"התקשרה אליי מישהי לספר ש-28 חברים שלה נרצחו בבארי. מרגע שהיא עלתה על הקו, היא לא הפסיקה לבכות. אחרי השיחה ההיא אני לא ידעתי אם אני יכולה להמשיך בתורנות, לא ידעתי אם יש לי את הכלים לכך. אמרתי שצריך אנשי מקצוע. אבל את עדיין מוצאת בתוכך את הכוח להיות שם, להקשיב, לתמוך ולחבק, לחבק, לחבק. ואני בהחלט בוכה אחרי שאני סוגרת את הטלפון".
אנשי ער"ן פותחים את הלב
(צילום: אסף מגל)
עוד על משברים וחוסן נפשי במלחמה:
בני הזוג ענת גסול רביד ואהרון (אהרל'ה) קפלן, מתנדבים בסניף העמקים של עמותת ער"ן ברמת ישי כבר שש שנים. בשבת הם קמו בביתם למלחמה, והחליטו לאחד כוחות ולענות לשיחות יחד. "עשינו שנינו תורנות רצופה, כשבכל פעם שמישהו מתעייף השני מחליף אותו למשך מספר שעות", מספרת גסול רביד.
עם שלם בטראומה, שבור לב, מרוסק ואבל. מי שנמצא בחזית ההתמודדות נפשית הם מתנדבי עמותת ער"ן שמספקים עזרה ראשונה נפשית 24 מסביב לשעון, ועכשיו יותר מתמיד. הביקוש אדיר: מפרוץ המלחמה ענו מתנדבי ומתנדבות ער"ן ליותר מ-20 אלף שיחות מצוקה, 3,000 מהן רק במהלך היממה הראשונה. "מדובר בהיקף פניות מצוקה חסר תקדים, עלייה של מאות אחוזים ביחס לשגרה", מציינת ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בארגון. "מעבר לעלייה בכמות הפניות, רמת המצוקה חריפה מאוד".
"זה לא דומה לשום דבר אחר שחווינו כאן"
יותר מ-1,600 מתנדבים פועלים ב-17 סניפי העמותה, מתל חי ועד באר שבע, ואפילו בצפון אמריקה ובאוסטרליה. כבר 52 שנה שהעמותה עוזרת לאזרחי ישראל להתמודד עם משברים לאומיים: מלחמות, מבצעים, רקטות ופיגועים, לצד משברים עולמיים כמו מגפת הקורונה. אין ספק שהמתנדבים בער"ן מנוסים, אבל שום דבר לא הכין אותם למשבר הנפשי הגדול ביותר שידעה המדינה: "זה לא דומה לשום דבר אחר שחווינו כאן, לפחות לא מאז שער"ן קיימת", מספרת ענבל אמסלם, מנהלת קשרי קהילה בער"ן. "לא בהיקף ולא במצוקה הנוראית ובטראומה. ייקח לנו זמן לשקם את הנפש הכואבת והפצועה של כולנו".
בשבת הציף מבול של טלפונים את הקווים. מירה פרבשטיין שמנהלת שלושה סניפים של ער"ן בצפון ואחד באוסטרליה, ואחראית על 250 מתנדבים, הצטרפה למתנדבים. "השיחות קשות ברמות מטורפות. עם כל צלצול יש לי דפיקות לב, כי אני לא יודעת מה עומד מאחורי השיחה. את מקשיבה והלב שלך בוכה. שמענו אמא עם הילדים שלה שלחשה 'אני בממ"ד', אומרת ענת, אחת המתנדבות.
"זה היה נורא. היא לחשה: 'יורים עלינו, תבואו להציל אותנו'. קיבלנו שיחות תוך כדי הזוועה, כשכל המערכות היו משותקות. שיחות מהנערים שהיו בשדה במסיבה ברעים, כשהם מתחבאים בשוחות, בשיחים, מתקשרים אלינו צמאים, עייפים, מותשים, נואשים, מבקשים שיחלצו אותם. אנחנו שומעים אותם בתוך השיחים: 'תצילו אותנו, תצילו אותנו' ומנסים בכל כוחנו למצוא את המילים, מה להגיד להם? איך לתמוך בהם? איך להחזיק אותם?", משתפת פרבשטיין.
"אנשים היו מבוהלים, מפוחדים, ידעו על חברים שנעלמו, ידעו על משפחות שגרות שם ולא היה להן לאן ללכת", מוסיפה המתנדבת אורנה כוכבא, "והכי קשה היה שלא היה לי למי להפנות אותם".
המתנדבים אמנם עוברים הכשרה ארוכה לפני שהם עולים על הקו, אבל הם לא פסיכולוגים או אנשי מקצוע. הם שם כדי לספק עזרה ראשונה נפשית, "המד"א של הנפש" - להקשיב, לעודד, לתמוך ובעיקר לחבק מרחוק. אבל מה קורה כשמתנדבי ער"ן זקוקים לעזרה נפשית בעצמם? את הכוחות הם שואבים זה מזה.
"כמו עשרות אלפי הפונים, גם אנחנו אנשי הצוות והמתנדבים חולקים את אותה מציאות משותפת של חרדה, כאב ואובדן", מסבירה ד"ר דניאלס. "מצד אחד, החשיפה הזו שבהענקת סיוע נפשי ראשוני עלולה לעורר תחושת פגיעות, ומצד שני מתעוררת גם תחושת משמעות שעוזרת מאוד בהתמודדות".
