בשבוע הכי טעון בשנה, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, ומיד אחריו יום העצמאות, אני תופסת לשיחה את ד"ר תלמה כהן מהמרכז לטיפול בנפגעי טראומה נפשית, שאומרת לי באופן חד משמעי: "אנחנו מדינה בטראומה".
הסבירי.
"אנחנו מדינה של מהגרים, עולים שרובם הגיעו לכאן בעקבות טראומות ופוגרומים. יש מעט עולים, למשל מקנדה או מארצות הברית, שהגיעו מטעמי ציונות, למרות שהיה להם נוח בארץ מושבם. אבל רוב העליות הן של מהגרים שברחו מארצותיהם, ואם נוסיף לכך את המלחמות שגדלנו עליהן, את המצב הביטחוני המסובך, את ריבוי תאונות הדרכים ואפילו את האופניים החשמליים ברחובות תל־אביב וערים אחרות, אז כן, אנחנו בלי ספק מדינה בטראומה".
התגובות של אנשים בארץ הן תגובות שאינן בפרופורציה למה שקורה בשטח, והן על הרצף של תגובות חרדה. קחי למשל את ההתנהגות על הכביש: מישהו עוקף אותנו ואנחנו מתעצבנים באופן שיוצא מכל פרופורציה. או את הצפיפות במקומות מסוימים, שמייצרת לפעמים תגובות אלימות
ובטראומות היא מבינה. כהן, ד"ר בפסיכולוגיה קלינית, מדריכה בעבודה סוציאלית קלינית ובפסיכותרפיה ממוקדת טראומה, עוסקת בתחום הטראומה מעל 35 שנה, ומשנת 2018 מטפלת בנפגעי טראומה נפשית במסגרת מרכז ייעודי שהקימה בבית החולים רמב"ם. לצידה עובד צוות של 12 מטפלים מתחומים שונים – עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מטפלים באומנות ועוד, שמשתמשים בשיטות מוכחות מחקרית, בין אם כאלה שמסייעות לעבד את הטראומה בעזרת כתיבה וסיפור, NLP ,EMDR ועוד.
קראו עוד:
איך רואים שאנחנו מדינה בטראומה?
"לפי האופן שבו אנחנו מגיבים למציאות. התגובות של אנשים בארץ הן תגובות שאינן בפרופורציה למה שקורה בשטח, והן על הרצף של תגובות חרדה. קחי למשל את ההתנהגות על הכביש: מישהו עוקף אותנו ואנחנו מתעצבנים באופן שיוצא מכל פרופורציה. או את הצפיפות במקומות מסוימים, שמייצרת לפעמים תגובות אלימות. הרי גם ביפן או בהודו יש צפיפות ופקקים, אבל התגובות אחרות.
1 צפייה בגלריה
"התגובות של אנשים בארץ הן תגובות שאינן בפרופורציה למה שקורה בשטח, והן על הרצף של תגובות חרדה". מדינה בטראומה
(צילום: shutterstock)
"אצלנו היכולת להכיל מצבים שהם לא מסכני חיים היא מאוד נמוכה. אנחנו מגיבים להם בהתפרצויות ומגלים קשיי ויסות כי אנחנו עולים על גדותינו. זה בדיוק כמו מה שקורה לאנשים הלומי קרב - הם מוצפים, ולכן הם מגיבים באופן לא פרופורציונלי, מה שגורם להם, למשל, להתפרץ, כי אין להם מנגנון של ויסות והם כל הזמן בהצפת יתר, או במקרים גרועים יותר לאבד את מקומות העבודה שלהם ולהפסיד מערכות יחסים. וכך מתנהגת גם החברה הישראלית. יש רעש של בום – כולנו קופצים. מה קרה? פיגוע? פיצוץ?"
בדיוק כמו שאנחנו בוחרים מה לאכול בארוחות שלנו, כך זו בחירה שלנו מה לצרוך במדיה. האם לראות חדשות, או חומרים שמרגיעים אותי?
הדריכות הזו, אומרת ד"ר כהן, גורמת לכך שאנחנו כל הזמן דבוקים לחדשות, מה שמייצר מעגל סגור, "כי התקשורת, שתפקידה למכור לנו תקשורת, חוזרת ומראה שוב ושוב את התמונות ואת הדיווחים ובעצם מלבה את גובה החרדה שלנו. נראה לנו שאם נצרוך עוד מהדורה ונשיג עוד מידע נקבל כוח ונשלוט במצב, כי ידע זה כוח, אבל זה ממש לא ככה, כי אנחנו הרי לא מקבלים מידע חדש. החדשות רק מפרשנות לנו שוב ושוב את אותן תמונות".
אז מה עושים?
"נושמים. קודם כל חשוב לנשום עמוק. לגייס חוש הומור. לשים דברים בפרופורציה. מיינדפולנס. קשיבות. מדיטציה. דיבור עצמי חיובי. מתאמצים לזכור את הדברים הטובים ואת ההצלחות שקרו לנו. לראות פחות חדשות, כי זה לא חדשות, זה פרשנויות, ואפשר לחסוך את זה מעצמנו, לצמצם תמונות קשות. אני לא הייתי חושפת את הציבור לתמונות הקשות מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה. זה לא מוסיף לנו בריאות. גם תוכניות ריאליטי לא מוסיפות רוגע, אבל תוכניות הומור וטבע כן. ולכן, בדיוק כמו שאנחנו בוחרים מה לאכול בארוחות שלנו, כך זו בחירה שלנו מה לצרוך במדיה. האם לראות חדשות, או חומרים שמרגיעים אותי? זו גם בחירה שלי אם אני שמה את קבוצות הווטסאפ על השתק, או נותנת להן כל הזמן לטרטר לי בראש. אנחנו מופעלים היום מהרבה מאוד מידע, ואנחנו צריכים להחליט למה אנחנו רוצים להיחשף ולמה לא".
"למרות שאנחנו חיים בעולם עם הרבה יותר שפע והיינו אמורים להיות יותר מאושרים, בפועל אנחנו פחות בגלל הפומו, הציפיות שלנו מעצמנו, ובעיקר בגלל הפרשנות שלנו לדברים שגורמת לנו לחשוב שהעולם מושלם ואנחנו לא"
זאת אומרת לא לתת לדברים החיצוניים להפעיל אותנו.
"נכון. כי הם מלבים ומייצרים הקצנה. אם אני חובבת חתולים, למשל, אז פייסבוק ידאג שאקבל הרבה מידע על חתולים. ואם אני חובבת בישול אקבל יותר בישול, ואם אני חובבת דברים קיצוניים - זה מה שאקבל, ואחיה בהצפה כשבדרך כלל מדובר במידע שהוא לא אובייקטיבי ומאוד מושטח. אז יוצא שאנחנו יודעים המון על פחות, והדעות שלנו גם מוקצנות וגם מבוססות על מעט נתונים, ועוד כאלה שהגיעו אלינו באופן מכוון כי מחפשים למכור לנו כל הזמן. אנחנו כולנו צרכנים, במקרה הזה צרכני מידע, וגם חברות כמו גוגל וטוויטר רואות אותנו ככאלה. לכן, כל מה שמספקים לנו מנותב לשם באופן מגמתי, וחובה עלינו לבחור, למיין, לא להיות פסיביים.
"במקום זה אנחנו מונעים מ'פומו', מהפחד להפסיד משהו, ואז אנחנו צורכים עוד ועוד תוכן, שהוא רעל רגשי־פסיכולוגי, כדי להישאר בעניינים. אנחנו גם לא שמים לב שהחשיפה לתוכן המוגש לנו במדיה וברשת מייצר סטנדרטים לא נורמליים, שמלחיצים אותנו. הרי לא באמת מכינים עוגה בחמש דקות כמו בתוכניות הבישול, וזה לא תמיד מצליח, אבל את התהליך ואת הניסיונות הכושלים לא מראים לנו. ולכן, למרות שאנחנו חיים בעולם עם הרבה יותר שפע והיינו אמורים להיות יותר מאושרים, בפועל אנחנו פחות בגלל הפומו, הציפיות שלנו מעצמנו, ובעיקר בגלל הפרשנות שלנו לדברים שגורמת לנו לחשוב שהעולם מושלם ואנחנו לא".
אז איך יוצאים מהלופ הזה?
"שמים דברים בפרופורציות. יש מילה נהדרת שאני אוהבת – תעדוף. שכל אחד יתעדף מה שחשוב לו. ובעיקר צריך להתסכל על הדברים הטובים שיש במדינה – ויש יותר טוב מפחות טוב. החיים פה טובים, האוכל מצוין, התרבות מגוונת, ואני אופטימית. רק בואו נלמד איך לא לצרוך מידע באופן אוטומטי, כדי שלא נהיה כבולים לדעות קדומות ולמה שמוכרים לנו, אלא נצא לחופש ולדרור מחשבתי והתנהגותי", אומרת ד"ר כהן.
