זה התחיל כיום רגיל בשעות אחר הצהריים. אימא וילדיה בפארק, האבא עדיין בעבודה כשלפתע נשמעת אזעקת צבע אדום וכולם רצים במהירות למיגונית, כיפת ברזל מופעלת. כשהכל נרגע, האימא לפתע מבינה שבתה לא לידה. רגע לפני שהחרדה הופכת לאימה של ממש, היא מגיעה בזרועות אישה אחרת שהייתה בפארק. מאז אותו אירוע, הילדה לא מפסיקה להקיא, והילדים האחרים ישנים רק עם ההורים ולא רוצים לצאת מהבית אפילו לא לבית הספר. מדובר בסיטואציה שלא זרה למשפחות רבות הגרות העוטף עזה, וזו שגרת חייהן לאורך שנים.
עד כה, הדרך לטפל במצבים כאלה, הייתה בכל ילד בנפרד, אבל עכשיו מודל טיפול חדשני וייחודי שפותח בארה"ב, מציע תפיסה חדשה - טיפול במשפחה כולה. המודל, שנקרא מודל הפוקוס, פותח לראשונה בארה"ב, בהשתתפות פרופ' ביל זלצמן ופרופ' פטרישה לסטר באוניברסיטת UCLA עבור חיילים אמריקנים שחזרו עם פוסט טראומה מהחזית בעיראק. הוא הובא לראשונה לארץ על ידי ד"ר מיכל פינקלשטיין, שמלווה את אזור עוטף עזה ואת מרכז החוסן מזה 16 שנה, הופעל כפיילוט ניסיוני וראשוני בארץ בקרב עשרות משפחות משער הנגב והעוטף.
קראו עוד על טיפול בפוסט טראומה:
"בטיפול מבקשים בעזרת כלים מסוימים, כמו תרשים או ציור, לספר מה עבר עלינו וכך מלמדים להתייחס ולהיות אמפטיים כלפי מי שעבר למעשה את פוסט הטראומה. חשוב להבין כי כל אחד מבני המשפחה עבר משהו אחר בסיטואציה כזאת, כי לכל אחד יש חוויה אישית שונה", מסבירה ד"ר פינקלשטיין, מרכזת תוכנית המוסמך, 'ילדים ונוער בסיכון ומשפחותיהם', בביה"ס לעו"ס במכללה האקדמית צפת ומרצה ומדריכה במרכז החוסן בעוטף עזה בנושא פיתוח מודל הפוקוס בעבודה עם משפחות נפגעות טראומה.
ד"ר פינקלשטיין: "התהליך הטיפולי מסייע לא לחשוש לשתף בני משפחה ומעודד לבטא אמפתיה ורגישות אחד כלפי השני. כך החוסן המשפחתי עולה והמשפחה יוצאת מחוזקת. גם מהאירוע הטראומטי וגם לקראת האירוע הבא"
"המודל החדש ממוקד, קצר מועד ובעל הנחיות מאוד ברורות. הוא כולל שמונה מפגשים, מתוכם בארבעה מפגשים משתתפים כל בני המשפחה, בשניים רק הילדים ובשניים רק ההורים. בפגישות, כל אחד מספר על האירוע מנקודת מבטו ולאחר מכן נעשה עיבוד משותף. בני המשפחה לומדים אחד על השני מה עברו והתהליך הזה עוזר להם לעבד את האירוע הטראומטי, לקבל אותו, להסתגל אליו, להבין אותו ולעזור אחד לשני. המטפל עוזר להכיל את הסיטואציה ועוזר להבין את הדרך בה המשפחה תבנה מחדש את האיזון החדש אחרי האירוע הקשה".
ד"ר פינקלשטיין, מוסיפה כי בניגוד לארה"ב, שם פותח המודל, כאן כל המשפחה נמצאת בחזית ולא רק אחד מבני המשפחה. "כאשר כל המשפחה עוברת אירוע טראומטי כלשהו -התהליך הטיפולי המשותף עוזר להם לדבר על הכאב והפחד בהקשר לאירוע. כמו כן, התהליך מסייע לא לחשוש לשתף בני משפחה ומעודד לבטא אמפתיה ורגישות אחד כלפי השני. כך החוסן המשפחתי עולה והמשפחה יוצאת מחוזקת. גם מהאירוע הטראומטי וגם לקראת האירוע הבא".
"היחידה המשפחתית היא המשמעותית ביותר להתמודדות"
נדב פרץ, מנהל מרכז החוסן בשער הנגב, מסביר את החשיבות של יצירת מסגרות טיפוליות נוספות לתושבי העוטף: "התושבים שלנו חווים את המציאות הזאת כבר 20 שנה. אנחנו כל הזמן עסוקים בחיזוק החוסן ויכולות ההתמודדות של התושבים שלנו בחזית האזרחית, ברמה הפרטנית, המשפחתית והקהילתית. מה שעשינו בשנתיים האחרונות ובשנה האחרונה זה עלינו עוד מדרגה, שמנו את החוסן המשפחתי במרכז. הבנו שהיחידה המשפחתית היא המשמעותית ביותר להתמודדות. בטח אחרי שנתיים של קורונה ואחרי שומר החומות. הבנו שאנחנו רוצים לעשות עבודה שמחזקת את החוסן המשפחתי.
"יש נטייה לחשוב שאנשים פונים למרכזי החוסן רק בתקופות חירום, כשיש מבצע או אירוע גדול, אבל ההפך הוא הנכון כי חוסן והתמודדות אנחנו בונים בשגרה. כשאנחנו בחירום אנחנו עסוקים בהישרדות. בדרך כלל כמה חודשים אחרי או תקופה אחרי אנחנו מבינים את ההשלכות של מה שעברנו ואז אנחנו עוסקים בלבנות את עצמנו מחדש.
"העלייה בפניות אחרי תקופת שומר החומות לא הגיעה ביום שאחרי, אלא שלושה וארבעה חודשים אחרי שנופל לאנשים אסימון והם מבינים שמשהו קרה, משהו השתנה, שקשה לחזור לשגרה", הוא אומר ומוסיף על התקופה האחרונה, "לפני מספר חודשים הייתה תקופה של פיגועים בכל הארץ, יום ירושלים ומהומות, וכרגע יש חוסר היציבות שאנשים לא יודעים לאן זה מתפתח וזה מה שמעלה בדרך כלל את החרדה".
4 צפייה בגלריה
נדב פרץ. "לוקח זמן עד שהמשפחה פונה לטיפול. רק כשנופל האסימון שיש בעיה"
(צילום: עינת מולכו סלומון)
על המודל החדש הוא אומר: "את המודל החדש הבאנו מארה"ב, למדנו אותו והתאמנו אותו למציאות שלנו ולאוכלוסייה שלנו. אנחנו עובדים עם המשפחות על התקשורת בקרב חבריה, דפוסים של שיתוף פעולה, עיבוד מידע יחד. ההתכנסות יחד מוציאה אותם מהטיפול חזקים יותר. במקביל למחקר המעמיק, אנו מתחילים ללמד את המודל במקומות נוספים בארץ ומקווים שיותר ויותר משפחות של נפגעים יוכלו לקבל את הטיפול החדשני. העבודה על החוסן המשפחתי היא חלק ממערך כולל של עבודה של מרכזי החוסן, גם ברמה הקהילתית וגם ברמה הטיפולית".
אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, התייחס למודל בכנס שהתקיים בחודש שעבר שבו הוצגה שיטת הטיפול החדשה. "אחד הדברים שהכי מאפיינים את התושבים שלנו הוא חוזקן של הקהילות והחוסן המשפחתי, ולא בכדי. המודל החדש מוכיח את עצמו".
"אנחנו מבינים שגם אם היה אירוע שרק אחד מבני המשפחה התמודד איתו, יש לזה השלכות על כל המשפחה", אומר פרץ ומסביר, "רק לדבר זה לא מספיק. אנחנו נותנים גם כלים ומאפשרים לכל בני המשפחה לא רק להבין מה עוזר להתמודד ברמה האישית אלא גם מה עוזר לכל אחד מבני המשפחה בנפרד להתמודד. כך אנחנו מאפשרים לכל המשפחה לחזק את החוסן המשפחתי".
נדב פרץ: "יש נטייה לחשוב שאנשים פונים למרכזי החוסן רק בתקופות חירום, כשיש מבצע או אירוע גדול, אבל ההפך הוא הנכון כי חוסן והתמודדות אנחנו בונים בשגרה. כשאנחנו בחירום אנחנו עסוקים בהישרדות"
ד"ר פינקלשטיין מסבירה איך מתבצעות הפגישות עם המשפחה. "בפגישות האלה עושים שני דברים: יוצרים נרטיב משפחתי לאירוע הטראומטי. כל אחד מהמשפחה מספר מה הוא עבר בעת האירוע, שהמשפחה בוחרת לדבר עליו, ובמקביל עוסקים בהגברת החוסן המשפחתי והתארגנות של המשפחה, איך היא פותרת בעיות ואיך היא מתייחסת למצבי חירום באופן כללי כמשהו קשה או משהו שניתן להתמודד איתו.
"המודל לא מתאים לכל אחד אלא למשפחות שיכולות להגיע לטיפול למספר פגישות. זה מאוד קשה שמשפחה שלמה תבוא לטיפול ולכן לפני שהמשפחה באה לטיפול, עושים איתם הסכם לגבי הנוכחות. לא ידעתי עד שהתחלתי לעבוד באמצעות המודל, כמה זה יהיה אפקטיבי, אבל המשפחות יוצאות לאחר הטיפול עם התייחסות אחרת לאירוע הטראומטי ועם כוחות להתמודד איתו".
"לא עוזבים בית גם אם קשה"
ארנון ומיטל שגב ושלושת ילדיהם: גור בן 13, נווה בן 11 , ועדה בת 7 וחצי מקיבוץ ארז, מכירים את המציאות היטב גם כשהם היו ילדים וגם כיום. שניהם תושבי עוטף עזה, ואחרי 10 שנים בהם חיו במקומות אחרים החליטו לחזור לגור בקיבוץ ארז שבעוטף כשנולד גור. "זה הבית שלנו", אומר ארנון כשנשאל למה הם לא קמים ועוזבים, "אתה לא עוזב את הבית גם אם קשה. זה לא נראה לי פתרון בחיים וגם אם הולכים אז לאן? בארץ שלנו המשוגעת איפה יש מקום בטוח? בירושלים? בתל אביב? איפה בטוח? אז זה לא באמת פתרון. זו שאלה שכל הורה שחי פה שואל את עצמו, אבל בסוף חיים פה ומתמודדים עם הקשיים של המציאות הזאת".
והקשיים הם רבים כפי שמעיד על כך ארנון בעצמו. "אחרי שומר החומות היה לנו אפקט של החמרה בסימפטומים והיינו צריכים לקחת את העניינים לידיים ולטפל בזה". אבל זו לא הפעם הראשונה לדבריו שהם מתמודדים עם חרדה או מצוקה. "במציאות שבה אנחנו חיים, אנחנו פונים למרכז חוסן פעמיים בשנה בערך, אנחנו עובדים בריטיינר", הוא אומר כמעט בחיוך ומספר על הפעם האחרונה שבה פנו שוב למרכז. זה היה בעקבות מצוקה וחרדות של הילדים שהגיעו לרמה כזו שזה ממש משפיע על אורח החיים. אין ספק שזה לא אורח חיים נורמלי ותקין למשפחה עם ילדים. כשראינו שזה המצב הבנו שיש צורך בטיפול.
ארנון מספר על ההחלטה להיכנס לטיפול יחד: "מה שהיה מעניין בתוכנית, שלקחנו מקרה ספציפי שהיה במהלך שומר החומות ועשינו לו משהו בסגנון של 'איפה היית כשרבין נרצח או איפה היית כשנפלו התאומים'. כל אחד היה במקום אחר ובעצם לא הייתה לנו חוויה משותפת ואף אחד לא באמת ידע מה השני עבר, ובתוכנית הזאת עשינו עיבוד משותף לכל החוויות ומתוך החוויה הזאת הצלחנו להמשיך הלאה.
"הילדים ממש אהבו את הביחד ואת החוויה המשותפת הטובה. זה היה כמו הפסקה באמצע היום, כולם עושים הפסקה מכל השגרה ונפגשים לדבר. זה הרגיש יותר כמו פעילות משפחתית בתנועה פחות מטיפול, כי זה היה מאוד חוויתי.
"אין ספק שכשיש התחממות ביטחונית, עדיין הפחדים צפים וקיימים, אבל כמשפחה עכשיו אנחנו יודעים להתמודד עם זה הרבה יותר טוב, כי כל אחד נותן את המקום לצרכים ולפחדים של האחר. הכל מתנהל יותר רגוע. חוזרים לחיים, לשגרה יותר מהר. היום אנחנו מקבלים ומכילים יותר, ןפחות משתמשים בביטויים כמו , 'זה יעבור'. זו חוויה משפחתית משותפת בטיפול הזה שעשה עבודה מאוד מוצלחת. כל משפחה זה מה שמתאים לה והדינמיקה שלה אבל אנחנו מרוצים מהדרך שהכל התנהל".
ארנון שגב: "כל אחד היה במקום אחר ובעצם לא הייתה לנו חוויה משותפת ואף אחד לא באמת ידע מה השני עבר, ובתוכנית הזאת עשינו עיבוד משותף לכל החוויות ומתוך החוויה הזאת הצלחנו להמשיך הלאה"
בארה"ב שיעורי ההצלחה של המודל נעים בין 80-90%, והמחקר בישראל יחל בקרוב. עד כה מתוארת הצלחה רבה למודל וכעת מתכננים במועצה להעמיק במחקר מקיף וכוללני לקראת הרחבתו לכל העוטף ולמקומות נוספים בארץ. "אנחנו בקשר עם מפתחי המודל בארה"ב, והם עוזרים לנו לפתח את התוכנית בישראל. היינו מופתעים מאוד מההתלהבות של אנשי המקצוע ורבים רוצים את החומרים של המודל. יש משפחות ששמעו על המודל ורוצות ליישם אותו על עצמם", אומרת ד"ר פינקלשטיין.
ולמרות ההתלהבות הרבה היא מנסה להנמיך את הציפיות. "זו לא המצאת המאה, אלא עוד כלי בארגז הכלים לאנשי הטיפול. זה להסתכל על הדברים בזווית אחרת ולעשות אותם קצת אחרת".
לפרץ וגם לאחרים בעוטף חשוב להבהיר: "למרות הכל אנחנו רואים את ההצלחה שלנו בהצבעה ברגליים. יש כאן מציאות קהילתית וחברתית מהטובות בארץ, ואין היום בית פנוי בעוטף וזה לא מובן מאליו וזה קורה בזכות שיש לנו את הכלים להתמודד גם בחזית האזרחית".
