שלושה חודשים לאחר מות אימי, עברתי ברחוב ליד בית הקפה השכונתי. חברה שראתה אותי, הציעה לי בעליצות להצטרף אליה. ליבי היה שבור, סירבתי. "מה קרה?", שאלה בתימהון. "אימא שלי מתה" אמרתי לה, "זה מה שקרה". היא הסתכלה בי במבט מוזר. "אבל זה היה לפני שלושה חודשים, לא?".
לפעמים נדמה שלאבל על מות הורה, שתופס אותנו בדרך כלל באמצע החיים, יש תאריך תפוגה. "ככה זה", אומרים לכם במשיכת כתף, "אין מה לעשות, זו דרכו של העולם". ואני שואלת, מתי בפעם האחרונה התחשב צער כלשהו – כל צער, עם דרך העולם?
קראו עוד:
מחקר ראשון מסוגו במסגרת עבודת הדוקטורט של הפסיכולוגית והחוקרת נעמי יפֶה-עיני, בודק את התופעה של אובדן הורים באמצע החיים. המחקר נערך בליווי של ועדה בראשותה של פרופ' רבקה תובל משיח מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן כמנחת המחקר; פרופ' אילנית חסון מהמחלקה לפסיכולוגיה בבר אילן; ופרופ' עפרה מייזלס מהחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, כשופטות המחקר.
זו דרכו של עולם
"'זו דרכו של עולם', היא תגובה שכיחה שממצבת את מותם של הורים מבוגרים כאירוע טבעי וצפוי על ציר ההתפתחות", אומרת יפה-עיני, "אבל נקודת מבט כזו סותרת לעיתים את חוויית האובדן שחווים הצאצאים ואינה לוקחת בחשבון את השפעותיה המשתנות והמגוונות על תפקודם הפיסי, הרגשי, התודעתי וההתנהגותי".
4 צפייה בגלריה
נשים מגיבות בעוצמה רבה יותר מגברים לאובדן. הפסיכולוגית והחוקרת נעמי יפֶה-עיני
(צילום: אלבום פרטי)
המחקר שלה הפגיש שתי זירות מחקר מרתקות, שמצטלבות בשכיחות גבוהה על ציר הזמן ההתפתחותי: אובדן הורים ואמצע החיים. מדובר במחקר משולב, כמותי ואיכותני, שבדק חוויות אובדן של בני אמצע החיים במטרה לזהות שינויים שחלו בחייהם בעקבות זאת. בנוסף בדק המחקר סגנונות אבל ודרכי התמודדות. לצד המחקר ניהלה יפה-עיני יומן אישי שבו רשמה הערות ותובנות אישיות לאורך הראיונות.
אבלים סוג ב'
על פי המחקרים של השנים האחרונות, אובדן של הורה מוכר כאירוע בעל פוטנציאל דחק גבוה מבחינת השפעתו הרגשית והתפקודית על ילדי הנפטר, למרות שהוא צפוי וידוע מראש. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל משנת 2019 (טרם הקורונה) הצביעו על כך ש-65 אחוז מסך הנפטרים היו בני 75 ומעלה.
שכיחות האובדן והנטייה להעמידו במחקר בהשוואה לאובדנים אחרים, מביאים לכך שלא פעם הוא נחווה אף על ידי האבלים עצמם כאובדן נמוך בהיררכיית השכול, מנת חלקם של "אבלים סוג ב'" ובעלי "אשראי אבל" זמני ויחסי. מחקרים נוספים מעידים על קשר בין אפיוני מין הנפטר ומינם של צאצאיו, מידת פתאומיות המוות, איכות מערכת היחסים עם ההורה טרם פטירתו ועוד – לבין אפיוני האבל. בחלק מהם מדווח על רמות גבוהות של סימפטומים רגשיים ותגובות של עצב וחרדה. ממצאי מחקרים גם הצביעו על ערעור אפשרי של יציבות התא הזוגי בעקבות אובדן הורה של אחד מבני הזוג.
אמצע החיים: מוטרדים יותר מההופעה החיצונית מאשר מעזיבת הקן
במסגרת המחקר החדש רואיינו נשים וגברים בני 60-41 שחוו אובדן של אם, אב או שני הורים, כאשר היו בני 40 עד 60. במקביל מולאו 279 שאלונים של אנשים בעלי אפיון זהה ונתוניהם חושבו לשם השגת מידע סטטיסטי. הנבדקים כללו נשים וגברים דוברי עברית שלא נמצאו במהלך שנת האבל הראשונה, שכן מטרת המחקר הייתה בחינת התגובה לאובדן הורה בפרספקטיבה של זמן.
מה גילית במחקר?
"מות הורה מדורג היררכית כפחות משמעותי מאובדנים אחרים בחברה שלנו, ומאחר שהמחקרים העלו שיותר משישים אחוז אנשים מאבדים הורים כשהם באמצע החיים, רציתי לבדוק קודם כול את התחושות שלנו כלפי אמצע החיים בלי קשר לאובדן. מרבית המשתתפים דווחו על מוטרדות שקשורה יותר להופעה חיצונית, קריירה ומימוש עצמי, והרבה פחות מעזיבת הילדים והפסקת המחזור, שאינן טראומטיות כנראה, כמו הדיבור עליהן.
"המחקר הראה שכמיהה לקשר עם ההורה אחרי הפטירה והרצון להמשיך את ערכיו בדרך כזו או אחרת, הם חזקים מאוד. גם בירור ערכי הוא משהו שקורה אחרי מותו – הצורך לברר האם אני דומה להוריי או שונה מהם. דבר נוסף שעלה הוא דחיפות. חוויה של צורך בניצול זמן. מות הורה הוא בדרך כלל תזכורת לזמן המוגבל שיש לנו בעולם הזה. סבתאות ודת מצטיירים כגורמי חוסן נפשי מול חוויית אובדן הורים".
בדקתם גם את ההבדלים באבל על הורים בגיל צעיר יותר לעומת מבוגר?
"המחקרים מראים שכשזה קורה בגיל צעיר, זה יותר טראומתי ומשפיע, לפחות באופן גלוי. אצל אנשים באמצע החיים, מדובר בהשפעה סמויה. אף אחד מהמרואיינים לא הקים אנדרטה או עמותה לזכר ההורה שלו, דברים שקורים כשהאובדן טראומתי. אין פה צורך לחיות חיים של אדם נוסף אבל כן יש צורך להעצים את הערכים של מי שנפטר, בלי לייצר חיים מקבילים ומפעל נוסף".
היררכיית האבל
יפה-עיני מספרת שלאורך כל המחקר עלתה השאלה, האם מדובר באובדן לגיטימי מבחינה תרבותית, או שאבל על הורים מדורג היררכית כפחות משמעותי מאובדנים אחרים. "את שומעת בתקשורת שקוראים לשר לבוא להצביע בזמן שבעה על הורה, או שיום אחרי השבעה מצפים ממך לחזור לתפקוד רגיל. יש התייחסות מאוד קצרה ולקונית לאובדן ההורים במהלך הקריירה".
בתחושה שלי, החברה מאבדת סבלנות מהר מול אישה באמצע החיים שעדיין מתאבלת על אימה.
"החברה מגינה על עצמה על ידי יצירת היררכיות אבל, אחרת היינו בוכים כל היום, כי לכל אחד יש הורים שנפטרים. תראי מה קרה בקורונה, אי אפשר להכיל עוצמה גדולה מדי של אובדנים. מחקר עדכני של De Jong מ-2020 מצא שטיפול מכוון מציאת מטרה יכול להקל על אנשים המצויים במצב אי-ודאות כמו התפרצות מגפת הקורונה למשל".
4 צפייה בגלריה
יש כמיהה לקשר עם ההורה אחרי הפטירה ורצון להמשיך את ערכיו בדרך כזו או אחרת
(צילום: shutterstock)
מוות של אם הוא עוצמתי יותר
למגדר, כך עולה מהמחקר, יש קשר ישיר לעוצמת האבל, הן מבחינת מגדר ההורה שנפטר והן מבחינת הילדים. אובדן של אם הוא הקשה ביותר גם עבור גברים וגם עבור נשים.
"אישה בת 51 שאיבדה את אימה מסרטן סופני בהפתעה, סיפרה שהיא התחילה לשים מפות רקומות בבית, משהו שאימה אהבה והיא אף פעם לא יכלה לסבול. גבר בן 60 סיפר שהתחיל לבשל לפי מתכונים ישנים של האם. גבר אחר סיפר שהתחיל ללכת לבית הכנסת להגיד 'יזכור' למרות שחזר בשאלה כשהיה נער, רק בשבילה"
נשים מגיבות בעוצמה רבה יותר מגברים לאובדן. מחקרים שהתמקדו בנשים שאבדו את אימותיהן הצביעו על תחושת אובדן ויתמות גדולה (Lutovich, 2016) ועל נטייה של נשים בנות אמצע החיים לאמץ לעצמן חפצים/בגדים של האם שנפטרה (Lewis & Brown, 2008). אבל על מות הורה מבוגר נמצא מושפע גם מההקשר התרבותי ומאפשרויות הביטוי שלו בחברה ובמקום העבודה (Bauer, 2011; Neimeyer et al, 2011).
העובדה שאובדן אם הוא הקשה ביותר, הפתיעה אותך?
"סטטיסטית הוא נחווה כשקול לאובדן שני הורים. "מדובר בזעזוע רציני שאינו עולה בקנה אחד עם חשיבה ההגיונית שאחד ועוד אחד שווה שניים. יש פה אחד מאוד גדול. אציין עם זאת שבראיונות, לאובדן שני ההורים יש משקל והשלכות ייחודיות משלו".
זה נכון גם עבור מי שלא היה בקשר טוב עם אימו?
"בהחלט כן. רק שהמכה הפתיעה אותם, כי לא חשבו שירגישו ככה. בתחילת הריאיון אנשים אמרו שהאובדן לא שינה יותר מדי את חייהם, אבל ככל שהמשכנו לדבר הבינו שחייהם השתנו . לא כולם מודעים לסימנים האלו ולהשפעה העצומה שהייתה למות הוריהם על חייהם".
מה למשל?
"אישה בת 51 שאיבדה את אימה מסרטן סופני בהפתעה, תוך חודש וחצי, סיפרה שהיא התחילה לשים מפות רקומות בבית, משהו שאימה אהבה והיא אף פעם לא יכלה לסבול. גבר בן 60 סיפר שהתחיל לבשל לפי מתכונים ישנים של האם. גבר אחר סיפר שהתחיל ללכת לבית הכנסת להגיד 'יזכור' למרות שחזר בשאלה כשהיה נער, רק בשבילה. אחת הנשים הודתה שהיא ממשיכה לתת דמי כיס לנכדים, כאילו בשם הסבתא שנפטרה. יש כאלו שממשיכים את סממני האבל באמצעות נרות זיכרון או טיפוח גינה ליד הקבר ויש שלא מתקרבים לשם. יש סממנים של דמיון וחיקוי, ויש שינויים קיצוניים יותר".
כמו מה?
"אנשים דייקו לעצמם את הקריירה, בחנו את ניצול הזמן שלהם. יש אנשים שהעזו לעשות דברים שרק חלמו לעשות ואף פעם לא עשו. החל מללמוד פסנתר או סקסופון בגיל 60 ועד לצניחה חופשית בפעם הראשונה, או לנסוע לטיול ארוך ביפן".
המוות שלה עירער את כל עולמי
המחקר של יפה-עיני התבשל מתוך אובדן אישי לאחר מות הוריה. "רציתי לברר את עוצמת החוויה האישית שלי וההשלכות שלה עליי", היא אומרת, "וגם מתוך הסקרנות האינטלקטואלית והרצון לשתף ולספק לעולם כלי עזר, להתמודדות במצב דומה. הרגשתי שאם ההורים שלי נפטרים, אין לי בחנות אף ספר שיכול לעזור לי להבין איך מתמודדים עם זה, או מה המשמעות של אובדן הורים מבוגרים, וצריך להיות ספר כזה. לציבור הדתי יש הלכות מעשיות שאומרות לך איך להתנהג בסיטואציה כזו, אבל לא מצאתי שום הדרכה במובן הנפשי".
יפה-עיני, 53, מתגוררת ביישוב אלעזר בגוש עציון, נשואה פלוס חמישה, היא פסיכולוגית חינוכית ולוגותרפיסטית קלינית (טיפול באמצעות מציאת משמעות על פי ויקטור פרנקל). היא חברה בוועד המרכזי של הסתדרות הפסיכולוגים, מדריכה בשירות הפסיכולוגי בעיר שדרות, מרצה בבית חולים שערי צדק בתוכנית ההסבה לסיעוד ובמרכז האקדמי טל, ודוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן בהנחייתה של פרופ' רבקה תובל משיח.
יפה-עיני היא דור ראשון בארץ לאמא שעלתה מגרמניה לפני השואה, ואבא שעלה כחלוץ ציוני מארה"ב והיה ממקימי ביה"ס לעבודה סוציאלית בירושלים. "תמיד ידעתי שאעשה דוקטורט כי גדלתי במשפחה שמחברת בין האקדמיה לשטח, וחותרת למצוינות אקדמית", היא אומרת, "רק לא ידעתי על מה".
4 צפייה בגלריה
"כשאבי נפטר זה היה כאילו לאבד מחדש את שני ההורים שלי". הוריה ז"ל של נעמי יפה-עיני: רבקה ופרופ' אליעזר דוד יפה
(צילום: אלבום משפחתי)
לפני כ-14 שנה נפטרה אמה, רבקה יפה לבית שנרב, אחות ועובדת סוציאלית, מגידול סרטני בגיל 76. "המוות שלה עירער את כל עולמי", היא אומרת. "הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, ושגם הטיפול בה לאורך המחלה שנתן סוג של משמעות, הלך לאיבוד. הייתי אימא צעירה לילדים קטנים, בדיוק סיימתי את חופשת הלידה של הקטנה. הרגשתי שאיבדתי את התומכת הראשונה והגדולה של חיי. אימא הייתה אדם בריא, פעיל, חיוני, עם כוח הישרדות והתמודדות מדהים, האדם החזק בבית. תמיד הייתה נחושה ועושה וזריזה ופעילה ועוזרת לאנשים. הכיבוד שלה והטיפול בה היה אחד הדברים שנתנו משמעות לחיי. וגם זה הלך לאיבוד.
"אני זוכרת התכנסות מאוד גדולה לתוך עצמי, ובמקביל חיבור חזק לאחים שלי. חוסר רצון להיות באירועים חברתיים, התמקדות בעבודה וכתיבה של שירים, והתפרצויות בכי בלתי צפויות סביב שיר או יום זיכרון. אני זוכרת עצב תהומי ויגון שקשה להשתחרר ממנו. במקביל המשכתי לנהל שירות פסיכולוגי אבל זו התמודדות דו-מסלולית. מצד אחד את ממשיכה לתפקד בכל מובן, ומצד שני את נמצאת בחוויה נפשית מורכבת".
איך הגיבה הסביבה לאבל שלך?
"בואי נגיד שהסביבה ראתה את התגובה שלי כתגובה עזה ואפילו חריגה. התגובה השכיחה של 'זה דרכו של עולם' הייתה באותו שלב בלתי ניתנת לעיכול כי לא הרגשתי שאני חלק מסטטיסטיקה בחוויה הרגשית שלי, וגיל 76 זה ממש לא דרכו של עולם. אם חלילה זה היה אובדן של בן זוג או ילד, מן הסתם החברה הייתה מגיבה אחרת. הרגשתי שמצפים ממני להכיל השוואה ובעצם מיצוב-מידור קטגורי של כאב"
כאילו איבדתי את שניהם בתאונה
"מתוך הסיטואציה הזו נולד המחקר. הבנתי עד כמה קשה לי וכמה בדידות אני חשה בחוויה הזו וסיקרן אותי לברר עד כמה התגובה הזו שלי היא באמת חריגה, ואם היא חריגה, לבדוק אם יש עוד אנשים כמוני. זה היה הראש של החוקרת. התחלתי לקרוא על קבוצות של קפה-מוות, פתחתי קבוצה לאנשים שאיבדו את ההורים שלהם, ומהם שמעתי סיפורים שיש בהם הרבה קווי דמיון, אבל כל אחד בא עם תפניות בעלילה. מצד אחד דומה מאוד, מצד שני ייחודי לגמרי".
אביה, פרופ' אליעזר דוד יפה, נפטר תשע שנים לאחר מות אמה, בגיל 83, מסיבוך של סרטן וקושי בתפקודי כליה ולב. "אבא שלי, באצילות נפשו, לקח אליו הרבה מהתפקידים של אימא. הוא היה ממשיך לתת לנו מתנות יומולדת וכותב 'מאבא ואימא'. אבא הפך להיות העוגן המחזיק של המשפחה למרות שכל חייו הוא היה זה שסבל מבחינה רפואית. המוות של אמי היה מפתיע מאוד במובן הזה".
איך חווית את האובדן הזה לעומת הקודם?
"קשה מאוד. מצד אחד מדובר באבל מוכר, תהליכים מוכרים, אבל מצד שני זה היה כאילו לאבד מחדש את שני ההורים שלי. היה בזה משהו כל כך סופי ועוצמתי, כאילו איבדתי את שניהם בתאונה. מותו העלה מחדש את כאב מותה של אמי והציף בעוצמה את חוויית היתמות. לא הייתי מפורקת באותה מידה, אבל הזעזוע היה עז, שבר גדול על סוף הילדות, יתמות. אבא שלי היה אחד ממקורות התמיכה הגדולים ביותר של חיי ובזה נסגרה עדת המעריצים והתומכים - התחושה הזו שאני נהדרת והכל אפשרי. אין בעולם תמיכה כזו יותר, לתפיסתי גם לא מבן זוג.
"אחרי מותו של אבי רכשנו, בעידודי, קברים לכל האחים ליד חלקת ההורים. אני נפגשת עם האחיות שלי באופן קבוע אחת לשבועיים וגם הוצאנו חוברת לזכרה של אימא שלי ושני ספרים לזכרו של אבי".
4 צפייה בגלריה
הפסיכולוג ויקטור פרנקל. טוען שאחרי אובדן הורה, תחושת משמעות החיים משתנה
(צילום: רויטרס)
משמעות - השלב השישי של האבל
דיוויד קסטלר, סופר וחוקר אבל שכתב שישה ספרים בנושא, פרסם השנה ספר בשם: "משמעות – השלב השישי של האבל". כולם מכירים את חמשת השלבים של האבל, שאגב לא חייבים להגיע לפי הסדר ועשויים אף לחזור מספר פעמים, אבל משמעות, לדעת קסטלר וחוקרים נוספים, היא שלב קריטי של חוויית האובדן.
"ויקטור פרנקל טוען שאחרי אובדן, תחושת משמעות החיים עלולה להשתנות", אומרת יפה-עיני. "המושג משמעות מבוסס על שלושה מרכיבים: הראשון של היגיון - עד כמה יש לי מטרה בחיים; והשני הוא חשיבות – עד כמה אני מרגישה שהקיום שלי ייחודי ויכול להשפיע על העולם; והמרכיב השלישי הוא מטרה. במחקר רואים שבתוך שנת האבל הראשונה העוגנים הם היגיון ומטרה והאדם פחות פנוי להתעסק בשאלות של ייחודיות, אבל ככל שהזמן עובר, הן מגיעות.
"ממצאי המחקר הזה מראים לי שאובדן הורה במובן של 'זו דרכו של עולם' זו ממש אחת הדרכים הבולטות להענקת משמעות לאובדן. כששמעתי את המשפט הזה בהתחלה, הוא היה בלתי נתפס. משפט מתריס, אטום, היררכי ושיפוטי שהגביל את הלגיטימציה שלי להתאבל ולא התאים לי. מהסיבה הזו המחקר שלי לא משווה אבל על הורים בשום צורה או דרך לאבל על אובדנים אחרים מאסונות שונים באוכלוסייה".
מה השתנה אצלך בעקבות האובדן?
"אחרי פטירתה של אמי לקחתי פסק זמן מהחיים לשנתיים והלכתי ללמוד לימודי מנהיגות, פרויקט שמעודד יזמות חברתית ומעורבות. לקחתי מההורים את כל המתנות וחיברתי אותן לכדי עצמי חדש. התחלתי לכתוב טור קבוע על פרשת השבוע ועל המקורות מזווית פסיכולוגית בפייסבוק, התחלתי את הדוקטורט והמחקר, והקמתי קבוצת תמיכה לשכול הורים באמצע החיים. ואחרי מות אבי התחלתי את הדוקטור"".
בגדול, לאובדן הורה יש השפעה ישירה על שינוי בחיים?
"הגדרת האובדן נעה בין טראומה קשה לשלב התפתחותי עם מנעד עצום של תגובות. בקצוות אנחנו רואים את אלו שמגדירים אובדן הורים כטראומה, משהו ששיבש לחלוטין את חייהם ופגע ביכולת שלהם להתמודד. שבר בלתי ניתן לתיקון. מולם יש כאלו שרואים באובדן שלב שינוי בחיים ותו לא. מכה קטנה בכנף. וכל היתר נמצאים בין לבין. אני לפחות יכולה להעיד על עצמי, שככל שעובר הזמן אני רואה באבל שלי אובדן התפתחותי, משהו שלא ניתן להכחיש ושיש לו השפעות, לא ידועות תמיד – אבל זה אובדן וצריך לתת לו לגיטימציה".
לשחרר אנשים לבטא כאב
יפה-עיני הייתה רוצה שהמחקר שלה יאפשר מרחב לכל סוגי האבל וישחרר אנשים לבטא בחופשיות את התחושות שלהם מבלי להתנצל עליהן. "הייתי רוצה שמקומות עבודה או מרכזים קהילתיים יאפשרו ויזמינו קבוצות שיח ושיתוף של אנשים שחווים את אובדן ההורים בצורה משמעותית, וזקוקים לחווייה של יחד. מי שאיבד הורה או הורים יודע היטב שהחוויה מתחלקת בין אנשים שעברו את זה, ובין אנשים שעדיין לא עברו את זה, מדובר בשתי קבוצות נפרדות".
"מאחר שהשלב הזה של אובדן הורים מהווה בעצם גם פוטנציאל לחיפוש ולמציאת משמעות חדשה ונוספת בחיים, הייתי רוצה לסייע לאנשים לממש את הפונציאל הזה על ידי הדרכה והכוונה, ובעצם לחלץ מתוך הכאב המון פעילויות של מימוש עצמי".
