אתה מצולק לכל החיים".
ניצולי הנובה מתקשים לדבר על הקשיים שלהם?
"זה משהו שהוא מביך. לבן אדם נורמטיבי, שהייתה לו שגרה נורמלית, זה מבייש להגיד פתאום 'קשה לי', 'אני לא ישן בלילות', 'יש לי סיוטים' או 'אני לוקח כדורים'. הכל גם קרה בבום, ועד עכשיו האירוע מתמשך, מתגבר ומתעצם: לא כל החטופים חזרו, עדיין יש פיגועים. כשהיה את הפיגוע ברעננה לפני כמה חודשים היה לי התקף חרדה שלא היה לי לפני. צפיתי בטלוויזיה וזה הזכיר לי את התחושות והמראות. מה, אני אלך לכל בן אדם ואגיד לו שיש לי התקף חרדה? אז אני יותר שומרת לעצמי. גם כי זה האופי שלי, וגם כי אני לא רוצה ליפול על אף אחד".
תשעה חודשים אחרי, התקפי החרדה אמנם עוד לא פסקו, אך אבישג מספרת כי ברטורנו קיבלה את הכלים להתמודד עם הקשיים בזמן אמת. "למה אני אומרת שהמקום הזה הציל את חיי? כי אף פעם לא נחשפתי לדברים האלה. המקום הזה לימד אותי מה קורה בהתקפי חרדה: איך לשלוט בזה, מה לעשות. הרי זה עדיין קורה. בין אם אלה אזעקות, סתם פיצוצים או אופנוע שעובר. אני בטיפולים של רכיבה, מתאמנת בקרב מגע. הפסיכולוגית של המקום, אפרת מעיין, הפכה לפסיכולוגית העיקרית שלי. אני לא מטופלת בעוד מקומות".
היום היא אומרת בזהירות רבה כי החיים חזרו למסלולם, או לכל הפחות הם מתחילים בכך. לא דבר מובן מאליו. "בהתחלה הייתי מגיעה לכאן שלוש פעמים בשבוע, אחר כך נסעתי למשלחת הסברה בארצות הברית, שם התחלתי להבין יותר טוב את הסיפור שלי", היא אומרת. "כשחזרתי התחלתי בתהליך עבודה עם עצמי ועם המטפלת שלי כאן, והיום אני גאה להגיד שחזרתי לשגרה: חזרתי לעבודה שלי בתור גננת ושכרתי דירה. אני מתחילה להתקדם, ואני מקווה שלכולם יהיו הזכות והאפשרות הזאת. אני כן מנסה לעודד את האנשים שמגיעים שאפשר לצאת מהבית. אמנם קרה מה שקרה, אך אנחנו פה מסיבה מסוימת. אולי בשביל להציל עוד אנשים, אני לא יודעת. אבל מה שחשוב הוא שאני כן רואה את השינוי בי, ומודה למקום הזה".
להסתכל לטראומה בעיניים
"הדבר הראשון שמקבלים אנשים שמגיעים לפה זה חיבוק, לא סתם קראנו לפרויקט "חיבוק ברזל", מספרת אפרת מעיין, פסיכולוגית קלינית ומטפלת באמצעות בעלי חיים, המנהלת את התחום הטיפולי של פרויקט חיבוק ברזל ברטורנו. "פתחנו את הפרויקט תוך שבועיים מ-7 באוקטובר. הוא מיועד לצעירים וצעירות בגילי 35-18 שחוו משברים וטראומות בעקבות 7 באוקטובר והלחימה".
מאז מטפלת מעיין בכל מי שמגיע אל המקום על מנת למצוא שקט נפשי. "החבר'ה שמגיעים אלינו הם מאוד מגוונים. יש לנו ניצולי נובה, חברים של אנשים שנרצחו בנובה, בעוטף, במלחמה. יש לנו אנשים שחוו פיגועים לאורך התקופה הזאת. מילואימניקים שיצאו מלחימה. כולם סוחבים פצעים נוראים, טראומות איומות", היא מספרת.
אפרת מעייןעל אף ההתמודדויות הלא פשוטות מסבירה מעיין כי לא כל אחד יפתח תסמיני פוסט-טראומה. עם זאת, לדבריה, מספר אלה אשר כן יחוו פוסט-טראומה הוא לא קטן. "סטטיסטית, מתוך הניצולים, הרבה יצליחו לחזור לתפקוד, אם זה למילואים, לעבודה או ללימודים. עם זאת יש אנשים שעד היום לא מצליחים לתפקד. הם מגיעים למצבים של ייאוש קיצוני".
היא מפרטת: "הרבה משתמשים באופן מאוד מאוד חמור בסמים או באלכוהול, כי זה הדבר היחיד שמרגיע אותם, מאפשר להם לישון, להתמודד עם הפלשבקים, עם ההצפות הפוסט-טראומטיות. אנחנו רואים המון שימוש בקנאביס ברמה של התמכרות קשה, המון שימוש בקטמין. צריכת אלכוהול גדולה מאוד. חלק גם מסתבכים עם השוק האפור כדי לממן את זה, וחלק מסתבכים עם החוק - הפתיל מאוד קצר, ואנשים מלאים בזעם שהם לא יכולים להכיל. אני רואה אנשים ללא רקע עברייני, ילדים טובים, והמצב הזה פירק אותם לגורמים. זה קורה לכולם: ניצולי הנובה, ניצולי העוטף, מפונים, אנשים שחוו אובדנים קשים וחיילים".
ומה עם כל הדיווחים על התאבדויות בקרב ניצולים? יש בהם אמת?
"אני חושבת שהתקשורת מאוד ניפחה את זה. היו התאבדויות גם של ניצולי נובה וגם של חיילים שיצאו מלחימה עם פוסט-טראומה, אבל לא במסות. בזהירות ובצניעות אגיד שאלה לא כמויות כמו שניסו להציג. עם זאת, הסיכון מאוד גדול אם האנשים האלה לא יקבלו בזמן את הטיפול המקצועי הנכון. זה נכון שאחוז מאוד גבוה של אנשים שחוו טראומות קשות יתמודדו ויצליחו, אבל גם אם אנחנו מדברים על 20 אחוז שלא יצליחו בכוחות עצמם – זה המון".
אפרת מעיין, מנהלת טיפולית, פרויקט חיבוק ברזל: "הרבה משתמשים באופן חמור בסמים ואלכוהול, כי זה הדבר היחיד שמרגיע אותם, מאפשר להם לישון, להתמודד עם ההצפות הפוסט-טראומטיות. חלק גם מסתבכים עם השוק האפור כדי לממן את זה, וחלק מסתבכים עם החוק - הפתיל מאוד קצר, ואנשים מלאים בזעם שהם לא יכולים להכיל"
טל אבירם, מנהל היישוג (Outreach) של תוכנית חרבות ברזל, מכיר על בוריו את הקושי שבהתמודדות עם קשיים נפשיים. "אני מכור נקי. נקי מהימורים", הוא מספר. "התחלתי להשתמש בצבא בעקבות איזושהי טראומה שעברתי ובמשך שנים החבאתי אותה ולא ידעתי להתמודד איתה. ברחתי, וזה מה שקורה להרבה אנשים שמקבלים טראומה. הם בורחים כי הם לא רוצים להתמודד. זו בעצם הבעיה עם טראומה. אם לא מטפלים בה נכון ובזמן היא יכולה לחפש פתרונות אחרים".
טל אבירםבמסגרת תפקידו אחראי אבירם להגיע פיזית אל בתיהם של הסובלים מטראומה ולנסות לשכנע אותם להגיע לטיפול. "יישוג זה אומר להשיג אנשים", הוא מסביר. "הרבה פעמים מי שיוצר את הקשר אלה המשפחות, כי מי שסובל מטראומה לרוב לא יודע את זה. אני מאלה שפוגש אותם, מחזר אחריהם וגם מלווה אותם אחר כך. אני רואה אותם מהיום שהם היו בתוך הטראומה ובכלל לא היו מסוגלים להבין, עד הרגע שהם כבר בשיקום ובמקום אחר, ופתאום רואים באיזה מצב הם היו".
מה היית אומר שהם הקשיים העיקריים של מי שמגיע לכאן?
"הקושי הראשוני זה העובדה שלוקחים לך את החופש שלך. פתאום אומרים לך מה לעשות בשביל לצאת מאיזושהי בעיה. אתה תמיד חושב שאתה יודע את התשובות, והרבה פעמים פתאום צריך לעשות דברים אחרים שלפעמים לא נשמעים הגיוניים. למשל, לדבר על זה: מה ההיגיון בלדבר על זה, מה זה ייתן, איך זה יפתור? אז צריך לאט-לאט להסביר את ההיגיון".
הוא מוסיף: "הדבר השני זה שאנחנו דורשים קצת יותר שתדבר ותשתף ותכיל. יש אנשים שלפעמים גם נבהלים: פתאום הם מרגישים, וזה מבהיל, אז אנחנו מנסים קודם כל לבנות אמון. התקופה הראשונה של הטיפול בבניית אמון, היא לא קשורה כרגע למה הטראומה שלך, אלא קודם כל בוא תנסה לסמוך עליי. אחר כך אנחנו יכולים באמת לנסות יותר לגעת ולבקש ולדרוש קצת יותר. יש פה אנשים שהגיעו שבר כלי ויצאו מפה בן אדם שונה לגמרי. העבודה לא נגמרת בלבוא לפה. צריך אחר כך להמשיך את הטיפול, אבל זה בהחלט נותן בוסט קדימה לתוך המשך החיים".
תוכנית הטיפולים בפרויקט "חיבוק ברזל" עשירה ומגוונת. "אנחנו תמיד מתחילים בשיחת פתיחה: לדבר ולפרוק", מסבירה מעיין. "הרבה אנשים מגיעים אחרי לילות מסויטים, אז אנחנו קודם אוספים אותם ונותנים להם רגע לשתף. אחר כך יש פעילויות טיפוליות בקבוצות וגם שיחות פרטניות. יש לנו המון תרפיות באומנות, תרפיה בעזרת בעלי חיים, רכיבה טיפולית, כלבנות טיפולית (שמעביר צוות אופק), תרפיה במוזיקה, בתנועה, ביבליותרפיה, שזה טיפול באמצעות כתיבה. דרך התרפיות האלה הם מוצאים כלים להביע את הבלתי ניתן לאמירה. אחת המשתתפות שלנו שעברה חוויות מאוד קשות בעוטף כחלק מכוחות הביטחון לא הייתה מסוגלת לדבר על מה שהיא ראתה. הדרך הראשונה שלה להתחיל לתקשר את זה הייתה דרך צילום".
היא מספרת כי עם החודשים שעברו מאז תחילת התוכנית הפכו האנשים המגיעים לכאן לחברים של ממש. "נוצרו פה חברויות נפש, אנשים שיוצאים בערב לבלות ביחד. אנשים מעולמות שונים: דתיים, חילונים, מזרחים, אשכנזים, קיבוצניקים, עירוניים. אחת הדוגמאות הכי מרגשות שקרו פה הייתה בלילה שבו האיראנים הפגיזו אותנו. החבר'ה שהכירו פה ארגנו פגישת זום וישבו יחד כל הלילה כדי לעזור אחד לשני, להתגבר על החרדה הנוראית. הם אפילו לא ביקשו עזרה של הצוות".
בנוסף ל"חיבוק ברזל" פועל במקום פרויקט נוסף – "חוות החוסן". "הוא מיועד לחיילים ואנשי כוחות הביטחון שכבר קיבלו הכרה ממשרד הביטחון, וההבדל הוא שיש להם הרבה יותר עבודה בחווה", מסבירה מעיין. "יש המון חיילים שחוו פציעות פיזיות או נפשיות או גם וגם שמתקשים מאוד לחזור לתפקד. הבעיה היא להוציא אותם החוצה אל החיים בחזרה".
היא מוסיפה: "באגף השיקום הבינו את הכוח של חיבור לטבע ולבעלי חיים, לסוסים, לחקלאות, לעשייה. האנשים האלה באים לפה לא רק לשבת ולדבר על הטראומה. הם באורווה, הולכים לרכוב ואחר כך גם ילמדו לאלף כלבים ואיך להוציא עז למרעה. אלה חבר'ה שהרבה פעמים לא ישנים בלילה: הם יוצאים מפה בחמש אחרי הצהריים סחוטים ועייפים – אבל בטוב. בנוסף, הם גם מקבלים כל יום שעה של קבוצה טיפולית: פסיכודרמה, יוגה תרפיה, פוטותרפיה וטיפולים נוספים".
"אתה לא יוצא מפה אדם מתוקן, זה תהליך ארוך"
אחד מהמשתתפים הראשונים בפרויקט חוות החוסן הוא כפיר בן ה-24 ששירת בעזה במשך כחודשיים במסגרת שירות קבע כלוחם וכעת נמצא בתהליך שחרור. "במשרד הביטחון אמרו לי שיש חווה שמטרתה לעזור לנו להשתקם ולחזור לחיים נורמטיביים. הם פנו אליי, אם לא היו פונים – לא הייתי עושה את זה", הוא מתוודה. "אני עדיין מתמודד עם דברים כמו חוסר שינה, עצבים שיוצאים בלי סיבה. אני כל הזמן דרוך, כל רעש מקפיץ אותי".
אתה מרגיש שהמקום הזה עוזר לך?
"אני חושב שהמקום הזה נותן לי רוגע. לעבוד עם סוסים נותן לך להתנתק מהדאגות והמחשבות שרצות. מלמדים אותך שהסוס מרגיש אותך, ולפי הנשימות שלך אתה יכול לגרום לו לזוז. חשבתי שעובדים עליי, אבל אז אתה רואה שאם אתה מתוח ועצבני אז גם הסוס מגיב בצורה כזאת, ואם אתה רגוע אז הוא איתך. אתה לומד איך לטפל בו, לשים לו אוכף. אתה עולה לרכוב ופתאום אתה לא חושב על כלום. אתה מחובר אליו ומתנתק מהכול. זה נותן אוויר וגם אפשרות לפרוק אנרגיות. עם זאת, צריך לתחזק את זה. אתה לא יוצא מפה אדם מתוקן. זה תהליך ארוך, אבל זה נותן לך עוד איזו נקודת אור קטנה. משהו שאפשר להיאחז בו".
9 צפייה בגלריה
"רק מי שהיה שם יכול באמת להבין אותך". תיעוד ממצלמות גוף של לוחמים בעזה
(צילום: דובר צה"ל)
לצד העלייה הגדולה בביקוש לסיוע נפשי בקרב חיילי צה"ל, עולה גם בעיה נוספת – חוסר המוטיבציה של המטופלים להגיע לטיפול. "אנחנו רובנו כמו פנסיונרים", מסביר כפיר, "קצת מוזר להגיד על מישהו בן 20 פלוס פנסיונר, אבל אנחנו לא עובדים, אנחנו פשוט קמים בבוקר ורואים מה יקרה היום. אתה לא יכול לתכנן רחוק, אז זה קצת קשה. יש ימים שעובר עליך לילה קשוח, ולבוא לפה בבוקר זה לא תמיד אפשרי. הרבה גם מכחישים. גם אני הייתי בשלב הזה. עם זאת אני יודע שזה עושה טוב בסוף - לראות עוד אנשים שאיתי ביחד בדבר הזה וחווים אותו דבר".
לצד זאת הוא גם מעלה את אחד מהקשיים הגדולים שחווים לוחמים שנלחמו בחרבות ברזל - חוסר היכולת של הסביבה הקרובה להבין את התחושות הלא-פשוטות של מי שהיה בסביבת הלחימה.
"מי שיכול להבין אותך זה רק מי שהיה איתך בסדיר, כי מה שלא תספר – זה יהיה עשרה אחוזים ממה שהיה במציאות", הוא אומר, "יש אנשים שיכולים להיות רק בכניסה לעזה, לעמוד על הגדר ולחטוף פוסט-טראומה ויש כאלה שיכולים להילחם חודשים ולהיות בסדר. אנשים לא תמיד מבינים את זה, כי אנחנו נראים בסדר גמור. יש כאלה שפצועים בגוף אז כולם יודעים שהם עברו משהו. איתנו אף אחד לא יודע. למה אתה מתנהג בצורה אחרת, למה אתה עצבני או פתאום נעלם לכולם".
ופה יותר קל להיפתח?
"זה לא קל. לרוב אני לא יכול להיפתח סתם ככה עם כל אחד. זה קשה, אבל לאט-לאט אתה לומד להכיר את האנשים, למצוא בהם אמון. ואז אתה נפתח".
מה התוכניות כרגע לגבי החיים?
"כרגע להקדיש את הזמן לעצמי. אחרי זה נטוס קצת לנקות את הראש כשהמצב קצת יירגע בעולם. בינתיים אני פה ומתחיל לאט-לאט לנסות לחיות כמו שצריך, להשתקם, למצוא עבודה, ולאט-לאט להיכנס למים חזרה".
כפיר, חייל משוחרר המשתתף בתוכנית 'חוות החוסן': "רובנו כמו פנסיונרים. קצת מוזר להגיד על מישהו בן 20 פלוס פנסיונר, אבל אנחנו לא עובדים, אנחנו פשוט קמים בבוקר ורואים מה יקרה היום. אתה לא יכול לתכנן רחוק, אז זה קצת קשה"
דניאל בן ה-35 הוא איש משפחה, נשוי ואבא לשלושה ילדים המשרת כשוטר פעיל. גם הוא כמו כפיר הגיע לפרויקט חוות החוסן של משרד הביטחון לאחר התמודדות לא פשוטה עם אירועי המלחמה.
"ב-16 בנובמבר חוויתי אירוע טרור קשה בפיגוע במחסום המנהרות על כביש 60. הרבה פצועים, הרוג. אני והחברים שלי ניצלנו בנס", הוא מספר. "החודש הראשון היה חודש של הדחקה, של הכול בסדר, ואז קורה משהו בגוף: משהו משתנה ברמה ההתנהגותית, אתה לא אותו בן אדם. הרגשתי שלאט-לאט הדברים הבריאים שיש בי מתקלפים, ואני מתחיל להיות לא טוב לסביבה שלי. מטרת העל שלי היא לחזור למי שהייתי לפני, להשאיר את מה שהיה כצלקת ולא כפצע מדמם". צפו בסיפורו של דניאל:
בתחילה הופנה על ידי רופאת המשפחה למרכז חוסן בגוש עציון, שם קיבל סיוע. כשנפתחה תוכנית חוות החוסן, הגיע לכאן לאחר פניית משרד הביטחון. כבר שבועיים הוא מתייצב כאן כל בוקר, שלוש פעמים בשבוע. "ביום שאני חווה טיפול, בין אם זה תרפיה או טיפול פיזי עם סוסים, יום-יומיים אחר כך אני מרגיש כל כך טוב עם עצמי, כל כך בריא, כל כך דניאל האמיתי. לפעמים זה בא והולך ולפעמים זה חוזר ברעש חזק, אך הלו"ז שיש פה כל כך צפוף, והמדריכים לא מוותרים. זה חשוב. אתה מגיע לכאן להתאוורר וחוזר אחר כך עוד פעם".
הכרת פה חברים חדשים?
"הכרתי פה אנשים מדהימים. אתה מגלה שאתה לא לבד, שיש אנשים שמרגישים בדיוק את אותם דברים שאתה מרגיש. אתה כל הזמן בתוך עצמך, חושב שאף אחד לא יבין מה אתה עובר ופתאום מגלה אנשים שעוברים בדיוק את אותו דבר. יש פערי גילים גדולים, אבל אנחנו באותה סירה, עם אותן חוויות".
אם הייתה לך במה להגיד משהו לעם ישראל, מה היית אומר?
"אנשים שכרגע לא מטופלים, תהיו עם היד על הדופק, תרגישו את עצמכם, ואל תחששו לדבר ולטפל. יש אנשים שמפחדים מהמילה טיפול. לכו לדבר, הטיפול יבוא תוך כדי. אנחנו פה כדי לחיות ומקדשים את עצמנו דרך החיים. יש מי שמחכה בבית. צריך להיאחז בזה".
ולפעמים, לא צריך להיות לוחם, ניצול נובה או ניצול מהעוטף. לפעמים מספיק רק לחוות את המציאות הקשה. "ממש ב-1 באוקטובר הגשמתי חלום ועברתי לראשונה בחיי לגור בדירה לבד בחיפה", מספרת נחלה, משתתפת בתוכנית "חרבות ברזל". "לא הכרתי שם אף אחד, אך היו לי המון תוכניות ממשיות: עבודה שהייתי אמורה להתחיל, קורס. ואז ב-7 באוקטובר הכול התהפך: המסעדה שהייתי אמורה לעבוד בה נסגרה, הקורס נדחה. שבועיים ישבתי בבית לבד בעיר זרה מבלי שאני מכירה אף אחד, וזה הציף אצלי המון דברים. נכנסתי להתקף פסיכוטי, הראשון בחיי".
לאחר אשפוז ושהות בבית מאזן חזרה נחלה לגור בבית ההורים, וחיפשה מסגרת של תמיכה שתוכל לעזור לה. בעקבות המלצה היא הגיעה לחרבות ברזל. "הגעתי לפה כבר יחסית יציבה, רק רציתי לשמור על זה", היא מסבירה. "לא היו לי התפרקויות חריגות בחודשים שאני פה, וכשהיו לי אז באתי לפה וזה עזר לי. עצם המקום החברתי שזה נתן לי והקהילה כאן מאוד שיפרו לי את החיים ואני באמת בהוקרת תודה על זה".
לדבריה, האנשים שהכירה כאן הם הדבר שעוזר לה יותר מכול. "פתאום יש לי חברים באזור, יש עם מי לצאת, עם מי לדבר", היא אומרת. "החברה הכי טובה שלי מפה, היא אחת הראשונות בתוכנית. לפני המלחמה הייתה לפני התחלת הדוקטורט שלה, ואז קראו לה למילואים. בין היתר היא טיפלה ברכבים של הנובה. היא החלה להשתמש בסמים, חזרה לבית של ההורים. מדובר בבחורה בת 30 פלוס, עם עבודה ותואר, והיא פשוט התפרקה לחלוטין. אני רואה אותה היום. היא עדיין שבורה, עדיין גרה אצל ההורים אבל היא חזרה ללימודים בקושי רב ואפילו מצאה נושא לתזה שלה בעקבות המלחמה".
או כמו שהיא מסכמת זאת, לפעמים כל מה שצריך זה מקום שמאפשר להוריד את המגננות: "כולנו במשבר מהמלחמה, וכולנו נורא בהגנות, ואתה לא באמת יכול לאפשר לעצמך להיות חלש בשום מקום. פה מותר".
