"אחרי החגים" הוא התירוץ הישראלי האולטימטיבי שעליו תלינו בשבועות האחרונים את כל המשימות שלא מתחשק לנו להתעסק איתן, את כל מה שקשה לנו מבחינה רגשית. אבל עם פירוקה של הסוכה והחזרתה לארון, אנחנו נדרשים לעמוד מול הראי, וגם מול רשימת הנושאים שהוזנחו, ולטפל סוף סוף בדחיינות שלנו.
האזינו לפרק המלא:
מחקרים מצביעים על כך ש-90 אחוז מהאנשים מעידים על עצמם שהם דחיינים. גם אלה שמהצד נראים לכם "תקתקני-על" יתוודו לפעמים על משימות מסוג מסוים שהם נוטים לדחות.
למרות שהתכונה הזו אנושית ומוכרת כל כך, אנחנו משלמים עליה מחירים כבדים. הדחיינות גורמת לנו להיות לא יעילים, ולא לממש חלק מהמשימות או המטרות שלנו, היא מלווה בהרבה אשמה ובפגיעה בדימוי העצמי, בקיצור - מומלץ לטפל בה.
הטורים של שירלי:
כדי לדון בבעיה, לשם כך הזמנתי את ד"ר טל בן שחר לשיחה. ד"ר בן שחר הוא מומחה בעל שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה החיובית, סופר, מרצה, ומייסד האקדמיה ללימודי אושר. הוא שותף מקצועי שלי וגם חבר יקר והוא האיש הכי פחות דחיין שאני מכירה.
הנה כמה רעיונות שעלו בפרק ותוכלו ליישם בחיים שלכם -
1. דחיינות היא הבחירה שלנו לא לעשות את הדברים שאנחנו רוצים לעשות, או יודעים שחשוב לנו לעשות.
2. דחיינות היא לא עצלנות (בבוקר שבו אני מתקשה לכתוב למשל, ודוחה את המשימה..אני תוך כדי הדחייה מעמידה 4 מכונות, מכינה ארוחה, שולחת מיילים, מתנדבת למען קשישים, בקיצור -עושה מלא דברים טובים אחרים חוץ מהמשימה שהייתי אמורה לעשות).
3. במעבדת הדחיינות שבאוניברסיטת קרלטון בקנדה - טוענים שההבדל בין דחיינים ללא דחיינים - נעוץ בגישה שלהם למוטיבציה. הדחיינים מחכים שיגיע הרצון ואז הם פועלים. ה"לא דחיינים" מתחילים בפעולה - וזו כבר מושכת את המוטיבציה."עם האוכל יבוא התיאבון", אמרה לנו פעם סבתא.
4. טכניקה מומלצת בהקשר הזה היא "חמש דקות להמראה". הרעיון הוא לגשת למשימה (שאתה אתה מנסה לדחות) בהחלטה שאתה מקדיש לה חמש דקות בלבד. המחקר הוכיח שאחרי חמש דקות ראשונות של פעולה, היה לרוב האנשים קל יותר להיכנס למשימה ולהמשיך בביצועה שלה.
הסופרים הפוריים ביותר יספרו לכם שהם לא מחכים למוזה. הם מתייצבים לשולחן העבודה, בוקר בוקר. קיץ חורף, כשמתחשק וכשלא מתחשק. הם מייצרים לעצמם הרגלי עשייה, וההרגלים מונעים את הדחיינות.
5. טל בן שחר מיישם בחייו רבים מהרעיונות שעליהם הוא מרצה. סדר היום שלו מעוגן סביב הרגלים ברורים. הוא מגדיר את עצמו "עשיין". "מגיל צעיר מה שאפיין אותי היה הציווי הפנימי - just do it!" הוא מספר. זה בכלל לא היה קשור למשמעת עצמית אלא להרגלים ברורים מאוד שבניתי לעצמי, ההרגלים דווקא ניטרלו את השאלה אם "בא לי או לא בא לי, כדאי לי או לא", בתור מי שכנער היה שחקן סקווש מקצועי שזכה באליפות הארץ השבוע שלו היה מורכב מאימון יומי מפרך. זה היה הרגל עשייה קבוע מאד בחיי.
6. עוד אשליה שחשוב לנפץ סביב כוח הרצון שלנו - היא ההישענות על מוטיבציה פנימית. אנחנו מספרים לעצמנו שנצליח לממש מטרה שהצבנו לעצמנו אם היא חשובה לנו מאוד, אבל בפועל - כולנו זקוקים לפרס, לגמול שיחכה לנו בסוף הטירחה. כדאי להזכיר בהקשר הזה את שיטת ה"קינוח בסוף".
אם הצלחנו לא לדחות את הטיפול בערימת המיילים שהצטברה לנו - הפרס יכול להיות התיבה הריקה והנקייה בסוף הערב, אבל אם אני שוקד עכשיו על פרק בספר שאני צריך ללמוד- והגמול הוא ההתפתחות המקצועית שלי (שאולי ארגיש בעוד שנה)...הפרס מונח רחוק מדי.
טל מציב לעצמו פרסים בסוף כל יום. אם עמד במכסת הכתיבה שקצב לעצמו - הוא ירשה לעצמו לראות עוד פרק בסדרה שהוא אוהב או לצאת עם חברים בערב.
7. גם התחייבות חיצונית עוזרת להנעה שלנו - לכן מומלץ להתחייב לדד ליין, לאנשים נוספים או למסגרת. מחקרים מוכיחים שהסיכוי שתעשה פעילות גופנית אם אתה רשום לקבוצה, או מחויב לחבר שמחכה לך עם נעלי הריצה בפארק - גבוה פי שלושה, מאשר אם אתה יוצא לפעילות הזו לבד.
8. השיטות האלה עובדות כיון שהמקור העיקרי לדחיינות שלנו נעוץ בטבענו האימפולסיבי. הייצור האנושי הוא קצת דחיין מלידתו. המוח שלנו מחווט כך שיעדיף תמיד את הגמול המיידי והנראה לעין, על פני הגמול העתידי והערטילאי. ולכן במאבק בין האפשרות לעשות בינג'ינג בנטפליקס או לגשת למחשב ולסיים את המצגת לקראת הישיבה בשבוע הבא - אתם יודעים מי ינצח. כדי להתמודד עם האופי האימפולסיבי שלנו כדאי להרחיק פיתויים ולקרב גירויים שיעזרו לנו במשימה.
אם אתם צריכים ללמוד לבחינה או להשלים כתיבת מסמך - הרחיקו את הסמאטרפון שלכם משולחן העבודה. בדיוק מאותה סיבה, טל מחזיק את נעלי הריצה שלו ממש ליד המיטה, כדי שהן יהיו זמינות עבורו מיד כשהוא קם בבוקר. הרעיון הוא לייצר גישה קלה לדברים שחשוב לכם לעשות.
9. יש דחיינות שנובעת מכוח רצון רפוי, או מכשלים בהתארגנות וניהול זמן, אבל יש דחיינות מסוג אחר. זו שנובעת מקושי רגשי שיש לנו מול המשימה.
השיחה הקשה עם בן או בת הזוג, שאנחנו נמנעים מלעשות אותה כי אנו חוששים מהכאב הנפשי שזה יעורר בנו. הפחד ליזום דייט מחשש שאחווה דחייה, קורות החיים שאני לא שולחת מחשש שאקבל סירוב. במקרים האלה - אנחנו משתמשים בדחיינות כסוג של מנגנון הגנה שנועד לצמצם את הכאב הרגשי.
מול הדחיינות הזו - לא תמיד קל להפעיל "שיטת פעולה", כנראה שאין דרך נעימה להיכנס למים קרים. לפעמים הדרך היחידה היא להכריז אחת שתים ושלוש...ולקפוץ פנימה. יהיה קר וקצר. אבל נעשה את זה. קצת כמו להוריד פלסטר בבת אחת במקום לתלוש שערה אחרי שערה ביסודיות.
10. ואולי כאן נכון להזכיר את אחד המחירים הגבוהים שאנחנו משלמים כשאנחנו דוחים או לא עושים משהו שחשוב לנו לעשות - תחושת ההחמצה. מחקר של כהנמן מוכיח שבטווח הארוך - אנשים מתייסרים יותר על מה שלא עשו, מאשר על מה שעשו ונכשל.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית, מרצה וסופרת, בעלת הפודקאסט "ליהנות מהדרך"
