שמי חגי צחור. אני בן 43, נולדתי וגדלתי בקיבוץ דן שבצפון. כשהייתי בן שנה הוריי התגרשו, וגדלתי בלינה משותפת בבית הילדים עד אמצע בית ספר יסודי. הייתי ילד חרד מאוד. בשבתות, כשכולם היו עם המשפחות שלהם, הייתי מבלה שעות רבות לבד על מדרכות הקיבוץ, סובל מסיוטים רבים בלילות, פוחד להיות לבד, פוחד מהחושך ומרגיש חריג וזר.
קראו עוד:
בסיום היסודי, אבי עזב עם משפחתו החדשה לארצות-הברית, ולאחר שנתיים הצטרפתי גם אני והתחלתי ללמוד בבית ספר יהודי-אורתודוקסי. תפקדתי לא רע והסתדרתי חברתית, אבל גם עברתי תהליך חברות אמריקאי מואץ, שלדברי אבי היה חלק מהסיבות להחזרתי ארצה בכיתה ט', בעוד הוא נשאר עם משפחתו שם. בישראל פיגרתי בלימודים, והתחלתי להתנהל כמו נער נטול אב וגם נטול גבולות. הייתי הולך לשוליים איפה שרק התאפשר – ושם גם החל השימוש בקנאביס ובאלכוהול. התנהלות בעייתית זו הביאה אותי להתנגשות עם מוסדות הקיבוץ והצלחתי גם להסתבך עם החוק. בסופו של דבר, נשרתי מהלימודים בכיתה י"א.
4 צפייה בגלריה
נכנס למשבר שכלל דיכאון ומצבים נפשיים קיצוניים. חגי צחור בתקופת ההתמכרות והגמילות
(צילום: אלבום משפחתי)
הדברים השתנו מעט בצבא, אך לאחר שלוש שנות שירות מוצלחות יחסית כלוחם ומפקד בפלוגה המסייעת בגדוד 932 של הנח"ל, במהלכן שירתי בשטחים ובלבנון, נותרתי שוב חסר מסגרת. החופש הפתאומי תפס אותי לא מוכן, ושם גיליתי שכשאני תחת השפעה של קנאביס, ה"לבד" הרבה יותר נעים ומחשבות על העתיד מטרידות אותי הרבה פחות. מצאתי תרופה לחיים שהפכה את הקיום שלי להרבה יותר נסבל ולעיתים אף מהנה. אך כמו בכל כרוניקה של התמכרות, ה"פתרון" החל מהר מאוד להיות בעיה.
גמילה ראשונה, גמילה שנייה, גמילה שלישית
בעקבות פרידה מבת זוג, בין השאר סביב השימוש המוגבר בסם, נכנסתי למשבר שכלל דיכאון ומצבים נפשיים קיצוניים. הגעתי לטיפול אצל פסיכולוגית חביבה שלא הסכימה לטפל בי כל עוד אני משתמש, מה שהוביל לסיום הטיפול לאחר כחודשיים. ואז נכנסתי ללופ של גמילות, כאשר את הגמילה הראשונה עברתי בשנת 2003 בכפר איזון. באותה העת הכפר היה בחיתוליו ולא היה ערוך לטפל באופן ייעודי בהתמכרויות. מאחר שלא סיימתי את הטיפול במלואו, לא זו בלבד שלא הפסקתי את השימוש, אלא אף הגברתי והרחבתי אותו לסמים קשים יותר.
"נותרתי שבור, מדוכא וחסר תקווה לעתיד. גרתי בדירה קטנה בקיבוץ, לא עבדתי במשך שלוש שנים ברצף, בקושי הצלחתי לצאת מהבית בשל התקפי חרדה חוזרים ונשנים"
שנתיים לאחר מכן עברתי גמילה שנייה במסגרת ביתית מאולתרת, כאשר אני מטופל אצל פסיכולוגית שכל קשר בינה ובין התמכרויות היה מקרי בהחלט. זה החזיק חצי שנה וחזרתי לשימוש שבמסגרתו הצלחתי לרדת נמוך אפילו יותר מאי פעם והיקף הנזק וההרס שגרמתי לעצמי ולקרוביי היה גם הוא גדול.
ב-2008 התחלתי גמילה שלישית, הפעם אפילו לא ניסיתי לחפש מענה טיפולי, ועשיתי זאת במסגרת ביתית, ללא שום ליווי מקצועי ועם הישענות מלאה על בת הזוג - שלמענה בכלל התחלתי את הגמילה. זה החזיק מעמד שמונה חודשים.
להיות ה"ארול" של הקיבוץ
כל השנים האלה, שהרגישו כמו נצח, אני במצב של חוסר תפקוד. לא הצלחתי לכלכל את עצמי כי לא הצלחתי להחזיק עבודה לאורך זמן, ולתקופות לא קצרות גם לא הצלחתי להחזיק דירה משלי. הייתי באובדן תקווה כמעט מוחלט, מיואש לגמרי מהאפשרות שיש מישהו או משהו שם בחוץ שיכולים לעזור לי. וכך, שקעתי עמוק יותר לדיכאון וחוסר תפקוד כאשר אני מושך איתי למטה גם את זוגתי דאז, שלימים השכילה לקום, ללכת ולהציל את עצמה.
נותרתי שבור, מדוכא וחסר תקווה לעתיד. גרתי בדירה קטנה בקיבוץ, לא עבדתי במשך שלוש שנים ברצף, בקושי הצלחתי לצאת מהבית בשל התקפי חרדה חוזרים ונשנים. גיליתי שאלכוהול מצליח להשקיט את החרדה באופן יעיל למדי ומאפשר לי לצאת מהבית מעת לעת ולפגוש אנשים. וכך, לצד השימוש בסמים אני מתחיל גם להשתמש באלכוהול בכמויות גדולות, ובאופן יומיומי. אומרים שלכל קיבוץ יש את ה"ארול" (מתוך השיר "ארול אחד" של מאיר אריאל) שלו, ואני התחלתי להשלים עם כך שכנראה זה הגורל שלי, להיות ה"ארול" של הקיבוץ שלי.
4 צפייה בגלריה
לצד השימוש בסמים אני מתחיל גם להשתמש באלכוהול בכמויות גדולות ובאופן יומיומי
(צילום: אלבום משפחתי)
גמילה רביעית ואחרונה
בשנת 2011 קרה לי הנס. באחד מלילות השימוש והשתייה הבודדים והקשים שהיו לי, מצאתי עצמי בדיאלוג עם קול פנימי עמוק וצלול שאמר לי, "אתה כל כך פוחד כל חייך מהמוות אבל הנה, תראה, החיים שאתה חי הם לא באמת חיים, הם גם סוג של מוות". זה היה רגע של צלילות דעת כמעט שמימית, נגעתי בתחתית באופן כזה שלא נותרה לי ברירה אלא להניע עצמי לעבר שינוי. ביקשתי עזרה מהוריי היקרים ומאחותי, שכל השנים ניסו בכל מאודם לעזור לי באין-סוף דרכים ורק חיכו ליום שבו זה יגיע ממני. והגעתי שוב לגמילה – בפעם הרביעית והאחרונה.
זה קרה במרכז גמילה פרטי שנפתח באותם ימים. רק אז הצלחתי סוף-סוף להתאים לתבנית הטיפולית, בעיקר משום שהאלכוהול הפך לבעיה מרכזית והיה צורך ברור בהתנזרות מכל החומרים. בלית ברירה, "נכנעתי" והסכמתי להתמסר לגישה הטיפולית שמחוברת באופן ישיר לתוכנית 12 הצעדים. חשוב לי לומר שאני מוקיר את תוכנית 12 הצעדים ורואה בה כמשהו שהציל את חיי ונתן לי אופק חדש לחיים מלאים וטובים יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין, אבל זה לא אומר שהיא תמיד מתאימה לכולם, ולא כל אחד מצליח להתחבר אליה ולהיעזר בה. לכן, יש צורך בעוד סוגים של מענים טיפוליים.
מצאתי עצמי בדיאלוג עם קול פנימי עמוק וצלול שאמר לי, "אתה כל כך פוחד כל חייך מהמוות אבל הנה, תראה, החיים שאתה חי הם לא באמת חיים, הם גם סוג של מוות". זה היה רגע של צלילות דעת כמעט שמימית, נגעתי בתחתית באופן כזה שלא נותרה לי ברירה אלא להניע עצמי לעבר שינוי
במהלך הטיפול במרכז הגמילה גיליתי שאני מבין לא רע תהליכי החלמה והאמנתי שאני יכול לעשות את עבודתו של המדריך בצורה טובה בעצמי. החלום שלי היה למצוא זוגיות, להקים משפחה ולעבוד בעבודה סבירה שתפרנס אותי. יצאתי ממרכז הגמילה ומיד התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית נפלאה, וחשוב מכך, בעלת מומחיות וניסיון רב שנים בטיפול בהתמכרויות. באותה תקופה התחלתי גם בתהליך רכישת השכלה, במהלכו סיימתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. עבדתי גם כמדריך שיקום בעמותת אנוש במשך שנתיים וחצי וכתומך גמילה במשך ארבע שנים.
לפני תשע שנים, כשהתחלתי לעבוד כמדריך במרכז גמילה פרטי, ראיתי כיצד מטופלים רבים אינם מצליחים להתאים לתבנית ולגישה הטיפולית הרווחת, ובשל כך או שהם נפלטו מהטיפול או שסיימו אותו או חזרו לשימוש לאחר זמן קצר - בדומה למה שאני חוויתי במהלך עשר שנות השימוש שלי. להבנתי אז, הסיבה לאי הצלחת הטיפול שלהם (ושלי בעבר) הייתה שהם פשוט עדיין לא היו בשלים, עדיין לא הגיעו לתחתית שלהם, עוד לא נכנעו. לפי גישה זו, על המטופל להתאים עצמו לטיפול ועד שלא יעשה זאת - הוא לא יצליח לצאת ממעגל הסבל של ההתמכרות. כיום אני סבור אחרת, שעם טיפול נכון אפשר לסייע למטופל להניע עצמו לעבר שינוי מבלי שייאלץ להכות בתחתית שוב ושוב.
4 צפייה בגלריה
אני נמצא בהינזרות משימוש ובהחלמה מזה 12 שנים, יש לי משפחה מדהימה
(צילום: אלבום משפחתי)
לפני כשנתיים, עם סיום לימודיי, התחלתי את דרכי כמטפל מוסמך בהתמכרויות. הניסיון הקודם היחיד שהיה לי בטיפול בהתמכרויות כלל את עבודתי כמדריך במרכז גמילה פרטי, כתומך גמילה עצמאי וכמובן ניסיוני האישי בהחלמה ובעבודת 12 הצעדים. הבנתי מהר מאוד שארגז הכלים שיש לי לטיפול בהתמכרויות הוא מוגבל ומצומצם, מה שהוביל אותי לחפש דרך להתמקצע ולהתמחות בתחום כדי שאוכל לתת מענה מותאם יותר למגוון רחב יותר של מקרים. בעקבות היכרות ועבודה משותפת עם פרופ' שאולי לב רן, נחשפתי והתחברתי מאוד לגישתו הטיפולית וכך מצאתי את דרכי לתוכנית הדו-שנתית להכשרת מטפלים בהתמכרויות של "המרכז הישראלי להתמכרויות" (ICA).
בחציה הראשון של התוכנית, כאשר למדתי והעמקתי לתוך עולם הטיפול בהתמכרויות, עברתי הדרכות ממוקדות ועסקתי במקרים מכל מיני סוגים, שאלתי את עצמי: מה הייתי חושב עליי כמטופל אם הייתי מקבל את עצמי לטיפול היום? השאלה הזאת גרמה לי להביט בעצמי בכל השלבים של השימוש שלי ולראות את עצמי ואת הבחירות שעשיתי באור אחר לגמרי מזה שראיתי עד כה. הצלחתי למצוא הרבה יותר הבנה, חמלה וסובלנות כלפי עצמי.
זה הוביל אותי לשאלה משמעותית לא פחות ואולי אף יותר. איך המטופל שאני הייתי היה מגיב למטפל שאני היום, לגישה הטיפולית שלי. האם הדברים היו יכולים להיראות אחרת? התשובה שלי היא בפירוש כן. אני יכול לומר בביטחון לא קטן, שלכל הפחות גם אני וגם משפחתי היינו עוברים מסלול אחר, עם פחות סבל.
סוף הסיפור שלי הוא טוב, אני נמצא בהינזרות משימוש ובהחלמה מזה 12 שנים, יש לי משפחה מדהימה, נשוי לעינת ואבא לכליל ונריה, אני מטפל פרטי ומנהל אדמיניסטרטיבי ב"מרכז לטיפול וייעוץ של אורנית וינשטוק" בתל אביב, ובמקביל, בתהליכי בנייה של תוכנית הכשרה במסגרת המרכז הישראלי להתמכרויות (ICA) למדריכי גמילה.
אני הייתי צריך לחכות שיקרה לי סוג של נס בחיי, שהחיים יכו בי שוב ושוב ויעצבו אותי, כך שלבסוף אוכל להתאים לתבנית הטיפול הקיימת. תודה לאל שבסוף כך היה. אבל דרך ההכשרה שעברתי, דרך עבודתי עם מטופלים פה במרפאה ועכשיו גם בקליניקה שלי, אני מבין שלא כך חייבים להיות פני הדברים. זה לא חייב להיות נס. ברוב הגדול של המקרים, כל מה שצריך זה פשוט טיפול נכון, כזה שמוכוון למטופל ולא להיפך, שנשען על גישות עדכניות מבוססות מחקר ושניתן על ידי אנשי מקצוע מוסמכים.
הלוואי והייתי יכול להסתכל על הסיפור שלי ולהגיד "טוב נו, זה היה לפני 20-15 שנה, לא היה פה כמעט כלום בתחום'", אבל הבעיה היא שגם כיום טיפול בהתמכרויות, טוב ומקצועי, כמעט ולא בנמצא בקהילה, ואם כן, אז הוא במסגרות פרטיות והמחיר יקר מאוד
הלוואי והייתי יכול להסתכל על הסיפור שלי ולהגיד "טוב נו, זה היה לפני 20-15 שנה, לא היה פה כמעט כלום בתחום'", אבל הבעיה היא שגם כיום טיפול בהתמכרויות, שהוא מספיק טוב ומקצועי, כמעט ולא בנמצא בקהילה, ואם כן, אז הוא במסגרות פרטיות והמחיר יקר מאוד.
בקליניקה הפרטית שלי אני מקבל עשרות רבות של פניות בחודש מאנשים המחפשים טיפול, שידם אינה משגת או שהם נמצאים בפריפריה (או גם וגם) ואני מנסה להכווין אותם למענים בקהילה, אך ברוב המקרים זה כל כך עצוב ומתסכל כי אני יודע שזה לא יהיה המענה המתאים וקרוב לוודאי שהם לא יקבלו שם את הטיפול שהם זקוקים לו.
כיום ישנם בארץ מענים טובים עבור אוכלוסיות קצה - יחידות לטיפול בהתמכרויות, אשפוזיות, קהילות טיפוליות. אבל עבור אנשים כמוני, כלומר לא כאלה שמגיעים מאוכלוסיות קצה, ושמהווים חלק נכבד (אם לא הרוב) מאוכלוסיית המתמודדים עם בעיות התמכרות, אין מספיק מענה טיפולי נאות וזה הזמן להוביל שינוי. אני מלא תקווה שבקרוב נוכל לראות אנשים המתמודדים עם התמכרויות מקבלים טיפול בכיסוי ובאחריות של קופות החולים, ואולי בעתיד גם טיפול הכלול בכיסוי ביטוחים רפואיים, ממש כפי שקורה במדינות מערביות מפותחות אחרות.
