צוותי הרפואה בדרום הארץ הפעילו בסוף השבוע ואתמול תרגולת שהם כבר מכירים היטב. השקט השברירי יכול ברגע להפוך לסערה גדולה, ולכן שומרים – כמו אנשי כוחות הביטחון – על כוננות גבוהה. ובדומה ללוחמים, מי שמתגורר בטווח הרקטות נדרש כל העת לשמור על קשר עם הבית. המציאות הזו תקפה גם לבעלי תפקידים נוספים בחירום, כמו לוחמי הכיבוי וההצלה, ואפילו גננות ועובדי מאפיות, שממלאים תפקיד חשוב בשמירה על השגרה. הפסקת אש או לא, הם מגיעים לעבודה.
קראו עוד:
"כשאני מגיעה לעבודה אני יודעת שזו שליחות"
שושי הונוולד, אחות במיון בבית החולים סורוקה, היא תושבת עלומים. אמא לארבעה ילדים ובהם שני חיילים, תלמיד תיכון ותלמידה בת 12. "הימים האחרונים הם לא פשוטים", היא מספרת, "הבת הקטנה שלי בחרדות. ממבצע למבצע רף החרדה שלה עולה. כעת הפחד הוא בלתי נשלט. הרעש הוא בלתי נסבל. הפיצוצים והיציאות של כיפת ברזל מרעידים את הלב והנפש, ולכן התגובות שלה יותר מוקצנות וחזקות. גם לצאת לעבודה זה לא מצב פשוט. שלשום עבדתי בערב, ובדרך כשיש אזעקות אני מתלבטת האם לעצור בדרך או לא. בעבודה אתה חושב מה קורה בבית. לצערי אנחנו כבר מתורגלים, אבל כל פעם זה מטריף מחדש. כשאני מגיעה לעבודה אני יודעת שזו שליחות. אנחנו צריכים לתפקד במאה אחוז, כי מצב של שקט יכול להתהפך למצב חירום. אני דרוכה גם בבית וגם בעבודה. אנחנו מתפללים ששום דבר לא יקרה, למרות שאני יודעת שהילדים שלי בחרדה. אני מקווה שנחזור מהר לשגרה. הילדים שלנו כבר פגועים, לצערי הרב".
צבע אדום בדרך לעבודה
ד"ר יותם דרעי, מתמחה ברפואה דחופה בבית החולים הציבורי אסותא באשדוד, מספר ש"בשעות שתושבים בדרום נקראים להסתגר בבתים, או יוצאים צפונה, להפוגה מן המתח והחרדה, אני עושה את הדרך ההפוכה – מביתי בירושלים לבית החולים. בבית הבטוח יחסית, בירושלים, מטפלת בת זוגי בבננו הקטן, יונתן, בן חצי שנה בלבד. בדרך מירושלים תפסו אותי לא פעם אזעקות צבע אדום".
ד"ר דרעי אומר ש"בית החולים שלנו באשדוד בנוי בבנייה מוגנת ובטוחה, מה שמאפשר את המשך הפעילות ללא הפרעה. החולים שלנו הועברו למחלקות אשפוז חלופיות מתחת לאדמה. חלק נכבד מאנשי הצוות הרפואי מתגוררים ביישובי העוטף ונאלצו להיעדר מהעבודה בשל הכבישים שנחסמו או כדי לשהות עם המשפחות בזמן ההפגזות. יש לא מעט נפגעי חרדה שמגיעים למיון. האוזן כבר התרגלה לדיווחים האלה המבשרים ש'לא היו נפגעים מפגיעת הטיל, כמה נפגעי חרדה פונו לבתי החולים'. אז כרופא בחדר המיון, כמה מילים על נפגעי חרדה. הטיפול אינו ארוך ולרוב הם משוחררים בתוך זמן קצר לבתיהם. אבל הפגיעה גם עלולה להיות קשה ולעיתים תלווה את הנפגע כל חייו".
"שלשום הופעלה יחידת המילואים שלי שבה אני משרת כרופא והתבקשתי להכין תיק למקרה שנוקפץ. אז הרעיה והתינוק בבית, המטופלים בבית החולים והתרמיל הצבאי ארוז להקפצה. יש משמעות גדולה מזו לשליחות?"
הרופא מאסותא מספר ש"בימים כאלה העורף והחזית הם מקשה אחת. הנה, שלשום הופעלה יחידת המילואים שלי שבה אני משרת כרופא והתבקשתי להכין תיק למקרה שנוקפץ. אז הרעיה והתינוק בבית, המטופלים בבית החולים והתרמיל הצבאי ארוז להקפצה. יש משמעות גדולה מזו לשליחות?".
אדרנלין כמו בכדורגל
לוחם האש, להב יוסי שקל, מתחנת כיבוי אשדוד היה בכוננות שיא לאורך מבצע עלות השחר. שקל הוא גרוש, אב לארבעה ילדים, בגילים ארבע עד 12. "ארבעת הילדים שלי בחופשה במלון באילת", הוא אומר, "ואני מנסה לתת להם תחושה שאני איתם בהמון שיחות וידאו בוואטסאפ. כל שיחה מסתיימת ב'אבא, מתי אתה מגיע להיות איתנו באילת'. הכי קשה לי שהבטחתי להיות איתם באילת והם נסעו לבד עם אמא שלהם".
שקל מספר על הפעילות שלו באשדוד, שבה יש מתקנים רגישים ורבי קומות שצמחו בשנים האחרונות. במהלך המבצע הם עבדו יממה רצופה ונחו בבית יממה. "היינו דרוכים כל הזמן, מסביב לשעון", הוא אומר, "מוכנים לזנק לכל קריאה, להגיע לכל מקום שבו חלילה יפול טיל כדי להציל חיים".
לוחם האש יוסי שקל: "עם כל הכאב והאכזבה שחוו הילדים, לנסוע לחופשה בלעדיי, הם יודעים שאבא שומר על האזרחים ומציל חיים"
שקל הוא לוחם אש כבר שבע שנים. לפני כן היה שוער כדורגל מקצועני, שיחק בין היתר בקבוצת מ.ס. אשדוד. "למעשה אני מגשים עכשיו חלום", הוא מפתיע, "מגרש האימונים שלנו היה מול תחנת הכיבוי שבה אני יושב עכשיו, תמידי ראיתי מה קורה כאן. גם בפעילות הזו יש הרבה אדרנלין".
להב שקל מספר ש"תיכננתי להצטרף אל הילדים בשישי במלון באילת, רק שהכל השתבש בגלל המבצע. אבל עם כל הכאב והאכזבה שחוו הילדים, לנסוע לחופשה בלעדיי, הם יודעים שאבא שומר על האזרחים ומציל חיים. אני והחברים שלי לוחמי האש מבינים שזה התפקיד שלנו, לשמור על הציבור ולהיות שם ברגעים שהוא זקוק לנו. אפצה את הילדים בטיול מפנק לצפון".
בבית החולים הציבורי אסותא באשדוד נפתחו מעונות עבור יותר מ־40 ילדי עובדים. הם נמצאים במבנים ממוגנים ומסייעים להורים ולבית החולים לתפקד עד כמה שניתן כמו בשגרה, למרות המצב הביטחוני.
המאפייה פתוחה גם בזמן הירי
שדרות ספגה מטחים כבדים בשלושת הימים האחרונים, אבל במאפיית חורי בעיר לא חשבו כלל על סגירה של העסק. אירית קבסה, אם לשלושה ילדים, התייצבה גם אתמול בשעת בוקר מוקדמת כדי להכין את הסלטים, השקשוקה והקציצות עבור הלקוחות.
״כעובדת חיונית הגעתי לפה בשלוש וחצי לפנות בוקר", אירית מספרת, "השארתי את הילדים בבית בשיא הלחץ ואני מאוד מודאגת. אבל למרות הירי שלא נפסק, חשוב לי שתושבי שדרות ועוטף עזה יוכלו להגיע למאפייה לקנות לילדים לחמניות ובורקסים. אנחנו חייבים להמשיך לשרת אותם למרות כל מה שהעיר שלנו עוברת".
מאפיית חורי, שנמצאת במרכז שדרות, נוסדה בשנת 1985. היא נפגעה לפני כמה שנים מטיל שפגע בבלון גז – והוקמה מחדש. זיו טל, שעובד כאן גם הוא, מוסיף: ״אני במקור מתלמים ועכשיו גר בשדרות. טילים, אזעקות עוד מבצע ועוד מבצע לא ירתיעו אותנו. נמשיך לעבוד פה ולסייע לתושבי העיר והאזור. העבודה שלנו חיונית, בטח בימים הקשים האלה. הרבה אנשים מגיעים לפה לקניות עם שקיות גדולות. הם חוששים לצאת בכל פעם מהבית כי יש טילים, אז עושים קניות גדולות".
מירית אוליאל, גם היא עובדת במאפייה, אומרת: ״בבוקר הגיע לכאן אדם שקנה לאשתו עוגת יום הולדת גדולה. זה מאוד מרגש. נמשיך לעבוד כמה שיידרש, אבל בכל מקרה אנחנו מחכים שיפסיקו לשגר רקטות לכאן כדי שהלקוחות יכנסו לפה עם חיוך על הפנים, ולא תחת לחץ".
אוליאל היא אם לילד בן שבע. במהלך העבודה היא משאירה אותו אצל הסבים. "בבקרים האחרונים באתי לפה בבוקר והיו אזעקות וירי טילים", היא מספרת, "אז רצים למיגונית. כולנו מקווים שהשקט יחזור בקרוב".
