ד"ר מרו גטה מהווה הוכחה חיה לכך שהשמיים הם הגבול, ושאין דבר העומד בפני הרצון. בילדותו הוא לא ביקר בבית ספר ולא ידע קרוא וכתוב – ובבגרותו הוא רופא, שבימים אלו עובר התמחות מיוחדת בניתוחי סרטן ראש-צוואר בבית חולים הר סיני בטורונטו שבקנדה. הרופא הישראלי נמנה עם מספר קטן של אנשי רפואה מכל העולם שמתמחים בניתוחים להסרת גידולים סרטניים באזור הראש והצוואר ובבסיס הגולגולת.
קראו עוד:
מי שעזרה לו להגשים את מטרותיו היא משפחה יהודית משיקגו, שב-2005 לקחה אותו תחת חסותה ומימנה לו את לימודי הרפואה באוניברסיטת בן גוריון באמצעות מלגת IMPACT, שניתנת מטעם ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית (FIDF). "תרומת המלגה להצלחתי הייתה מכרעת", הוא אומר. "היא אפשרה לי להשקיע את רוב זמני בלימודים ולצמצם את שעות העבודה". את לימודי הרפואה שלו סיים מרו בהצטיינות.
המקצוע הכי טוב בעולם
ד"ר גטה נולד ב-1983 במחוז גונדר שבאתיופיה למשפחה בת 13 נפשות, ואת שמונה שנותיו הראשונות העביר כרועה צאן. "חיינו בכפר קטן ומרוחק", הוא אומר, "והמשפחה שלי, כמו כל המשפחות האחרות בכפר, התפרנסה מגידול צאן ובקר. עד גיל שמונה לא הלכתי לבית ספר. רק כשעלינו לארץ התחלתי ללמוד. המשימה העיקרית שלי כרועה הייתה לוודא שכמות הצאן שיצאתי איתה בבוקר, תחזור בסוף היום הביתה, ושאף בעל חיים לא ברח. זו אחריות כבדה. זה גורם לך ללמוד לקבל אחריות כבר מגיל צעיר ולדאוג כל הזמן. אני חושב שזה מה שבנה אותי. אלו ערכים חשובים מאוד".
ב-1991 עלה לישראל עם הוריו ועם עשרת אחיו ואחיותיו במבצע שלמה. "תמיד ליוותה את המשפחה שלי התקווה להגיע לארץ ישראל", הוא נזכר. "הייתה לנו אמונה דתית פנימית שניגאל ונעלה לארץ".
"הרצון שלי להיות רופא התחיל מזה שאבא שלי היה סוג של מרפא מסורתי באתיופיה. הכפר שלנו היה רחוק מהעיר, ולא לכולם הייתה אפשרות לנסוע לרופא בעיר, אז אנשים היו באים אלינו הביתה לעזרה ראשונית"
בארץ השתקעה המשפחה בבאר שבע, והנער מאתיופיה סיים כאן בגרות במגמת פיזיקה ומתמטיקה. את שירותו הצבאי העביר כקצין בגולני שפיקד על מחלקות חיילים והשתתף בקרבות קשים בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה. עם שחרורו קיבל את המלגה והחל ללמוד רפואה.
"הרצון שלי להיות רופא התחיל מזה שאבא שלי היה סוג של מרפא מסורתי בכפר באתיופיה. הייתי רגיל לראות אנשים שמגיעים אלינו הביתה כדי לבקש סעד ומרפא. הכפר שלנו היה רחוק מהעיר, ולא לכולם הייתה אפשרות לנסוע לרופא בעיר, אז אנשים היו באים אלינו לעזרה ראשונית. שם, לדעתי, החלה להתגבש ההחלטה שלי להיות רופא. תמיד האמנתי שזה המקצוע הכי טוב בעולם, מקצוע שיש בו הרבה משמעות, שמעניק חיים לאנשים".
רופא, בעל, אב לשישה ילדים
את המלגה העניקה לו לין גודמן משיקגו, שבעלה מייקל היה רופא ונפטר מסרטן. "היא רצתה לתרום למי שמתכוון ללמוד רפואה", אומר ד"ר גטה. "נפגשתי איתה אחרי קבלת המלגה, ואנחנו שומרים על קשר עד היום".
נתקלת בגילויי גזענות לאורך השנים?
"אין ספק שהמצב לא אידיאלי. הרבה מטופלים שלי מופתעים מזה שאני רופא. יש לכולנו דעות קדומות וסטראוטיפים שצריך לעבוד עליהם. כחברה, אנחנו צריכים לשאוף להגיע למקום יותר טוב. עם זאת, אני אף פעם לא נתתי לעצמי להתבוסס בזה. תמיד הסתכלתי קדימה. בבית תמיד אמרו לנו שאנחנו צריכים להתאמץ ולהיות חרוצים כדי להצליח לא פחות מכל ישראלי אחר".
מה התוכניות שלך להמשך? מה החלום הגדול?
"ברגע שאסיים את תת-התמחות ואת ההכשרה שלי, בעוד שנה או שנתיים, אני אמור לחזור לארץ ולהשתלב בחזרה במערכת הבריאות בישראל. החלום הגדול שלי הוא מאוד פשוט: לרפא אנשים ולהיות רופא טוב, ובמקביל, להיות אבא ובעל טוב. לא תמיד פשוט לשלב בין השניים, בייחוד לנוכח העובדה שיש לי שישה ילדים, ולצערי, הם כמעט לא רואים אותי".
4 צפייה בגלריה
ד"ר גטה כקצין בצה"ל. "בבית תמיד אמרו לנו שאנחנו צריכים להתאמץ ולהיות חרוצים כדי להצליח לא פחות מכל ישראלי אחר"
המטרה: להצדיע ללוחמי צה"ל
"את תכנית המלגות IMPACT הקמנו ב-FIDF לפני 20 שנה כדי להצדיע ללוחמי צה"ל שסיכנו את נפשם למען הגנת המולדת והעם היהודי כולו", מספרת ל-ynet אורנה פסח, מנהלת התוכנית. "המלגאים שלנו כבר 20 שנה מוכיחים שהם נלחמים להצליח ולהגיע למטרה שניצבת מולם באקדמיה, בפעילותם למען הקהילה ובהשתלבותם בכל תחומי המשק והתעשייה".
עד כה הוענקו מלגות לכ-18 אלף חיילים משוחררים מהמערך הלוחם בצה”ל. סכום כל מלגה הוא 5,000 דולר לכל שנת לימוד, וכל מלגאי ממומן על ידי תורם אישי המלווה אותו לאורך לימודי התואר הראשון. המלגאים גם מצטרפים אוטומטית למועדון הבוגרים של IMPACT, שעוקב אחר התפתחותם ומסייע להם.
אחד התורמים הוותיקים בתוכנית הוא אל פרנק, בן 95 משיקגו, ששירת במלחמת העולם השנייה ועשה את הונו בנדל"ן. עד היום הוא תרם לה יותר מארבעה מיליון דולר. "כשאשתי ואני העלינו את הרעיון להתחיל עם התוכנית, נפגשנו עם הרמטכ"ל דאז, שאול מופז", הוא נזכר. "הוא חשב שניתן מלגות ספורות בלבד. הוא לא האמין שנגיע למספר הגדול הזה. היום התוכנית הזאת היא יותר מתוכנית מלגות. זו משפחה. כל פעם שאני פוגש סטודנטים שעזרתי להם, הם מחבקים אותי ומספרים לי איך אשתי ואני שינינו את חייהם".
