מתישהו במהלך אותה שבת ארורה של שמחת תורה חגרנו חגורות בטיחות, לקחנו נשימה ארוכה והתחלנו בנסיעה אל הלא-נודע על רכבת הרים של רגשות. זו נסיעה אכזרית וכואבת: רגע אנחנו נחבטים מעדות של חטופה שחזרה, רגע נושמים לרווחה מסרטון של חייל מילואים שמגיע לכיתה של הבן שלו בהפתעה, ואז שוב נופלים לקרקע כשמביטים על הפרצופים היפים והמחייכים ששמותיהם הותרו לפרסום. הנסיעה הזו מקווצ'צ'ת לנו את הלב בכל פעם מחדש, גם אם אין לנו שום נגיעה אישית לידיעות שמתפרסמות. אבל בין טלטלה לטלטלה עולה בנו גם התהייה אם מתישהו נתרגל לזה, כל כך נתרגל עד שחדשות קשות יחלפו לידנו מבלי לגעת בנו, ובאופן סופי נאבד את היכולת להרגיש את המשהו הזה שגורם לנו להתחבר לאחר – אמפתיה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ד"ר ענבל בן עמי ברטל, מבית ספר סגול למדעי המוח והמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, עסוקה בתהיות ובשאלות על אמפתיה כבר כמה שנים. "אנחנו חושבים על אמפתיה כיכולת שלנו לשקף את המצב הרגשי של מישהו אחר, אבל למעשה לא מדובר רק על לבכות כשרואים בכי או לצחוק כשרואים צחוק, אלא יש פה שילוב עם אלמנט נוסף – האכפתיות. לכן כשאנחנו אומרים 'אמפתיה' אנחנו מתכוונים לא רק שכואב לנו על מישהו אחר, אלא שגם שיש לנו מוטיבציה לרווחה של האחר ורצון שלא יכאב לו יותר".
ד"ר בן עמי ברטל בודקת, בין השאר, את הבסיס הנוירו-ביולוגי של אמפתיה, כלומר מה קורה לנו במוח כשאנחנו רואים מישהו אחר סובל, ומה בחוויה הזו גורם לנו לפעמים לרצות לגשת ולעזור. "המטרה שלי בסוף היא להוכיח שלהתנהגויות שלנו, שנראות מאוד ייחודיות לבני אדם, יש בסיס ביולוגי ורקע אבולוציוני עתיק. ההבנה של הביולוגיה הזו תוכל לעזור לנו להבין תופעות שאנחנו רואים מסביבנו, ושאותן מסתבכים להסביר בעולם הפסיכולוגיה".
9 צפייה בגלריה
אנחנו לא רק מרגישים את הכאב של האחר, אנחנו גם רוצים לעזור לו
(צילום: Shutterstock, Yehuda Bergstein)
אז מה המוח מגלה לנו?
"מכמה עשרות שנים של מחקר על בני אדם בהדמיה מוחית, אנחנו חושבים כרגע שיש לנו מין מעגל מוחי שמשותף גם לכאב שלנו וגם לכאב של אחרים, וכשאנחנו רואים מישהו סוגר את הדלת על האצבע, הרשת המוחית של האמפתיה עוזרת לנו לעבד את המצוקה של האחר ולחוות את זה כמשהו שלילי, וזה מה שיניא אותנו, למשל, מלנסות לפגוע באחרים או יניע להתחיל לפעול למען אחרים. כל זה קשור למנגנונים של טיפול הורי – הרי יונקים, למשל, צריכים להיות רגישים לסימני המצוקה של הצאצאים כדי שתהיה המשכיות גנטית".
אם בכל זאת ניכנס לעולם הסבוך של הנפש, פרופ' אריאל כנפו-נעם, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית וראש צוות מחקר "בגלל הרוח", מספר שמחקרים בתחום הזה מזהים אמפתיה כבר בגיל חצי שנה. "מצאו שתינוקות שמחוברים לאדם שסובל מסתכלים עליו, מנסים להבין מה קורה לו וסוג של 'משתתפים בצערו'. יש כאלו שגם בוכים, כי הם חשים במצוקה ועדיין אין להם יכולת לווסת את הרגשות שלהם ולשלוט בהם. אחרים יכולים גם להגיב בהימנעות, ממש להסתכל הצידה".
פרופ' כנפו-נעם מציין שלושה סוגים של תגובות אמפתיות: אמפתיה קוגניטיבית, שבה מזהים ומבינים את הרגשות של הזולת; אמפתיה רגשית, שבה משתתפים ברגשות של האחרים, אבל תוך אבחנה ברורה בין העצמי לזולת; ומצוקה אמפתית, שבמהלכה תפיסת המצוקה של האחר מעוררת מצוקה אצל הצופה ואף עשויה להניע אותו להתרחק מהסיטואציה, ממש כמו אותם תינוקות שמתקשים בוויסות עצמי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
יש כאלו שלא חשים אמפתיה בכלל?
"יש כל מיני טענות במחקר על אנשים שיש להם פסיכו-פתולוגיות שהופכות אותם לפחות אמפתיים, הייתה גם טענה שהופרכה שאוטיסטים לא חשים אמפתיה, אבל היום די ברור שלכולנו יש חוויות שונות של אמפתיה. האדם מטבעו הוא יצור מאוד חברתי. הוא לא יכול לשרוד בלי חברה, ולכן אמפתיה היא כל כך מרכזית בטבע שלנו. אבל למרות שהאמפתיה היא טבעית, זה לא אומר שהיא לא מתפתחת, או שאנחנו מרגישים אותה כל הזמן באותה הצורה או כלפי כל אחד".
אפשר ללמד אמפתיה?
"יש ניסיון לאמן ילדים שיש להם קושי בזיהוי רגשות. אנחנו גם יכולים לעודד אמפתיה בקרב ילדים על ידי תהליך של סימולציה - נניח כשהילד שלי רב עם ילד אחר, אני יכול להגיד לו 'תחשוב איך הוא מרגיש עכשיו'. יש מחקרים שמראים שהתהליך הזה עוזר ליכולות האלו להתפתח. יש המון ניסיונות לעשות התערבויות כדי להגדיל אמפתיה, אבל אני חייב להגיד בכנות שאני לא חושב שהן נורא מצליחות".
פרופ' כנפו-נעם: "ראינו שככל שאנשים צופים יותר בחדשות, הם חרדים יותר, וככל הנראה אחת הסיבות לכך היא שהם יותר נחשפים לסבל. יש כאלו שחושבים על מפונה מהעוטף ומבינים שמאוד קשה לו ומרגישים משהו כלפיו, ויש כאלו שעושים סימולציה שמדמיינת מה הם היו מרגישים במצבו ואז חווים את הסבל של הזולת, לפעמים עד כדי מצוקה"
פרופ' כנפו-נעם עומד בראש המעבדה להתפתחות חברתית באוניברסיטה העברית, שבה חוקרים את האופן שבו מתעצבת אישיות ואת ההבדלים הבין-אישיים. בין השאר הם הגיעו למסקנה שאמפתיה – שכאמור מתפתחת בגיל צעיר מאוד – היא הבסיס להתפתחות מאוחרת יותר של ערכים פרו-חברתיים, כמו דאגה לזולת והתחשבות. מאז המלחמה, המעבדה מגויסת לפרויקט "בגלל הרוח" - "זה מחקר שאנחנו מבצעים ממש מהימים הראשונים של הלחימה, ושמתעסק ברווחה הפסיכולוגית של החברה בישראל", הוא מספר. המטרה של המחקר (שעד כה השתתפו בו אלפי אנשים ועדיין אפשר לקחת בו חלק) היא להבין את ההשלכות של האירועים מאז 7 באוקטובר על התפקוד הפסיכולוגי של החברה ואת מקורות החוסן ובריאות הנפש, כשהמטרה היא גם לבנות ולחזק את החוסן שלנו לעתיד.
"בהקשר של אמפתיה, מצאנו שאנשים יותר אמפתיים הם בסבירות יותר גבוהה להשתתף בפעילות של התנדבות. הרצון לעזור לאחרים, שקיים אצל רבים מאד מאז תחילת המלחמה, הוא לא מקרי, אלא קשור גם לתחושות האמפתיה שעלו, ואנחנו רואים שזה עוזר להתמודדות גם של הפרט וגם של החברה כולה. מהצד השני, בדקנו את האמפתיה של אנשים מול החרדות שלהם, וראינו שיש קשר בין צפייה בחדשות לבין הרווחה הפסיכולוגית - כלומר ככל שאנשים צופים יותר הם חרדים יותר, וככל הנראה אחת הסיבות לכך היא שהם יותר נחשפים לסבל. יש כאלו שחושבים על מפונה מהעוטף ומבינים שמאוד קשה לו ומרגישים משהו כלפיו, ויש כאלו שעושים איזושהי סימולציה שמדמיינת מה הם היו מרגישים במצבו ואז חווים את הסבל של הזולת, ובמקרים מסוימים זה יכול להגיע עד כדי מצוקה של ממש".
מהו הפתרון לזה?
"אם נדבר ספציפית על הנושא של חשיפה לחדשות, אז אנחנו צריכים לזכור שאנחנו צריכים להגביל את עצמנו דווקא כדי לחוש אמפתיה, כדי שלא נגיע למצוקה שכדי להתמודד איתה נפתח הימנעות או איזושהי קהות".
9 צפייה בגלריה
''אנשים נורמטיביים עושים איזושהי רגולציה של המצוקה האישית שלהם''
(צילום: Shutterstock)
את אותה קהות חושים, שמכונה גם שחיקה אמפתית, ד"ר בן עמי ברטל מכירה היטב, אבל עד כה בעיקר בהקשר של צוותים רפואיים. "זו תופעה מאוד ידועה בתחום הרפואה והטיפול, ומעבר לזה שמאוד קשה להימנע ממנה, יכול להיות שהיא גם משחקת תפקיד ביכולת של רופאים למלא את תפקידם. אם מנתח בחדר ניתוח ירגיש יותר מדי אמפתיה למנותח, אז הוא לא יוכל לבצע את עבודתו בצורה הטובה ביותר. מצד שני, זה יכול גם להשפיע לרעה אם החולה מרגיש חוסר אמפתיה מצד הרופא (ומחקרים הוכיחו שזה יכול גם להשפיע על ההחלמה). לכן אנשים בוגרים נורמטיביים הרבה פעמים עושים איזושהי רגולציה של המצוקה האישית שלהם בשביל להיות מסוגלים להיות אמפתיים ולעזור לאחרים. נניח הילד שלך בא עם חתך ביד, את יכולה לצרוח ולהתעלף, ואת יכולה להוריד את המצוקה האישית שלך בשביל לטפל בו".
עכשיו, לאור החדשות הקשות והעדויות הבלתי נתפסות, כולנו קצת בסכנה לשחיקה אמפתית, לא?
"אפשר לחשוש שאנחנו נחשפים לכל כך הרבה עצב שבעצם איבדנו את היכולת לכאוב את הטראומה, ומצד שני אפשר גם לחשוב שקורה לנו בדיוק ההיפך – בגלל שנחשפנו לכל כך הרבה, אנחנו נורא רגישים עכשיו וכל דבר משמש עבורנו כטריגר, ואז כל סרט צהוב גורם לנו לדמעות בעיניים. אני חושבת שזה תלוי באדם, ויש המון דיווחים של משבר בבריאות הנפש, של אנשים שממש קרסו מרוב אמפתיה. לכן הייתי אומרת שזה לא כזה דבר רע שטיפה נגן על עצמנו וניקח את המרחק אם אנחנו מרגישים שזה יותר מדי, דווקא כדי שנוכל לעזור".
"באופן כללי אנחנו צריכים לנהל את האמפתיה שלנו – ואנחנו כבר עושים את זה", ממשיך פרופ' כנפו-נעם. "למשל אבא שלוקח את הבן שלו להתחסן - הוא יודע שזה הדבר הנכון לעשות, גם אם הילד שלו מאוד מפוחד מהזריקה ובוכה. במצבים כאלו אנחנו עושים איזשהו תהליך שבו אנחנו מפחיתים את האמפתיה שלנו על מנת שנוכל לעזור לאחר לעבור את הסיטואציה. את אותו הדבר אנחנו צריכים לעשות גם עכשיו – כדי שאני לא אהיה שחוק וכדי שאני אוכל לטפל בילדים שלי, ללכת לעבודה ולתפקד".
9 צפייה בגלריה
''אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שכדי לעזור, אנחנו חייבים להרחיק קצת את עצמנו''
(צילום: Shutterstock, Yehuda Bergstein)
ד"ר בן עמי ברטל מציינת גורם נוסף שעוזר לווסת את התחושות הקשות, ושאותו מצאו כאפקטיבי במיוחד בתקופת הקורונה: "התנהגות פרו-חברתית זו אחת האסטרטגיות הכי טובות שיש כדי להרגיש יותר טוב, והיא מאוד חשובה לא רק למי שמקבל אלא גם למי שנותן. בזמן של מצוקה ומלחמה, אנחנו מרגישים שאין לנו שליטה והפחד והסטרס משתוללים. במצבים האלו כל אקט אקטיבי שאנחנו עושים הוא טוב, ובמיוחד כשהאקט עוזר למישהו אחר – ככה גם האקטיביות עוזרת למערכת הסטרס, שלא אוהבת להיות פסיבית, וגם העזרה מפעילה את מערכת התגמול במוח ובגוף ומשחררת דופמין. לכל הדברים האלו יש אפקט מהותי לטווח ארוך לבריאות הנפשית והפיזית".
בשיחה השבוע עם ר', חברה שעובדת בתחום השיווק, היא סיפרה שמאז 7 באוקטובר היכולת שלה לחוש אמפתיה השתנתה משמעותית. "אני בוכה מכל עדות שאני שומעת, אבל כשזה מגיע לתמונות ממה שקורה עכשיו בעזה, אני נאטמת", היא אומרת בקול את מה שאולי הרבה מרגישים כרגע. "אני יודעת שיש שם סבל וחפים מפשע שנפגעים, אבל זה כאילו עובר לידי, לא מצליח לחדור אליי. אני לא מכירה את עצמי ככה וזה מפחיד אותי. בסופו של דבר אני רוצה שיהיה לי כואב כשאני רואה ילד בוכה, ואני גם חוששת שאולי אני 'אתקע' על איזו עמימות רגשית, שגם תזלוג לכל אספקט אחר בחיים שלי, ואולי בסוף אני אגיע למצב שכבר לא יהיה אכפת לי מסבל של אחרים באופן כללי".
המומחים בכתבה מרגיעים שהתחושות האלו הן חלק ממנגנון נוסף ומאוד משמעותי שעוזר לנו שלא לטבוע באמפתיה. "לא כל פעם שאני אראה מישהו אחר סובל או בוכה אני אגיב בצורה מאוד אמפתית", מסביר פרופ' כנפו-נעם. "יש מחקרים שמראים שאפילו ילדים בני שלוש שרואים מישהו סובל אבל ש'מגיע לו', שהוא הביא על עצמו איזו צרה, מגיבים בפחות אמפתיה מאשר כלפי מישהו ש'לא מגיע לו'. מגיל צעיר אנחנו לומדים למי לתת יותר ופחות אמפתיה. אנחנו תמיד נהיה יותר אמפתיים לאנשים שאנחנו אוהבים מאשר לאנשים שאנחנו פחות אוהבים, ובמידה מסוימת אנחנו נהיה יותר אמפתיים לקבוצה שלנו מאשר לקבוצת החוץ, מה שכמובן רלוונטי לנושא של ימינו".
"אחד האלמנטים החשובים באמפתיה הוא מי זה אותו אחר שסובל", מסכימה ד"ר בן עמי ברטל. "ההיסטוריה האנושית רצופה במלחמות, ובזכותן אנחנו יודעים שהזהות של האחר מאוד משפיעה על התגובות הרגשיות שלנו. זה מה שמכונה הפער האמפתי - ככל הנראה פחות יפריע לי אם אני אראה שחקן מקבוצת הכדורגל היריבה מקבל מכה מאשר אם זה יהיה שחקן מהקבוצה שאני אוהדת.
"אנחנו היינו עדים לתופעה מאוד מעניינת שקרתה לנו פה בשביעי באוקטובר, שממש בהינף יד כל חילוקי הדעות שהיו בינינו, בתוך חלקים שונים של החברה הישראלית, נמוגו ונהיינו כולנו משפחה אחת גדולה. יחד עם זה הגיעו הרבה מאוד תופעות מדהימות של היפר-אלטרואיזם, שאנשים עשו המון למען אחרים, היו מוכנים להקריב מזמנם, את המשאבים שלהם, את הדירות שלהם, לעזוב את העסק ולקטוף מלפפונים. אם נחשוב על זה בצורה יותר 'חייתית', זו איזושהי הרחבה של ההגדרה של מי קבוצת השייכות שלי, תחושה שכל העם הוא משפחה שלי, ואז לא רק שאנחנו מוכנים לעשות יותר למען זרים שאולי לפני כן לא היה אכפת לנו מהם, אנחנו גם ננסה להגן עליהם ואנחנו גם נכאב את הכאב שלהם ברמה יותר חריפה. הכאב הזה גורם לכך שכל חייל שנפגע או כל סיפור שאנחנו שומעים אנחנו לוקחים נורא קשה, הרבה יותר מאשר למשל בימים רגילים, כשהיינו שומעים שמישהו נהרג בתאונת דרכים או מת ממחלה. זה תמיד לא נעים, אבל עכשיו מה שאנחנו חווים זו תגובת אמפתיה מאוד מוגברת.
"יחד עם זה מגיע גם הצד השני: כמו שעשינו הכללה לקבוצת הפנים, אנחנו עושים הכללה גם לקבוצת החוץ. מה שמניע את זה זו תחושת איום מאוד חזקה, שאנחנו צריכים להגן על הקרובים אלינו, שכרגע זה כל העם ולא רק המשפחה שלנו. האיום הזה מגיע מקבוצת החוץ, ולכן כל סממן הכי קטן של קבוצת החוץ הופך להיות מפחיד. זה מה שמסביר את הפער באמפתיה, למה אנחנו יכולים לראות תמונה של סבל שקשור למלחמה, כמו ילד פצוע, אבל כל מה שמעניין אותנו זה הזהות שלו, של הילד הזה, כדי להגדיר את התגובות שלנו".
9 צפייה בגלריה
''יש הרחבה של ההגדרה של מי קבוצת השייכות שלי, תחושה שכל העם הוא משפחה''
(צילום: Shutterstock, Yehuda Bergstein)
ד"ר בן עמי ברטל מסבירה שזו כנראה תגובה אדפטיבית שהתפתחה בטבע, בשביל לאפשר לנו לפעול כקבוצה. "ממש כמו דבורים שמגינות על הכוורת מפני צרעה תוקפת ופועלות כולן ביחד, גם אנחנו התגייסנו כולנו. יש לנו מנגנונים ביולוגיים שעוזרים לנו להתעלם מהסבל של הקבוצה השנייה ואפילו לרצות לפגוע בהם, ממש כמו אמא דובה, שכשיש לה גורים שהיא צריכה להגן עליהם היא הכי תוקפנית".
אז הפער הזה הוא ממש הישרדותי.
"כן. המחשבה שזה או אני או הוא מאוד טבעית במצב של איום, והיא משפיעה על איך שאנחנו רואים את המציאות כרגע. יש לנו טכניקות להסית את הקשב שלנו מהסבל של אחרים שאנחנו לא מעוניינים להרגיש, אבל צריך לזכור שאנחנו נמצאים בתוך מצב מיוחד שגורם לכל ההתנהגויות האלו, וזה לא משקף את המצב הנורמטיבי. רובנו מרגישים כרגע כאילו מישהו זר נכנס לנו הביתה ומאיים להרוג את המשפחה שלנו. במקרים כאלו אין כמעט אחד שלא אומר שהוא היה מוכן לפגוע באיום, וזה בגלל שהאלימות הכי גדולה צפה כשיש לנו הכי הרבה על מה להגן, כמו אותה אמא דובה".
9 צפייה בגלריה
שימפנזות יודעות להתפייס בשביל הבריאות שלהן ובשביל השלמות של כל הקבוצה
(צילום: Shutterstock)
אבל יש כאלו שבכל זאת מצליחים להיות אמפתיים גם לצד השני.
"נכון, כי חלק מהאבולוציה זה ההתפתחות של השונות. יש פרטים מסוימים כאלו ויש אחרים - חלק אגרסיביים וחלק עדינים, חלק חכמים וחלק טיפשים, חלק אנוכיים וחלק אלטרואיסטים. ואנחנו מבינים היום, שגם אם אנחנו לא מסכימים עם הגישה או עם הנטייה של מישהו אחר, לכולם יש תפקיד בקבוצה שלנו".
אמרת שזה לא מצב נורמטיבי. מתישהו התחושות האלו ישתנו, ונהיה יותר אמפתיים לצד השני?
"אני חושבת שאלו תהליכים שיתרחשו בצורה טבעית. כשהמצב בשטח יתחיל להשתנות ונצא מהמצב של האיום, בתקווה שזה באמת יקרה, נוכל להתחיל לחזור למצב הנורמטיבי של החברה, וזה גם יתבטא בכך שהאלטרואיזם יֵרד, יחזרו יותר לצפור בכביש, יחזרו להיות פחות נחמדים אחד לשני, ואז גם נדע שאנחנו חוזרים למצב יותר טבעי. במצב הזה, גם ההכללה של האיום מצד האויב תפסיק להיות כל כך קיצונית, כי כבר לא נחווה אותו ככזה מסוכן. זאת התקווה.
"קצת קשה לראות את זה כרגע, אבל זה מה שקורה כשמדברים על קונפליקטים באופן כללי. אם נחשוב על שימפנזות שרבות ביניהן, הרבה פעמים יש אחר כך התפייסות, וההתפייסות הזו מאוד נחוצה בשביל הבריאות של הקופים שרבו ובשביל השלמות של כל הקבוצה. מתישהו נצטרך לשאול את עצמנו אם האיום עדיין קיים, כי אם הדבורים נלחמות בצרעה, זה טוב, אבל אם כבר אין צרעה והדבורים ממשיכות להתנהג כמו צבא, זה כבר יכול לגרום לכוורת להתפרק".
פרופ׳ עירן הלפרין, ממרכז אקורד והמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מתעסק בסכסוך ובקונפליקט עוד הרבה לפני אותה שבת ארורה. בין השאר הוא בודק את ההבדלים באמפתיה שחשים למי שהוא חלק מקבוצת השייכות לעומת האמפתיה כלפי מי שבקבוצת החוץ. "הרבה מהמחקר בתחום הזה מראה שלמרות שהיינו רוצים לחשוב שאמפתיה זו תגובה אוטומטית, וכשאני רואה אנשים סובלים אני מיד מגיב אליהם באמפתיה, בעולם הבין-קבוצתי רואים באופן מאוד ברור הטיית אמפתיה. גם לא בתקופות מלחמה, חרדה או איום, כמו שאנחנו חווים כרגע, אנשים מגיבים באופן כמעט אוטומטי ביותר אמפתיה כלפי מי שהם תופסים כחלק מהקבוצה שלהם, ובפחות אמפתיה כלפי מי שהם תופסים כחלק מהקבוצה האחרת, גם אם הם נחשפים לסבל או לקורבנות במידה זהה.
"אני לא חושב שזו תופעה מגונה, למרות שאולי היינו רוצים לחשוב שבעולם אידיאלי נחווה את אותה אמפתיה כלפי כל אדם באשר הוא. קבוצת הזהות שלי היא המשפחה המורחבת שלי, ואני חושב שבמידה מסוימת זה טבעי שיהיה אכפת לי יותר ושאני ארצה לעזור יותר לאנשים שהם חלק מהמשפחה. במובן הזה, לאמפתיה קבוצתית יש אפילו סוג של הצדקה מוסרית".
פרופ' הלפרין: "תהליכים חברתיים מטים אותנו, מפחיתים אמפתיה כלפי קבוצת החוץ ומגבירים את האמפתיה כלפי קבוצת הפנים. תהליכים חברתיים יכולים להקצין את המצב, כמו שקורה עכשיו, אבל הם יכולים גם להוביל למקומות אחרים על ידי חינוך ומנהיגות"
ומה לגבי הטענה שזה מנגנון ביולוגי, שכדי לשרוד אנחנו צריכים שיהיה אכפת לנו מהשבט שלנו?
"יש ממצאים כאלו, זה נראה לי טבעי, אבל יש גם כאלו שמאתגרים את ההנחה הזו. במחקר שנערך על ידי ד"ר יוני לוי ופרופ' רות פלדמן באוניברסיטת בר אילן, ערכו סריקות מוח לבני נוער יהודים וערבים בזמן שהם צפו בסבל של חבר מהקבוצה שלהם ובסבל של חבר מהקבוצה האחרת. הם מצאו שהתגובות האוטומטיות הראו אמפתיה במידה זהה, ורק חצי שנייה מאוחר יותר התגובה השתנתה בהתאם לשייכות. אז הפרשנות לכך היא שתהליכים כמו ויסות והציפיות של החברה מטים אותנו ומפחיתים אמפתיה כלפי קבוצת החוץ, ומגבירים את האמפתיה כלפי קבוצת הפנים. בעיניי זה מחקר שמראה שיש תקווה, כי אנחנו לא נולדים ככה וזה לא בהכרח אבולוציוני ואוטומטי, אלא מובנה על ידי תהליכים חברתיים, ותהליכים חברתיים יכולים להקצין את המצב, כמו שקורה עכשיו או בעשור האחרון, אבל הם יכולים גם להוביל למקומות אחרים על ידי חינוך ומנהיגות".
9 צפייה בגלריה
''הטיית אמפתיה זה מנגנון הישרדותי שעוזר לנו להתמודד עם האתגרים שלנו כשהקונפליקט נמצא בשיאו''
(צילום: Shutterstock)
פרופ׳ הלפרין מונה שלוש דוגמאות להשפעות על האמפתיה: "הראשון הוא ההטיה ההומוגנית, למשל כשאומרים שכל עזה זה חמאס או שכל הפלסטינים זה חמאס. אמירה כזו טוענת שכל הפלסטינים רוצים לעשות את מה שעשו לנו ב-7.10, ואם הדבר הזה נכון, אין שום היגיון להביע תקווה כלפי איזשהו פלסטיני בעולם, גם אם הוא בן שנתיים. התרופה לחשיבה הזו היא להציג כמה שיותר אינפורמציה שמגבירה תפיסה של הטרוגניות. למשל להראות התנגדות לחמאס בתוך עזה, או סקרים שמראים גיוון גדול יותר בעמדות. אנחנו עשינו סקרים אפילו בעזה של 7 באוקטובר שאפשר דרכם להגביר אמפתיה כלפי פלסטינים.
"הדוגמה השנייה, שיש עליה המון מחקר בשנים האחרונות, בין השאר של מאיה תמיר מהאוניברסיטה העברית, היא שהאמפתיה של אנשים תלויה במידה רבה בבסיס מוטיבציוני, והבסיס הזה תלוי בשאלה 'כמה זה יעלה לי'. יש אצלנו מחקרים בהקשר של הסכסוך שמראים שאם אומרים לנחקרים שאם הם יביעו אמפתיה כלפי סבל הם גם יידרשו לעשות עם זה משהו, הם מפחיתים באמפתיה. יש הרבה ישראלים שעושים פעולות אקטיביות כדי להימנע מאפתיה, כדי לא לשלם את המחיר אחרי זה.
"דבר נוסף שגילינו, זה שאחת הסיבות שבגללה אנשים לא רוצים לחוש ולהביע אמפתיה כלפי צד שני בתוך סכסוך היא התפיסה שאמפתיה היא משאב מתכלה. יש לנו מחקרים שמראים שאנשים באמת מאמינים שאם הם ירגישו אמפתיה כלפי הצד האחר, לא תישאר להם מספיק אמפתיה כלפי הצד שלהם. עשינו מחקרים שהראו את התופעה הזו, ואחר כך גם הראו שאם מסבירים לאנשים שזה לא ככה, ואולי זה אפילו הפוך - כי אמפתיה במידה רבה היא שריר, ואם לומדים להביע אמפתיה כלפי האחר, זה הופך אותנו גם ליותר אמפתיים כלפי הקבוצה שלנו - אנשים מוחקים את ההטיה, ומצליחים לחוש אמפתיה די משמעותית כלפי הקבוצה האחרת מבלי שזה יפריע להם לחוש אמפתיה כלפי הקבוצה שלהם".
אני יכולה להעיד על עצמי שהתחושה היא שאין לי מספיק אמפתיה לתת גם לצד השני.
"ככל שאנחנו חיים יותר בתחושה של חרדה, עצב, איום קיומי ואובדן, אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים להתרכז כרגע בעצמנו ובקבוצה שלנו, ושאין לנו את המשאבים ואת האנרגיה לאמפתיה כלפי הצד השני, אבל אני חושב שיש הבדל בין להגיד 'אני יודעת שיש סבל של ילדים בעזה, אני יודעת שהם לא אשמים, וזה אפילו יכול היה להיות כואב לי אם לא הייתי כל כך עסוקה בכאב שלנו כרגע', לבין להגיד 'לא מעניין אותי, שיהרגו מאות אלפי ילדים בעזה'. אני חושב שיש הבדל גדול בין האופן שבו סיפרתי שני סיפורים שבסופו של דבר אין ביניהם הבדל מהותי. שניהם אומרים 'אני כרגע מרוכז בעצמי', אבל בין להיות מרוכזים בעצמנו ובין לחשוב שלהביע אפתיה כרגע לסבל של האחר זה מגונה, או לחשוב שמי שמביע אמפתיה כלפי סבל לאחר, לא אכפת לו ממה שקורה לנו, יש פער גדול".
מתי זה צפוי להשתנות?
"אני חושב שככל שהחרדה והאיום והעצב מתמתנים ומתרככים, ככה הלגיטימיות של אמפתיה חד-צדדית פוחתת. כשהאחר מנסה להשמיד אותי, זה סופר-לגיטימי והישרדותי להגיד שבנקודת הזמן הזאת אני קודם כל דואג לעצמי, גם אם ההישרדות שלי מצריכה כרגע להקהות את החושים שלי ולעשות כל מה שצריך כדי לשרוד. ככל שנבין שהקונפליקט עדיין קיים ומשמעותי אבל לא הישרדותי, ככה הראייה של המציאות תהיה יותר מורכבת, וגם תהיה יותר אמפתיה כלפי חפים מפשע. אבל זה לא דיכוטומי, זה לא יהיה הורדת מסך אחד והרמת אחר, זה תהליך.
"הטיית אמפתיה זה מנגנון הישרדותי שעוזר לנו להתמודד עם האתגרים שלנו כשהקונפליקט נמצא בשיא שלו, אבל זה גם חלק מאותם מנגנונים שמונעים מאיתנו אחר כך לצאת מתוך הקונפליקט למקומות טובים יותר, למשל לייצר בריתות עם מדינות אחרות ברחבי העולם שיעזרו לנו להתמודד עם הסיטואציה ולא להישאר שוב ושוב באותו מקום".
קצת לפני סיום השיחה עם ד"ר בן עמי ברטל, היא מזכירה לי ששכחנו לדבר על הנקודה החשובה ביותר כרגע: האמפתיה לעצמנו. "אני חושבת שאנחנו צריכים להתמקד במה שגורם לנו לריפוי והחלמה, והרבה פעמים זה לקבל את האמפתיה מעצמנו כלפי עצמנו. זה מאוד חשוב לעבוד על זה, לעשות דברים שמשפרים את הרווחה הנפשית שלנו, כמו להתנתק כמה שאפשר מהחדשות, לא להיות כל היום ברשתות, לעשות ספורט, להיפגש עם חברים, לקבל ולהעניק תמיכה חברתית. בין כל האמפתיה שאנחנו מעניקים לאחרים, אסור לשכוח גם את זה".
