אבל ממושך מוגדר מעתה כהפרעה נפשית: כך קובע האיגוד האמריקני לפסיכיאטריה. האיגוד הוסיף אבל שנמשך מעל שנה לספר האבחנות הפסיכיאטריות DSM5, שעליו מתבססים בכל העולם, וגם בישראל, לאבחנות בבריאות הנפש. ההכרה הרשמית בהפרעה תסייע לאנשי מקצוע להתאים טיפול רפואי נכון ותעזור במימון מחקרים למציאת תרופות חדשות ולבדיקת המצב, שנעשה אקוטי לאחר שנתיים של מגפת קורונה ומיליוני מתים בכל העולם.
קראו עוד:
המהלך הזה מגיע בתום כעשור של ויכוחים אקדמיים, במהלכם רבים בתחום בריאות הנפש סירבו לראות בתהליך האבל הפרעה נפשית. האבחנה החדשה מתייחסת לאנשים שמצויים באבל יותר משנה ואינם מסוגלים לשוב למסגרת חייהם הקודמת, או לפחות לרוב הפעילויות היומיומיות שבהן היו מורגלים או מחויבים.
להכללת האבל הממושך במדריך האבחון הפסיכיאטרי יש השלכות רבות, גם כלכליות, שכן כעת יוכלו רופאים לחייב חברות ביטוח להכיר בתהליך האבל הממושך כהפרעה נפשית. המהלך עשוי להוביל גם ליצירת תרופות חדשות. אחת מהן – נלטרקסון, המשמשת לטיפול בהתמכרויות - נמצאת כבר במחקרים קליניים שבודקים את התאמתה לאבלים.
1 צפייה בגלריה
בני משפחה וחברים של אדם הסובל מאבל ממושך יכולים לזהות סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה, ולהפנות את המתאבל לאבחון
(צילום: shutterstock)
"הן היו האלמנות שלבשו שחור למשך שארית חייהן, הם היו אלה שפרשו מחיי חברה וחיו את שארית חייהם לזכר הבעל או האישה שאיבדו", אמר יו"ר ועדת ההיגוי למהדורה החמישית של המדריך הפסיכיאטרי DSM5, ד"ר פול אפלבאום. "הם היו ההורים שמעולם לא התגברו על אובדן בנם. תמיד דיברנו על האנשים האבלים הללו. היינו אומרים שהם מעולם לא הצליחו לחזור לחייהם, אבל לא קראו לזה בשם: הפרעה נפשית".
ההבדל בין מצב של אבל לדיכאון
"אבל הוא חוויה קשה אך צפויה, שאינה מסמלת מצב פתולוגי", אומר פרופ' ערד קודש, מנהל תחום הפסיכיאטריה בקופת חולים מאוחדת ומנהל החוג לרפואת נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה. "למעשה, כשאין תסמיני אבל לאחר אובדן, מתעורר חשד למצב פתולוגי. אדם צריך לעבור תהליך אבל כדי שתהיה הפנמה של האובדן: הייצוג של המת אמור להיכנס לתוך המבנה הנפשי שלנו דרך הזיכרון, וחלק מהתהליך הוא הפנמה של האובדן".
ההפנמה הזו, מסביר פרופ' קודש, אורכת זמן, ולכן בתקופה הראשונה לא מצפים מהאדם האבל לתפקד. "אנחנו מקיפים את האדם האבל בסביבה תומכת", הוא אומר. "לאחר תקופה מסוימת מצפים ממנו לחזור לתפקוד. זה לא אומר שהוא לא יהיה עצוב ולא יזכור את המת - אבל במקביל לתפקוד. האבל יכול להימשך חודשים ואפילו שנה, אבל כשהוא נמשך יותר, והאדם אינו חוזר לתפקוד ברמה המקצועית, הזוגית והמשפחתית, מדובר בפתולוגיה. יש הכחשה, חוסר יכולת לקבל את האובדן, הימנעות מכל דבר שמזכיר את האובדן. המתאבל מתקשה להרגיש תחושות חיוביות, מאבד את הגדרת הזהות העצמית שלו ונכנס למרחב שדורש התערבות מקצועית".
לדברי פרופ' קודש, אף שקיימת חפיפה בין תסמיני אבל מתמשך לדיכאון, נוגדי דיכאון פחות יעילים עבור מתאבלים. "הטיפול המרכזי שניתן להם הוא התערבות פסיכולוגית. אם התסמינים הדיכאוניים נעשים דומיננטיים, יהיה מקום להוסיף טיפול תרופתי".
פרופ' ערד קדוש: "כשהאבל נמשך יותר משנה, והאדם אינו חוזר לתפקוד, מדובר בפתולוגיה. יש הכחשה, חוסר יכולת לקבל את האובדן, הימנעות מכל דבר שמזכיר את האובדן. האבל מתקשה להרגיש תחושות חיוביות, מאבד את הגדרת הזהות העצמית שלו ונכנס למרחב שדורש התערבות מקצועית"
על פי ההגדרות החדשות, אבל ממושך כולל סירוב להשלים עם המוות, עיסוק בלתי פוסק באדם שמת, הימנעות מדברים המזכירים אותו, קושי להתאושש ולחזור לתפקוד, קהות חושית, אובדן הטעם לחיים, בדידות קיצונית וריחוק חברתי. לאלה עשויה להצטרף גם הפרעה דיכאונית.
פרופ' קודש: "באבל ממושך לא מתמלאים הקריטריונים לדיכאון. באבל יש עצבות, בעוד דיכאון כולל גם תחושת ייאוש, חוסר תקווה, חוסר יכולת ליהנות, חוסר אנרגיה, קושי לבצע מטלות, ערך עצמי שלילי, הפרעות שינה ומחשבות אובדניות. במצב כזה יש מקום לטיפול תרופתי".
לדבריו, בני משפחה וחברים של אדם הסובל מאבל ממושך יכולים לזהות סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה, ולהפנות את המתאבל לאבחון. "המתאבל לא יצליח לחוש תחושות חיוביות, לא יתאושש, יאבד את הטעם לחיים", מסביר פרופ' קדוש. "אם יש הפרעה פסיכיאטרית בסיסית, היא עלולה להתלקח במצבים כאלה. ולכן, כשהסימנים האלו מופיעים ונמשכים מעל שנה, והאדם המתאבל אינו מצליח לשוב לשגרת חייו בצל האובדן, יש צורך בטיפול, וככל שיהיה מוקדם יותר, כך יגברו הסיכויים לעזור".
