"אימא", הוא עומד לידי ולא מפסיק למלמל, אני מרימה את ראשי וחוזרת להביט בסרטון שמרצד מולי. "שנייה", אני אומרת לו ונקרעת מצחוק. "אוף, אימא", הוא מתעצבן, "אני עומד פה רבע שעה ואת כל הזמן את אומרת לי "רגע". אני מרימה את הראש ונאנחת, ופתאום קולטת את הסיטואציה: אין ספק שלמתבונן מהצד הייתה יכולה להיות תחושה שהילד ואני החלפנו תפקידים. אני יושבת עם הראש בתוך הסמארטפון, ואילו הילד עומד מולי וגוער בי על חוסר תשומת הלב.
קראו עוד:
"את יכולה להסיע אותי לחברים? כולם נפגשים עכשיו". אני משיבה בחיוב, והילד, בניגוד למנהגו, ממשיך לעמוד ולהביט בי. "את מתנהגת שונה", הוא אומר, "ואני לא מבין למה". אני מסבירה לילד שאימא לא השתגעה, אלא פשוט התחילה ניסוי חדש. בניסוי הזה הרעיון הוא להיות, מדי יום, ארבע שעות לפחות מול מסכים. ואז, לבחון מה קורה לנו, בגוף ובנפש, ועל ידי כך להציץ לעולמם של הילדים ולנסות להבין מה עובר עליהם בחופש הגדול ובכלל.
אגב, אולי זו נשמעת כמו משימה קלה, היות שבפועל כולנו נמצאים מול מסכים הרבה יותר זמן, אבל בניסוי הזה הכוונה היא לא לזמן שבו אני עובדת מול המחשב, או עונה למיילים, אלא מדובר בארבע שעות פנויות לחלוטין. מה שנקרא "בזמני החופשי". נשמע כיף? אז זהו, שלא.
ביום הראשון לניסוי החזקתי את הנייד מולי, והתחלתי לגלוש בכל האפליקציות האפשריות: קראתי חדשות, עברתי לפייסבוק, לאינסטגרם, לוואסטאפ. וכשהבטתי בשעון ראיתי שהזמן לא זז, הבנתי שעליי לשנס מתנים ולהתייחס לעניין ברצינות. שוטטות חסרת מטרה לא תעזור לי להעביר ארבע שעות.
וכך התחלתי לקרוא בעיון כתבות, לצפות בסרטונים, לעקוב באדיקות אחרי כל מה שכותבים בפייס. כשסיימתי ראיתי שהערב כבר הגיע, ואני ישבתי לי כמו זומבי על הספה בלי להתרוצץ, בלי לקפל כביסה, להכין אוכל או לצאת להליכה. זה היה לי ממש מוזר. וזה היה עוד יותר מוזר כשכל בני המשפחה חזרו הביתה, וגילו שאין אוכל, ואפילו לא לחם. "כלום, פשוט אין כלום", אמר המתבגר לסטודנטית בתדהמה. שניהם הביטו בי ואני מלמלתי: "זה יום ללא גלוטן היום, תאכלו ירקות".
למחרת הניסוי המשיך, והפעם הילד גילה התעניינות: "אם את צריכה להיות בנייד אז כדאי לך להיכנס לסטורי שלי ולעשות לי לייק". "בטח, בשמחה", קפצתי על המציאה. עשיתי לו לייק על כל התמונות שהוא העלה אי פעם באינסטגרם (אין הרבה), והסתכלתי גם על הסטורי שלו. אחר כך עברתי להסתכל על הסטורי של אחותו, ושלחתי לה לבבות. ואז עלתה לי מחשבה זדונית. הצצתי בפרופיל של המתבגר, וראיתי שיש שם רק שני פוסטים.
"תראה מה זה", אמרתי לילד, "אח שלך לא מכור לכל המדיות האלו. כל הכבוד לו". "כן, אה", הוא לא נשאר חייב, "או שזה פשוט לא הפרופיל האמיתי שלו אלא פרופיל שמראים רק להורים". הבטתי בו בתדהמה, והוא מיד מלמל: "סתם, סתם , צוחקים איתך". שעות עברו , ואני הרגשתי איך המוח שלי הופך לעיסת צמר גפן, מעין ערפול חושים לא ברור. למרבה הפלא, היה בזה משהו נעים. זה היה בערך כמו שינה שבה לא היו לי בראש מחשבות מיוחדות, תובנות מעניינות או רשימה של דברים שצריך לעשות, טלפונים שצריך לחזור אליהם. פשוט כלום. שטתי לי על ענן קטן של בהייה חסרת דאגות. ובכל פעם שהרגשתי שאני כמעט נרדמת, קמתי לאכול משהו כדי להתעורר (מה שהסתבר כעבור שבוע כהרגל קצת בעייתי).
"הרגשתי איך המוח שלי הופך לעיסת צמר גפן, מעין ערפול חושים לא ברור. היה בזה משהו נעים, כמו שינה בלי מחשבות מיוחדות, תובנות מעניינות או רשימה של דברים שצריך לעשות, טלפונים שצריך לחזור אליהם. פשוט כלום. שטתי לי על ענן קטן של בהייה חסרת דאגות"
ביום השלישי הזאטוט ישב לידי עם הנייד שלו, ושנינו שייטנו לנו במחוזות וירטואליים. זה אמנם היה זמן איכות בלתי חינוכי בעליל, אבל תירצתי את זה לעצמי כסוג של עבודה חשובה. לאחר כשעה הזאטוט, שנראה משועמם מאוד, שאל אותי אם ראיתי את הסרטון שלו בפוריו בטיקטוק. "מה? הסרטון שלך בפוריו, וכולם יכולים לראות אותו?", נלחצתי, "אה, זה חדש ממש", הזאטוט גמגם, "אבל אל תדאגי, הקשבתי לכל ההסברים שלך ואני לא מעלה שום דבר שאפשר לזהות אותי. אני סתם מעלה סרטונים ותמונות שבהם לא רואים שום דבר אישי". "אה, יופי", נאנחתי בהקלה. "אז מה אתה מעלה?", "אני מעלה כל מיני דברים מצחיקים, והסרטון החדש שלי, שבו רואים בגדי ספורט ונעליים, זכה למלא לייקים".
"מה?", אני מופתעת, "את מי זה מעניין?". אני נכנסת לטיקטוק של הילד, ומגלה שזה מעניין הרבה גולשים. אני מביטה בסרטון שלו, ואז עוברת לגלוש במקום המיועד. אין ספק שזו האפליקציה שיש בה הכי הרבה "חיים". ילדים שרים ורוקדים, זמרים, פוליטיקאים - נראה כאילו כל העולם ואשתו רוקדים בטיקטוק. ובהחלט, במשימה הנוכחית הטיקטוק העביר לי שעות על גבי שעות. "אולי אני גם אעלה סרטון שלי?", אני חושבת, ובדיוק אז מגיעה הסטודנטית לביקור. אני מספרת לה על הרעיון המזהיר שלי, והיא מחווירה "ממש ממש לא", היא אומרת, "מה פתאום שתעלי סרטון שלך לטיקטוק?! מה תעשי, תרקדי? תשירי? ".
האמת שכשהיא מציגה את זה ככה, בזעזוע, אני מבינה שהרעיון שלי לא כזה מבריק ואני מחליטה להירגע מההתלהבות שאחזה בי. אני עוברת לקרוא חדשות. אם יש משהו שמוריד את המצב רוח באופן עקבי, זה זה.
ביום הרביעי אני מחליטה שאני חייבת להעלות סטורי. הספיק לי להרגיש זומבי, ולא להיות חלק מהרשתות, אני גם רוצה להרגיש שאני תורמת את חלקי לחברה. אני מנסה לחשוב מה אני יכולה להעלות שיצטלם היטב, ויהיה מעניין, אולי אוכל, אני חושבת. זה מצטלם מצוין. אני מכינה ארוחת ערב ישראלית, כזאת עם חביתה וסלט, ומצלמת. הפער בין הצילומים שעולים ברשת לבין הצילום העלוב שלי פשוט צועק מהמסך. אני מביטה סביבי, ומנסה לחשוב מה אפשר לצלם. אני עוברת בין חדרי הבית, ומבינה שעדיף לא לצלם כלום.
הזאטוט שרואה את ההתלבטויות שלי מציע לי הצעת ייעול: "תיסעי לים ותצלמי שקיעה", הוא מציע, ואני מביטה בו בגאווה. 'איזה נפש של אמן רגיש יש לילד הזה', אני אומרת לעצמי. אני מסבירה לו שהרעיון שלו מדהים אבל אין סיכוי שבשעה הזאת, עם כל הפקקים, אני נוסעת לים. "חבל", הילד אומר, "זה צילום ששווה מלא לייקים". אני מביטה בו, וכל בועת הרגישות מתפוצצת לי בפרצוף. שם המשחק הוא לייקים, להגיע למלא עוקבים, להיות מפורסם. ומי שלא הבין את זה נמצא בבעיה.
ביום החמישי אני בוהה בסמארטפון ומרגישה כיצד גל של עצבים מטפס בי, ומסמן לי שאני לא יכולה יותר להרגיש את הקלות הבלתי נסבלת של הטמטום. מה עם איזה ספר? עולה בי קול קדמון, כנראה של ההורים שלי כשהייתי מתבגרת, מה עם משהו שמרחיב את הדעת? מה עם הליכה ללא נייד? אני מנסה לסגור את הנייד, ואז שמה לב לחוסר המנוחה שמשתלט עליי. אני מסתובבת בבית, ולא מוצאת את עצמי: "אולי קרה משהו מעניין?", אני חושבת, "אולי מישהו העלה איזה סטורי, איזו בדיחה, אולי התפרסמה איזה ידיעה מרעישה?", אז אני פותחת את הנייד, וממהרת להיכנס שוב לכל הרשתות. ורק כשאני רואה שדבר לא התחדש בשתי הדקות שבהן לא הבטתי בסמארטפון - אני נרגעת.
"ביום החמישי אני בוהה בסמארטפון ומרגישה כיצד גל של עצבים מטפס בי, ומסמן לי שאני לא יכולה יותר להרגיש את הקלות הבלתי נסבלת של הטמטום"
לאחר שבוע שלם הניסוי מסתיים, ואני מבינה שהמצב חמור יותר ממה שחשבתי. מצד אחד הנייד יכול למלא את כל עולמנו, ועל כמה וכמה את עולמם של הילדים. יש בו את כל מה שהאדם המודרני צריך: חברים, חדשות, סרטים, מוסיקה, ועוד. מצד שני, אני לא יכולה להתעלם מכך שסיימתי את השבוע הזה עם כאבי עיניים, ראש ומפרקי ידיים, עם יכולת חדשה להפוך לזומבי, עם רצון ללמוד להכין הרבה מאכלים, אבל רק כאלו שמצטלמים נהדר, וגם עם רצון עז להראות כמו ג'ניפר לופז (שמשום מה בכל פעם שצפיתי בתמונה שלה ברשת התמלאתי ייאוש, והלכתי לאכול עוד משהו).
בעצם, השבוע הזה הבהיר לי שאם אנחנו רוצים שהילדים יצאו מדי פעם בחופש הזה מהמסכים עלינו לעשות מאמץ לא פשוט שכולל: דוגמה אישית, תכנון זמני פעילויות מחוץ למסכים כמו מפגש עם חברים, בריכה וים, חופשה משפחתית או כל דבר כיפי אחר שעולה על דעתנו. ושתהיה לכולנו חופשה נעימה.
