יומנו של ד"ר אלון שלב | משמרת יום, מומחה ברפואת משפחה ורופא במחלקת הקורונה בבית החולים אסותא באשדוד
06:30. הגעתי בבוקר יום הכיפורים לבית החולים. קיבלתי עדכונים על אירועים חריגים שאירעו במהלך הלילה כמו יולדת בת 33 בהיריון מתקדם שהייתה עם קורונה קשה ושהיו צריכים בלילה ליילד אותה בניתוח קיסרי. היו גם חולי קורונה שמצבם הידרדר וחולה שלמרבה הצער נפטרה. מדובר באישה בת 83 שהגיעה לפני כשבוע, ומאז מצבה הידרדר.
07:00. ישיבת בוקר. יצאתי מהבית בחושך כדי להגיע לבית החולים, וכשנכנסתי קיבלתי את העדכונים מצוות האחיות והרופא תורן במהלך הלילה. עשינו את העברת המשמרת ומתחילים לתכנן את היום עם 11 חולים במחלקה אחרי ששוחררו לקראת החג עשרה. חלקם הביתה וחלקם למוסדות אחרים להמשך טיפול. אנחנו עוברים מטופל אחר מטופל ורואים איך הוא מתקדם, עוברים על הבדיקות שלהם.
08:30. מתלבשים ומתמגנים ונכנסים למתחם הקורונה. בתוך המחלקה שקט, חלק מהמטופלים ישנים ואחרים מתחילים להתעורר. אנחנו עוברים בין החולים ובמהלך הלילה אחד המטופלים הידרדר מבחינה נשימתית. הסברתי לו שניאלץ להרדים אותו ולהנשים אותו כי הוא לא הסתדר עם ההנשמה הפולשנית. הוא נלחץ ונכנס לחרדה. הוא אמר שהוא קיווה שזה לא יגיע לזה, ושאל איך יוצאים מהמצב הזה. לאחר מכן הסברנו גם למשפחה שניאלץ להתקדם לפתרון הזה, שאנחנו מאוד משתדלים לא להגיע אליו. הוא לא היה מחוסן, אבל במצבים האלו אנחנו נמנעים מהאשמות. זה כבר לא רלוונטי ומיותר בשלב הזה. כשמטופל במחלקה זה כבר לא משנה אם הוא מחוסן או לא. כשהוא מולי, בשבילי זה כבר לא רלוונטי. עד כה לא חיברנו אותו למכונת הנשמה אלא למכשירים תומכים אחרים. בני המשפחה ביקשו להגיע למחלקה ולהיות לצידו.
"נאלצנו להרדים ולהנשים את אחד החולים. הוא לא היה מחוסן, אבל במצבים האלו, נמנעים מהאשמות"
10:00. בדקנו גברת כבת 60 שכנראה חוותה אירוע לבבי. מצבה קשה, וגם של יתר החולים. יש כמה מטופלים בטיפול נמרץ שהם מונשמים ומורדמים.
12:00. ביקור הבוקר לקח לנו כמה שעות כי צריך לבדוק כל מטופל, לעבור על כל הבדיקות שלו, מה עושים איתם הלאה, לשנות ולהוריד תרופות. אנחנו מנסים להציל חיים, זו העבודה שלנו. עד השבוע היה עומס, זה קצת נרגע, אבל אני חושב שזה זמני לצערי הרב. ראינו ירידה קלה בכמות החולים אבל אנחנו עדיין בתחלואה גבוהה, בעיקר מצד מבוגרים וגם מצד לא מחוסנים.
13:00. סיימנו את הביקור ויצאנו מהמחלקה. כתבנו את כל ההוראות לצוות הסיעודי ונערכנו להעברת המשמרת. הייתי בצום היום, והחטא היחידי כביכול היה הנסיעה מאשקלון לאשדוד, וברגע שמורידים את החליפה אחרי כמה שעות הבגדים מתחת היו רטובים. צמתי במהלך כל יום הכיפורים ובמקביל עבדתי במחלקה, עם חליפת המיגון החמה. כשהורדתי את הכל, ושטפתי את הפנים, זו הייתה תחושה מאוד נעימה.
14:00. הנסיעה הביתה הייתה שקטה למעט ילדים שנסעו בכביש על אופניים. נסעתי וחשבתי על המטופלים, קיוויתי שהם יעברו את החג בשלום. אני מאוד אופטימי וכרגע, על אף שהמטופלים במצב קשה, יש לנו תקווה שהם ייצאו מזה. האם חשבתי שמישהו חלילה לא ישרוד את החג? לא, אבל בהחלט המטופלים קשים וצריך לקוות לטוב בשבילם.
יומנה של יעל חייט | משמרת ערב, אחות במחלקת מיון קורונה, המרכז הרפואי קפלן
13:30. מתארגנת למשמרת ערב ביום כיפור. שנה שישית ברציפות, כבר נהיה מסורת. בכל שנה, כיפור היא המשמרת שבה יחסית שקט – בעיקר מקרים דחופים, לעיתים התייבשויות או חלילה פגיעות מאופניים. בשנה שעברה, כיפור היה בלב ליבו של הגל השני והמיון עבד בלי הפסקה. השנה, אמנם יש ירידה קלה בתחלואה, אבל המיון עדיין עמוס. מכינה את עצמי למשמרת לא פשוטה. נשיקות לבנות שיוצאות לרכיבה על אופניים, מבקשת מהן לשמור על עצמן.
15:00. תחילת משמרת. מגיעה בת 90, מאומתת מבית אבות. בגל הזה, בגלל שבית החולים ממוקם בסביבה של בתי אבות רבים, ראינו לצערנו לא מעט חולי קורונה שמגיעים משם. מקרים מורכבים, ברובם סיעודיים. עולים שוב על המיגון החם, גם אחרי כל הזמן הזה קשה להתרגל אליו. מתחילים בחמצן, בדיקות דם, קטטר תרופות ויוצאים ל־CT, משם ישירות למחלקה.
16:30. חוזרת למיון, והמחלקה מקושטת כבר לסוכות. שרשראות תלויות ברחבי המחלקה, ויש אווירת חג מוזרה כי עדיין יום כיפור. יורדים מהמיגון, חם נורא ואנחנו מזיעים. מחליפה חולצה וחוזרת למשמרת.
17:00. בת 19 עם חום וכאבי שרירים במיון קורונה, עוד לא יודעים אם היא מאומתת. היא מחוסנת, לא רצתה להידבק, והשתדלה להיזהר. הרופא רוצה לשחרר אותה הביתה, אבל היא עם חששות, מפחדת שיש לה קורונה ודואגת למשפחתה. אני מבינה לליבה, החשש להדביק את המשפחה הוא אמיתי וכן. מסבירה לה בסבלנות שהיא חייבת להיות בבידוד עד התשובה וכך תשמור על המשפחה, עוד מעט נכנס כיפור. מניסיון, אחר כך לא יהיה לה איך להגיע הביתה, והיא גם ככה לא מרגישה טוב ולא תוכל ללכת ברגל אם תשוחרר מאוחר יותר. היא משתכנעת ומבינה. המזל שלה הוא שהיא מחוסנת ולכן בסבירות גבוהה היא תעבור את המחלה בקלות.
"צעירה דתייה בהריון הובאה באמבולנס. החשש ניכר על פניה. אם הגיעה בכיפור, היא ממש סובלת"
19:30. מטופלת מגיעה למיון קורונה, בת 85 ומחכים לתשובה. המעבדה עובדת במתכונת חירום וזה לוקח קצת זמן. היא גם סיעודית ודמנטית, ואני מסבירה לה שוב ושוב שהיא לא יכולה ללכת הביתה והיא לא מבינה או שוכחת. זה מעציב אותי כל פעם מחדש. מטופלים קשישים, רובם סיעודיים, בעיקר בודדים. מגיעים ללא משפחות, ללא מלווים. אנחנו הכל בשבילם. אני מביאה לה אוכל ומים, מסדרת את השמיכה שברחה, מנסה לתת לה קצת נחמה מבעד למיגון ולמסכות.
21:00. בחורה צעירה, דתייה עם כיסוי ראש, נכנסת עם אמבולנס, כאבי בטן ובחילות. היא בהיריון, והחשש ניכר על פניה. אני מרגיעה אותה. אם היא הגיעה ביום כיפור, היא ממש סובלת. להיות במיון בכיפור זו חוויה לא פשוטה, ואנשים מנסים להימנע ממנה ככל הניתן. אנחנו יודעים, יותר מתמיד, שכל מי שמגיע במצוקה.
22:00. האמבולנסים הולכים ומתמעטים. יש רגיעה לא צפויה. השקט של כיפור נכנס. גורם לי לחשוב על השנה שהייתה. על ההמולה היומיומית. האנשים שמפחדים. הקשישים המחוסנים לצד הצעירים הלא־מחוסנים. אלו שפחדו כל הדרך, ואלו שהיום מכים על חטא. בסופו של יום, בכולם נטפל אותו הדבר.
00:00. מסתיימת המשמרת, כולם מחויכים. המחליפים מקבלים את המשמרת. אנחנו מאחלים משמרת נעימה, ומקווים שיהיה שקט. בתקופה הזו, השקט הוא לא מובן מאליו. גם לא ביום כיפור.
