היום (א') מצוין ברחבי העולם יום בריאות הנפש הבינלאומי. מטרתו להעלות מודעות ולקדם ידע בתחום בריאות הנפש, אלא שבישראל ממשיכים להזניח באופן מטריד את התחום. המשכורות הנמוכות של הפסיכולוגים במגזר הציבורי, לצד העומס הבלתי נתפס ומחסור משמעותי בתקנים, גרמו לייבוש הדרגתי של אחד השירותים החשובים במדינה גם בימים שבשגרה, ובמיוחד תחת משבר בריאותי, חברתי וכלכלי מתמשך.
בדוח חדש של פורום הארגונים למען פסיכולוגיה ציבורית הנתונים הקשים מדברים בעד עצמם, ומוכיחים כי ההתמודדות עם משבר הקורונה והמצוקות שהביאה המגפה עודן נמשכות.
"השגרה הנפשית של אנשים השתנתה באופן משמעותי בשנה וחצי האחרונות", מסבירה ד''ר ירדן מנדלסון, פסיכולוגית קלינית מומחית שערכה את הדוח מטעם הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. "יש עוד דרך לעשות לפני שהשגרה הנפשית תתייצב באופן שמאפשר שקט נפשי ותפקוד. במובן הזה עוד אין חזרה לשגרה".
המשבר בתחום בריאות הנפש:
אלא שלמרות עלייה של עשרות אחוזים בביקוש, לא הוגדל מערך הפסיכולוגיה הציבורית והמחסור בתקנים נמשך. המשמעות: זמני ההמתנה לטיפול פרטני ארוכים מאוד. כך, למשל, על מנת לקבל תור במערך הפסיכולוגיה הקלינית יש לחכות בממוצע כשבעה חודשי המתנה, ואילו במערך השירותים הפסיכולוגיים החינוכיים זמן ההמתנה עומד על כחצי שנה בבמוצע.
עוד טרם משבר הקורונה נרשמו תורי המתנה של יותר משנה עבור ילדים ובני נוער במערך בריאות הנפש, בעקבות מחסור אדיר בפסיכולוגים קליניים לילדים ולנוער. לפי נתוני הדוח, חסרים לכל הפחות עוד 400 תקנים כדי לעמוד ביעד זה.
גם זמני ההמתנה לאבחון בשירות הציבורי ארוכים ועומדים על כארבעה חודשים בממוצע. בנוסף, ההערכה היא שחסרים כ־1,650 תקנים לפסיכולוגים חינוכיים, בעיקר בפריפריה, בכדי לתת מענה הולם למערכות החינוך ולילדים הלומדים בהן.
3 צפייה בגלריה
ד"ר ירדן מנדלסון. " השנה וחצי האחרונות הדגישו את הפער בנגישות לטיפול פסיכולוגי"
(צילום: פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית)
העומס בשירות הציבורי זולג גם לשירות הפרטי, שם נרשם עומס פניות שעדיין גבוה מהרגיל – ממוצע של כחמש פניות בשבוע שלהן הם נאלצים לסרב עקב מחסור בשעות פנויות.
"אנשים שמגיעים לשירות הציבורי פוגשים מערכת שלא יודעת לעמוד ביעדים", מספר נ', פסיכולוג קליני במרכז הארץ, "מופעל עלינו לחץ לסיים טיפולים כי זו התפיסה של המערכת, טיפול שמוגבל בזמן כדי שתהיה תחלופה באנשים. המערכת מגבילה את הזמן של הטיפולים ואנחנו נאלצים לסיים טיפול בניגוד לשיקול הדעת שלנו. הטיפול נגמר לא כי הייתה הטבה משמעותית בקרב המטופל אלא כי הגיע הזמן והקופה לא תאשר יותר".
נ' לא מתאר מצב פרטני. 53% מהפסיכולוגים שהשיבו לסקר זה מדווחים כי במהלך עבודתם בשירות הציבורי חוו לחץ לסיים טיפולים. בנוסף, ההערכה היא שכ־46% מהמטופלים בשירות הציבורי סיימו טיפול מאילוצי מערכת ולא עקב שיקול דעת מקצועי באשר למצבם הנפשי.
"העומס בשירות הציבורי היה גדול גם לפני הקורונה, תורי ההמתנה היו ארוכים גם לפני והמציאות הזו החמירה", מסביר ד"ר שי איתמר, פסיכולוג קליני, חבר בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. "רואים את הצורך של האנשים בטיפול ורואים את העלייה בפניות עם מצוקות שקשורות בקורונה. המושג חזרה לשגרה זה מושג מתעתע, אולי המשק חזר לשגרה – אבל הקצב שבו אדם חוזר לשגרה נפשית הוא שונה".
עוד מוסיפה מנדלסון כי "מאות אלפי אזרחים, ילדים ומבוגרים, מתמודדים עם מצוקות נפשיות וקשיי תפקוד. בסופו של דבר, השנה וחצי האחרונות הדגישו את הפער בנגישות לטיפול פסיכולוגי: מי שידו משגת היה יכול לקבל מענה ומי שאין לו את הכסף לא היה יכול לקבל מענה. אנו ראינו עומס חסר תקדים בפניות בשוק הפרטי, והרבה פסיכולוגים דיווחו על קליניקות מלאות. זאת מציאות שאנחנו, בפורום הארגונים, לא מוכנים לקבל. טיפול פסיכולוגי הוא לא מותרות".
